"במלחמה הבאה", אמר בנימין נתניהו, "אם נפעל נכון, יש לנו סיכוי לסלק את כל הערבים. נוכל לטהר את הגדה המערבית, לפנות מירושלים". הוא התבדח על חטיבת גולני, שרבים מחייליה יוצאי צפון-אפריקה או תימן. "הם בסדר", גיחך, "כל עוד מפקדים עליהם קצינים לבנים".
מעניין איך חש למקרא דברים אלה רב-אלוף גדי איזנקוט, בן גאה למשפחה מרוקאית, לוחם ומפקד בגולני, האורח המרכזי אתמול באילת, עיר ילדותו, באירועי 70 לגולני. כי כך, בגזענות מהולה בטרנספר, לטענת המחבר הבריטי מקס הייסטינגס, וגם נגד המערב הרכרוכי, שאינו מתנער מרפיונו וקם להילחם, דיבר נתניהו לפני כ-40 שנה, קצת לאחר מבצע אנטבה, ליד השולחן המשפחתי בבית אביו.
הוצאת "ויידנפלד וניקולסון" שכרה את שירותיו של הייסטינגס כדי לפאר את זכרו של יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, חלל אנטבה. המו"ל היתנה את העסקה באישור האב, בן-ציון נתניהו, ובהסכמת המשפחה והצנזורה הצבאית לכתב היד. הייסטינגס לא ראה בכך בעיה. מה כבר יכול לקרות.
בזכרונותיו על המלחמות השונות שסיקר היכה הייסטינגס על חטא. ככל שהתוודע לישראל, לצה"ל ולאנשי היחידה, לוחמים וקצינים כמוקי בצר ואהוד ברק, גברה הערכתו למי מהם ופחתה בעיניו דמותו של יוני, שנראה לו בעקבות קריאת כתביו ושיחות עם אוהביו וחיילים כאדם חלש, מדוכדך ומתוסבך, שמצא לעצמו מפלט בחיי צבא ושהזדרז, כדברי אחד מחבריו, לתפוס מקום בראש התור לאבדון. שאננותו התנפצה כשהסתבר לו איזה מכבש מסוגלת המשפחה להסיע נגדו למקרא האמת שלא רצתה שתודפס. בבושת פנים, כדי לזכות בשכר הסופרים שהובטח לו תמורת ספר "קביל", שקבלתו הותנתה בכניעה, השלים עם קיצוץ יצירתו. מאז לא סלח מעולם ל"בן ניתאי, איש השיווק" האמריקאי המלוטש, ולבן-ציון, הציוני הנלהב ששהה באמריקה יותר מאשר בישראל ושלא טרח לבוא ארצה בעת המלחמות שבניו חירפו בהן את נפשם.
סיפורו של הייסטינגס הכיל את כל הרכיבים במסכת נסיקתו של נתניהו ומפלתו. הרושם החיצוני, הסותר את המהות הפנימית; התובענות המתישה כלפי כל מי שאינו עונה אמן אחר גירסתו, כגון ניצב אליק רון מתל עדשים, מפקד שלדג והימ"מ, שהיה עם יוני ומוקי בחוליית החוד באנטבה; הבוז העמוק כלפי עדות המזרח, שהשתקף גם בהערות אשתו שרה לעובדי מעון ראש הממשלה. השקפת עולם של עליונים ותחתונים, אצילים ופשוטי עם, כשבדמוקרטיה הישראלית תפקידם של הנמוכים מעפר להצביע בעד המתנשאים עליהם ולהשאירם לנצח בשלטון, עם כל ההטבות.
יודע נתניהו נפש בהמתו, שאינה אוהבת את המשטרה, וסיבותיה עמה. דוד אמסלם היה להם לפה, כשהצטמרר למראה החזיון שבדה, כאביה של רעיית עד מדינה. לא זכות השתיקה כדי להימנע מהפללה עצמית, אלא קשר השתיקה בין שותפים לפשע, המוכנים לשלם בשנות כלא ובלבד שלא יבגדו בחברים לכנופיה ולא ינודו.
