כמה שעות אחרי משחק האולסטאר של ליגת ה-NBA, שבו גברה נבחרתו של לברון ג'יימס על זו של סטף קרי במשחק הכוכבים, התקיים באולם השכונתי של תל-כביר, על גבול תל אביב-חולון, משחק כדורסל ייחודי לא פחות: במשחק של ליגת הכדורסל של אס"ח - ארגון הספורט של החירשים בישראל - נרשמה התמודדות מותחת בין קבוצת "דולפינס תל-כביר" לקבוצת "קינגס יהוד". כל הזרקורים הופנו לאדם אחד, מאמן ה"דולפינס" אדיר זריהן, אף הוא חירש, שלא נח לרגע, פוסע הלוך-חזור לאורך הספסל של קבוצתו, חי את המשחק ומעודד, מסמן ודוחף את השחקנים לניצחון.
זריהן, בן 40, נשוי לאלה ואב ללני בן השנה ושבעה חודשים ומתגורר בגבעתיים. שלושתם אינם שומעים, ובני הזוג מספרים בחיוך גדול כיצד הם משלבים בין חיי משפחה לקריירת האימון והמשחק של אדיר, תוך התגברות על מגבלת השפה. הריאיון כולו נערך בשפת הסימנים והמתורגמנית, תמי שמע, יושבת לצדם של בני הזוג. מבחינתו של זריהן, העובדה שבנו לני נולד גם הוא חירש - היא מתנה משמיים.
"אני זוכר שכשלני נולד ואמרו לנו במכון השמיעה שגם הוא חירש, כל כך שמחתי", נזכר זריהן, "כי זה אמר ששפת הסימנים תחזור אליי הביתה. זה היה משהו שהיה מאוד חסר לי מאז מות אמי. אפילו אלה לא האמינה שיש לנו בן חירש - זאת הייתה המתנה הכי מושלמת שקיבלתי בחיים". זריהן הבטיח לעצמו "שתהיה לנו משפחה מאוחדת, גם אם בעתיד ייוולד לנו ילד ששומע. נלמד אותו שפת סימנים, כמו בבית אמי, כמו שהיא הייתה רוצה - וזה החלק הכי משמעותי בחיי".
על השאלה איך הם מצליחים לנהל את הבית כששלושתם לא שומעים, מגיבה אלה בחיוך: "זה בית רגיל לחלוטין. זה שאנחנו חירשים, זה כבר לא כזה 'ביג ואו'. אמנם אנחנו עושים הרבה רעש, והשכנים שלנו בטח מסכנים, אבל אנחנו מנהלים בית רגיל". בני הזוג נעזרים במכשירים המתריעים על מצבו של בנם הפעוט, ומסבירים כי "זה ילד שגדל בדרך שלו, ואנחנו ההורים כמו כל הורה אחר". "אם לני בוכה בלילות, יש לנו גלאי בכי לתינוקות. באמצעות רטט הוא מסמן לנו שלני בוכה ואנחנו מגיעים למיטה שלו להרגיע אותו".
בנוסף להיותו מאמן ושחקן פעיל בליגת אס"ח, אדיר הוא החירש הראשון בקורס מנכ"לי ספורט בכירים. אלה מרצה ושחקנית בתיאטרון - והשניים לא נותנים להיעדר השמיעה להגביל את חייהם.
"מאז שהתחלנו לצאת, הלו"ז של אדיר תמיד עמוס, אבל הכול עובד בבית בצורה מאוד הרמונית", מסבירה אלה. זריהן מסתכל על השעון בעת הריאיון, ומסביר כי הוא ממהר למשחק של קבוצתו, ממנו ימשיך למשחק קט-רגל בקבוצת "זאבי יהוד" שבה הוא משחק, וצפוי לחזור לביתו רק בשעת לילה מאוחרת. "הייתי האוהדת הכי מסורה ושרופה שלו", מבקשת אלה להזכיר. "עד שלני נולד. לצערי, עכשיו רוב המשחקים הם בשעות ערב מאוחרות, ואני צריכה להישאר עם לני. אבל עד אז הייתי מגיעה ומעודדת ולא מפסידה אף משחק. אדיר פשוט נושם ספורט".
"הקהל שאג משמחה - ולא שמעתי"
הספורט הוא חלק בלתי נפרד מחייו של זריהן, אך בגיל צעיר היה חווה קשיים בגלל מגבלת השמיעה. "הייתה לי ילדות לא קלה, פעם הייתה אפס מודעות לחירשים, ממש אפס נגישות לאחר, אפילו תרגום לא היה", הוא נזכר. הוא היה נאלץ לעמוד בקרבת מאמנו בקבוצות של שחקנים שומעים, כדי לקרוא את שפתיו, ובלימודים בבית הספר התקשה והיה בורח משיעורים, עד שאחיו תפסו אותו לשיחה.