כך למטה, בשכבות שהקצין הלבן ביבי מחשיב רק כחיילים ההולכים אחריו, אם כי לפי הסקר המתיימר לשקף 27 מושבים בכנסת לליכוד איתו ו-26 בלעדיו, נוכחותו בראש הרשימה שוב אינה מוסיפה לה בעיני מצביעיה, וישראל כץ או גדעון סער או יורש אחר לא יגרעו ממנה.
קצת יותר למעלה, הסולם האנושי שעליו טיפס נתניהו בשלושת העשורים האחרונים, מאז שובו מהאו"ם לפוליטיקה, הוא גם זה הקורס תחתיו עתה. נתניהו מאמין בנאמנות, אך רק מהסוג החד-סטרי. הוא תובע שבועת אמונים ומתנכר לנאמניו. בצר להם, כשחרב חדה על צווארם, הם אינם מעדיפים את טובתו על עצמם. אחרים, שספגו ממנו עלבונות בל יימחו, לעתים בלחצה של שרה, נושאים משטמה עזה. הסוג השני מייצר אויבים, הראשון - עדי מדינה. אהוד אולמרט חלק את שללו עם מקורביו. רק כשסביבתו אותתה נטישה של שולה זקן כדי להצילו, פדתה זקן את פוליסת הביטוח שהקליטה וחסכה לעצמה את רוב עונש המאסר שכמעט הושת עליה. אצל נתניהו העדים מול מדים נוהרים להעביר את טבעת החנק מצווארם לצווארו.
מה שדירדר את נתניהו, בנוסף לשרה, הוא שגעונו לדבר אחד - התקשורת. התאווה הבלתי נשלטת לשלוט בתוצר העיתונאי, למסגר את הדיון, לתמרן את המסרים החזותיים והמילוליים המגיעים לציבור הבוחרים. קיבעון זה נבע הן משנותיו האמריקאיות והן מקדושת המילה האחרונה, פסק דינו של ההיסטוריון, בבית בן-ציון נתניהו. נצחונו בבחירות 1996 ולימים גם בבחירות 2015 הוכיח לו עד כמה יש בכשרונו התקשורתי כדי לפצות על נחיתות פוליטית ולגבור על יריבים שנראו חזקים ממנו.
אבל התקשורת היא לנתניהו לא רק זירה. היא גם אויבת, מפלצת שהכרח לשחוט או לביית. לכן השקיע מאמצים עצומים להתחבר עם אילי הון שבבעלותם אמצעי תקשורת. הרי לא מקרה הוא שבקומץ ידידיו, אם תואר כזה הולם תועלתנות הדדית, הזדקרו שלדון אדלסון מ"ישראל היום", ארנון מילצ'ן מערוץ 10 ושאול אלוביץ' מ"וואלה! NEWS" של בזק. הוא רצה להיות עורך-על של העיתונות הישראלית; הם, מעליו, היו בעלי המניות שלה, חברי מועצת המנהלים. כך גם ארנון מוזס, שאיתו קיים יחסי בכייה-דחייה. והתוצאה: חוץ מחקירת רכש כלי-השיט, כל תיקיו הפליליים נוגעים, או נגועים, בדחף השתלטנות התקשורתית.
העיתונות הישראלית רבת פגמים. מעלות קדושים וטהורים אינן מדרגות בית סוקולוב. אבל במבט-על, ובידיעת פרטים הנעלמים מהעין הציבורית, מותר לקבוע שבסך הכול היתה לה תרומה עצומה לניקוי אורוות השלטון ממה שפיזר בה נתניהו. לא רק בחשיפות, שהזינו את החוקרים בכיוונים ובנתונים, אלא גם בהגנה נמרצת על מערכת אכיפת החוק מפני המזימה לפרקה ולסרסה. לולא התערבות עיתונאית ברגעים גורליים, החקירות היו מתמסמסות יחד עם החוקרים.
סיפור השיחוד-בכוח של השופטת בדימוס הילה גרסטל מלמד עד כמה מזימה זו היתה אמיתית וקרובה למימוש, אם גם לא בהכרח איתה. נתניהו אינו רואה באנשי הפקידות והקצונה הבכירות ובצמרת הפרקליטות והייעוץ המישפטי אליטה משרתת, אלא משרתי האליטות. התקוממותה על חתרנותו נגדה היא התגשמות סיוטו של מי שהולעט בתולדות האינקוויזיציה.
השבוע החולף, שהידהד מתיק לתיק, מגילוי לגילוי, מעד לעד, ממעצר למעצר, מוטט סופית את מגדל הקלפים של נתניהו. הוא גם חשף מה שאיבחן הבריטי הייסטינגס עוד בשנות ה-70 ושנפגעי נתניהו טענו בעקביות: אישיות חלשה, חלולה, מבוהלת, בתוך הקרנת ביטחה ותקיפות. לא כל שחקן המופיע בהצגה בתפקיד צ'רצ'יל הוא צ'רצ'יל בשאר 22 שעות היממה.
עיוורת לתרגילים ולשתדלנות
לאחר שדלילה הפרטית שלו גזזה את מחלפותיו, נוהג נתניהו כאילו מוסדות המדינה הם הפלישתים. המתקפה הפרועה על חוקריו, שכל פעולותיהם בהנחיית הפרקליטות, בהסכמת היועץ ובאישור בתי המשפט, אינה מבודדת את המשטרה מהגורמים האחרים, המגבים אותה; היא מאיימת גם עליהם. אם לא ישאו חן בעיני נתניהו, ההמון יעשה בהם שפטים.
פרשיות נתניהו האירו חולשה מבנית מדאיגה בשיטת המינויים הממלכתיים החשובים ביותר: היועץ המשפטי, פרקליט המדינה ושבעה בכירים נוספים במערכות הביטחון, החוק והכספים. זאת, לצד מינוי השופטים, בוועדה המושיבה בצוותא את נציגי השלטון - להלכה, שרים לחוד וחברי כנסת לחוד, אך בעצם עושי-דברה של הרשות המבצעת, הנשענת על רוב ברשות המחוקקת - עם נציגי הרשות השופטת (ועם לשכת עורכי הדין).
ועדת האיתור ליועץ המשפטי, החשוב בתפקידים לנתניהו, היתה עיוורת לתרגילים ולשתדלנות של המועמדים השונים ולמענם. הנחת המוצא, שלכהונת ראש התביעה הכללית ייבחר רק מועמד בלתי-שחיד, בלתי-סחיט ובלתי-לחיץ, תמימה ואינה מציאותית. גם כשחברי הוועדה היקשו על המועמדים בשאלות ניגוד עניינים, לא חלפה במוחם האפשרות המחרידה שקוראי מחשבותיו של בית נתניהו מנסים להתנות תמיכה בסגירת תיק המרמה - למעשה, גניבה והדחה לזיוף - של שרה נתניהו.
תיק ההצעה לגרסטל התפוצץ בתודעה באמצע השבוע כרימון יד בלשכת שופט, אך ביומיים הבאים נימנם. בהנחה שבידי החוקרים חומר קשה, שהצדיק מעצר חשודים, מוכרח לבוא המשך שיכלול חקירה ואולי גם מעצר מתוך בית נתניהו. גם לציבור שהורגל בהדרגה לתמונות העצורים, תמונה כזו, שתלווה בשמחה לאיד, תמחיש את הקריסה הגדולה.