"אני זוכר שהסברתי להם שמאוד קשה לי עם זה שהמורה לא מבינה שפת סימנים. זה שבר אותם, וגם הם ואימא החלו ללמוד את שפת הסימנים", נזכר. עד היום הוא מודה לאמו, שהלכה לעולמה לפני 12 שנה ממחלת הסרטן, על שדחפה אותו להצליח.
עד גיל 17 היה חבר במחלקת הנוער של מועדון מכבי חיפה. "זאת הייתה תקופה לא קלה מבחינתי. אני זוכר שכבשתי גול וכל הקהל שאג משמחה ועודד אותי ולא שמעתי אותם", הוא נזכר. במקביל למשחק הכדורגל, השתלב זריהן במשחקי הכדורסל של קבוצת מכבי קריית ביאליק. "יום אחד פגש אותי אדם בשם איתן לבקוביץ, גם הוא חירש, שהציע לי להשתלב בקבוצות הכדורגל והכדורסל של קהילת הספורט בישראל".
מהר מאוד נכנס זריהן לעניינים ותקע יתד בשתי הנבחרות. רק לאחרונה, עם הגיעו לגיל 40, תלה את הנעליים והתרכז בקריירת האימון. כדי לשמור על כושר הוא ממשיך לשחק בקבוצת "זאבי יהוד" שמשחקת בליגת הקט-רגל של אס"ח. מאז שפרש מספורט פעיל, זריהן מאמן את קבוצת הכדורסל "דולפינס תל-כביר" ומקנה לשחקנים את הערכים שקיבל בתור שחקן. בנוסף הוא מאמן גם את נבחרת ישראל לחירשים, וגם את נבחרת העתודה של החירשים.
לדברי זריהן, האהבה למשחק עדיין חזקה אצלו ו"הספורט עדיין זורם" בדמו. בענפי הספורט לחירשים, לטענתו, מורגש החיסרון באולם קבוע שישמש את כל הקבוצות, "מקום שבו חירשים וכבדי שמיעה בכל הגילאים יוכלו ללכת אליו ולהרגיש ששם הבית שלהם". לזריהן יש חזון ברור: "להמשיך לפתוח דלתות לחירשים, כדי שיוכלו ללמוד, להעצים את עצמם ולהגיע למקומות הכי גבוהים. לא מן הנמנע שנשמע בעתיד על סופרסטארים כמו מסי ורונאלדו - רק חירשים".
לא משרוקית, דגל
ארגון הספורטאים החרשים של ישראל מאגד בתוכו את כל הפעילות הספורטיבית והתחרותית בשם הספורטאים החרשים ולמענם. "חירש" מוגדר מי שנמצא של כבדי השמיעה - בין שמיעה לקויה לחוסר מסוגלות לשמוע. לרוב הספורטאים החירשים ישנו קושי משמעותי להשתתף בפעילויות הספורט המתקיימות במועדוני הספורט הרגילים, בשל בעיות השמיעה והשפה. בהיעדר מנגנון מותאם, חירש המשתתף במרבית ענפי הכדור אינו יכול לעקוב אחרי דברי המאמן, לשמוע את עמיתיו לקבוצה, לשמוע את שריקות השופטים וכיוצא באלה. ואולם, בכמה ענפי ספורט הצליחו לשלב ספורטאים חירשים לצד ספורטאים שומעים.
יו"ר אס"ח, עידו רושינק, מסביר כי "אין הבדל בין ספורט חירשים לספורט רגיל, העניין הוא הנגישות. למשל, במקום לשרוק במשרוקית, השופט מנופף עם דגל ורעשי ה'באזר' חזקים יותר. אנחנו בארגון נותנים הזדמנויות לספורטאים חירשים בכל ענפי הספורט, גברים ונשים מגילאי הנוער ועד בוגרים. אנחנו מפעילים ליגות, אליפויות, טורנירים, גביעים ואפילו מסיעים נבחרות שמייצגות את ישראל באליפויות אירופה ואולימפיאדות החירשים".
אס"ח הוקם בשנת 1953 על ידי קבוצה מעורבת של עולים ואזרחים ותיקים חירשים ומונה כיום יותר מ-400 ספורטאים. הארגון מסייע, נכון לשנת 2018, לכ-7,000 ילדים, בני נוער ובוגרים בכל ענפי הספורט ומקיים פעילויות למגוון רחב של אוכלוסיות. חרף פעילותו הענפה, התקציבים שמקבל הארגון מאוד נמוכים. "אם היינו מקבלים תקציבים גבוהים יותר היינו יכולים לטפח הרבה יותר כישרונות". רושינק מעריך שגם לזריהן היה קושי להשתלב בקבוצות של שומעים. "יכול להיות שאלמלא אס"ח היינו מפספסים כישרון כמו אדיר", אמר. "אדיר ספורטאי למופת, הוא דוגמה לצעירים, אנחנו מאוד שמחים שהוא חלק מהארגון. אס"ח הוא בסיס ממנו להתקדם למסגרות אחרות".