כצפוי, מרגע שנודע שנשיאת בית משפט מחוזי ושופטת בעליון, כיום נשיאתו, העניקו פירוש מתירני לחובת הדיווח על הצעת שוחד, מיהרו אחרים לתהות על איפה ואיפה. בשיא המהירות מחזיק עו"ד יהושע רזניק, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה וכיום סניגורם של עזרא סיידוף וניצב מנשה ארביב. לקראת הכרעת דינו של ארביב אמר רזניק את "נפלנו לימים שבהם אי-הדיווח עלה לכותרות", ורמז שאין לדרוש מארביב לדווח שיאשיהו פינטו הציע לו שוחד בשעה שגרסטל לא דרשה זאת מעצמה. רזניק היה יכול להרחיק לכת עוד יותר ולהזכיר שהחלטת תת-ניצב אפרים ברכה לדווח למפקדו יואב סגלוביץ' על שוחד שהציע לו פינטו קלעה אותו למצוקה שהסתיימה בהתאבדות.
הספקנות שאפפה את מינוי אביחי מנדלבליט ושתודלקה באיטיות פעילותו בתיקי נתניהו - איטיות הנוגדת את קצב עבודתו ואף את מהירות ריצתו, הזכורה לחניכי המחזור שלו בפו"ם - התעוררה ביתר שאת עם הטלת הרבב בהליך מיון המועמדים ליועמ"ש. עיכוב אחד, בעליל, הוכח השבוע כמיותר: השהיית תיק בזק בפרקליטות לאחר שרשות ניירות הערך הודיעה על סיום חקירתה ובטרם נענתה דרישת המשטרה להעמיק בשיטותיה.
חשיפת ציר חפץ-קמיר-גרסטל לא רק מלמדת כמה נואשים היו סביב נתניהו לחלץ את שרה מהתסבוכת שחוללה, אלא גם שאין שם חשיבה קדימה. נתניהו, בזילזולו המופגן בהמלצות המשטרה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, חוזר ואומר שהוא משוכנע שמנדלבליט יזרוק אותן לפח ויטהר אותו. זאת התבטאות תכסיסית, אך בעקבות ההצעה לגרסטל מתעורר ספק, שמא נתניהו מאמין שיש בידיו חומר כלשהו על מנדלבליט, מתקופתו כמזכיר הממשלה וכמועמד ליועמ"ש, שייאלץ את היועץ לסגור את תיקיו. אם היה לכך שבריר סיכוי, הוא נמוג בסיפור גרסטל, כי מנדלבליט לא יוכל להתנער מהתהייה, מה באמת עמד ביסוד החלטתו להקל עם נתניהו.
התעקשות מנדלבליט שלא לצאת לנבצרות - כן, הוא, היועץ, בלי קשר לנבצרות ראש הממשלה - מכל עיסוקיו האחרים ולנצח על עיון ודיון באווירת חירום בכל שלושת דרגי הפרקליטות, במקביל, משקפת שאננות משונה מצד מי שאמור להבין שפתרון המשבר הממשלי תלוי בהכרעתו. בלתי נסבל, למשל, שבחגיגות ה-70 בעוד חודשיים יעמוד על כל במה ראש ממשלה המסובך בתיקים פליליים כה רבים וכה חמורים.
מנדלבליט התמנה בידי ועדת השופט אשר גרוניס, שאחד מחבריה היה השר בדימוס משה נסים, עוד רגע בן 83 ועדיין מזוהה עם המפלגה שסייע להקים, ליכוד, ועם משאלותיו של נתניהו. נסים עומד בראש ועדת הגיור שהקימה הממשלה כדי לפתור מחלוקת עם היהדות האמריקאית. זאת ועדת שלושה, אומר נסים, וחברים בה שר המשפטים לשעבר נסים, שר האוצר לשעבר נסים וסגן ראש הממשלה לשעבר נסים.
מעשה נסים, הוא גם חבר ועדת השופט בדימוס יעקב טירקל, אף הוא בעוד רגע בן 83, למינויים הבכירים - רמטכ"ל, מפכ"ל, ראשי מוסד ושב"כ, נציב שב"ס, נגיד בנק ישראל ומשנהו. טירקל ונסים הם המקבילים הישראלים לחברי בית הלורדים היושבים אחר כבוד בוועדה מלכותית. איתם גם ברונית מהמפד"ל, גילה פינקלשטיין, ונציב שירות המדינה, תפקיד הממתין לאיוש סופי כאוות נפשו של נתניהו. המשחק בוועדה מכור. מה שנתניהו רוצה, נתניהו מקבל, וגם כשנתניהו מתחרט, למשל על מינוי האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, הוועדה מסרבת להסכים שטעתה כשנענתה לבקשתו.
זה שנה וחצי אין ועדת טירקל. סמכותה פגה בלי שתוארך בשלישית. בתקופה זו לא נדרש כל מינוי בכיר, הארכת כהונה קיימת (כמו השנה הרביעית של איזנקוט) לא הייתה טעונה אישרור בוועדה והממשלה נמנעה מלומר אם תציע לטירקל וחבריו לחדש את המינוי. עכשיו מתברר שבמשרד ראש הממשלה מחפשים הרכב חדש, בראשות גמלאי אחר של בית המשפט העליון. המועד האחרון לאיוש התקנים: הקיץ הקרוב. אם לא תהיה ועדה, רב-ניצב רוני אלשיך, שמינויו אושר בוועדת טירקל ב-1 באוקטובר 2015, יישאר מפכ"ל לשנה רביעית, או שיפרוש - אם הממשלה תימנע מהארכת כהונתו - ויתמנה ממלא מקום ארעי.
טירקל לא ידע, בעת הדיון על מינוי אלשיך, שנתניהו הבטיח לו סוכריה אם ייאות להתגייס למשטרה - ראשות השב"כ. השבוע, כשנשאל איך היה מגיב אילו ידע, נטה לראות בכך תמריץ טבעי, מקובל בחיזור כזה, שלא היה פוסל את המועמדות בגלל קשר אסור בין הממנה והמועמד. בכלל, טירקל יודע מעט מאד, ואיך יידע, אם לא יציג שאלה ישירה, על נדרי הנאמנות האישית שנתניהו תבע ממועמדים למינויים בכירים, כדוגמת ראש המוסד.
למרות התנגדות טירקל, הוסיפה הממשלה לסמכות הוועדה גם הדחה של חבר במועדון שבעת הבכירים, בגלל אי-תיפקוד או משבר אמון עם הדרג שמעליו. טירקל היה מסרב לכנס את הוועדה לדיון הדחה לפי סעיף זה. הוועדה הבאה תתמנה מתוך הבנה שהיא עשויה להידרש להפעיל אותו. זה שוט שנתניהו מניף מול קצינים או פקידים המעזים למלא את חובתם הממלכתית והחוקית. משבר אמון יש גם יש, אך בכיוון ההפוך. יש חשוד אחד, נאשם אחד, אסיר אחד שלא הכריז על אכזבתו ממערכת החקירה, התביעה והשפיטה?
קצרה ומהירה היא הדרך מלואי ה-14, מהמדינה זה הוא והיא, ללואי ה-16 וסוף שלטונו. סימן מובהק לרפיונו של נתניהו הוא ויתורו על מלחמת חרמה בסרט החדש על אנטבה, שם מעוצבת דמותו של יוני בממדים אפורים ומציאותיים יותר מאלה ששארי בשרו ניסו להאדיר. בשום שיחה ליד האח שצילם נתניהו השבוע, לשיווק הכחשותיו, לא הייתה שיחה על האח. בתקופה יציבה, פחות שברירית, לא היתה הזדמנות או התגרות כזו חולפת בלי תגובה.
והתשובה לשאלה שלא נשאלה בתיק רכש כלי השיט לחיל הים, מדוע רצה נתניהו לקנות צוללות ולא משחתות, היא שאין בהן צורך - להשחית הוא יודע בעצמו.
(עדכון ראשון 22.2, 17:00)