נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש ופרופסור גבריאלה שלו ישבו אתמול זו לצד זו במרכז הבינתחומי בהרצליה, בשורה הראשונה של קהל המוזמנים באירוע לזכרה של ראשת הממשלה גולדה מאיר, בשנת ה-120 להולדתה. בין השאר הקשיבו השתיים בעניין לניתוח מדיני וביטחוני מאלף שהשמיעה שרת החוץ והמשפטים לשעבר ציפי לבני.
ביניש ושלו, כמו הקהל כולו, לא ידעו באותה עת שלמחרת תתרגש פרשה הקשורה במינוי היועץ המשפטי לממשלה - נושא שבגלגוליו השונים היו מעורבות ביניש בשנות ה-90' ושלו לפני כשנתיים.
אחרי שמיעת גרסאותיהם של ניר חפץ ואלי קמיר, כפי שהובאו הערב בעקיפין, העובדות ברורות: מקורב לבנימין נתניהו העלה בפני מקורב לשופטת הילה גרסטל משוואה של סגירת תיק מעונות ראש הממשלה תמורת תמיכתו של נתניהו במינוי לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, והמקורב לגרסטל העביר אליה את הרעיון. החוליה החסרה עד כה היא בין נתניהו למקורבו: אם שני המקורבים התכתבו ביניהם, והתיעוד נפל לידי המשטרה, בוודאי תימצא שם תשובה חלקית לשאלת מודעותו של נתניהו, או של רעייתו שרה, להצעה.
אילו התקבלה ההצעה - לא שהיה לכך סיכוי, כי גרסטל לא הייתה נענית לשידול מושחת ובכך גם ממשכנת את עצמה לסחיטה עתידית - היה נתניהו נהנה במישרין מהמהלך, אבל לא היה זה המקרה הראשון של חיפוש יועץ נוח למשתמש, על רקע פוליטי אם לא אישי.
ביניש הייתה פרקליטת המדינה בעת שחקירת שר הפנים אריה דרעי הלכה ותפחה והבשילה לכדי כתב אישום נגדו. היא בלמה את מאמצי דרעי להחליש את חוקרי המשטרה ולהשפיע על היועץ המשפטי הרך, יוסף חריש, להקל איתו, כפי שקיווה ראש הממשלה דאז יצחק רבין. חריש התיישר עם ביניש. עם פרישתו של חריש מתפקידו, אפשר רבין לדרעי לבטא את העדפתו בין שלושה שופטים מחוזיים. הועדף מיכאל בן יאיר, שתומכיו נזכרו לפתע ששמו במקור מיכאל יחזקאל. ההנחה הייתה שבן יאיר יבין ללב ממניו. זו גם הייתה ההנחה שליוותה את מינוי חריש לאחר יצחק זמיר, בעקבות התעקשותו של זמיר, בהמרצת ביניש, למצות את הדין בפרשת קו 300.
השלטון, לא חשוב מאיזו מפלגה, נרתע מיועצים משפטיים חזקים בסדר הגודל של מאיר שמגר, אהרון ברק ואף זמיר, שאמנם לא היה חזק דיו כדי למנוע את מלחמת לבנון, כשהובאו בפניו ראיות שהצדיקו חקירה נגד הרמטכ"ל רפאל איתן ואחרים, אך התעשת בסוף כהונתו, באותה פרשת המתה, בידוי ושיבוש בשב"כ.
כשיו"ר הליכוד נתניהו חשף בכנסת מסמך סודי ("שטאובר"), חס עליו בן יאיר ועטף אותו בשמיכת חסינות, אך כשנתניהו זכה בראשות הממשלה ובן יאיר החליט לפתוח בחקירה פלילית נגד שר המשפטים יעקב נאמן, איש סודו של נתניהו, נפתח החיפוש אחר יועץ משפטי חדש, לאחר ארבע שנות כהונה בלבד. זאת ראשית הפרשה המתקראת "בר-און חברון", אף שרוני בר-און לא היה בה שותף לקשר. הבעיה היא ש"דרעי-ביבי" אינו חרוז כה מוצלח.
כשנפרמה רקמת מינוי יועץ שיוכל לסגור את תיקו של דרעי, כלומר לא סנגורו דן אבי-יצחק שיהיה אסור בטיפול בענייניו, הוחמרו הכללים המסדירים מכאן ואילך מינוי יועץ משפטי לממשלה. נתניהו למד על בשרו פעמיים עד כמה חיוני איוש נכון של התפקיד: אליקים רובינשטיין סגר שני תיקים שלו, אחד (חברון) בעודו מכהן ואחד (עמדי) לאחר הפסדו לאהוד ברק. יועץ אחר היה עלול להגיע למסקנות קשות יותר כלפיו.
לכן היה נתניהו, בשובו לשלטון ב-2009, נחוש בהחלטתו להשפיע כמירב יכולתו על מינוי היועמ"ש, כמו גם על מינויי מפכ"ל המשטרה וראשי השב"כ והמוסד. ראשית חכמה, מינה את נאמן לשר המשפטים, והוא ניסה למנות את נועם סולברג, שענה לתנאי המכרז - דתי וימני - ליועמ"ש. כשנכשל, התמנה יהודה וינשטיין, לפנים סניגורו של נתניהו.
בשנה האחרונה לכהונת וינשטין, למרות מאמצי סיכול, הלך והתקדם במסלולי החוק תיק מעונות ראש הממשלה. התיק נצבר משלושה מקורות - בדיקת מבקר המדינה, תביעת הפיצויים של מני נפתלי ותלונתו של נפתלי למשטרה. ערב בחירות 2015 התגלו סדקים בחומת ההגנה של וינשטיין והמבקר יוסף שפירא סביב נתניהו, ובמקרה זה בעיקר בגזרת אשתו. נחשף סיפור הבקבוקים שפדיונם שולשל לכיסה, פורסם דוח המבקר וחקירת יאח"ה הואצה סוף סוף.
מצבה של שרה נתניהו החמיר בחודשים הבאים. הנוכחים באולמה של השופטה דיתה פרוז'ינין הבחינו שלמרות מאמציהם המבישים של פרקליט המדינה שי ניצן ושליחותיו לסוכך על שרה ולתקוף את נפתלי, השופטת פרוז'ינין לא הלכה שולל. גם המשטרה הלכה וסגרה על שרה. בפרקליטות מחוז ירושלים התברר יותר ויותר שהתיק יומלץ לכתב אישום.
בנקודה זו הושק שוב החיפוש אחר יועמ"ש. המרוץ נפתח עם יתרון מסוים לאביחי מנדלבליט. כדי להתמנות למזכיר הממשלה, טרח האלוף במילואים להתקרב למקורבי נתניהו, בהם נאמן, חבר הצמד דאבל ג'ק לצד עו"ד יעקב ויינרוט. כולם, כמקובל אצל החילוני הגמור נתניהו, חובשי כיפות ומאמינים גדולים בכלל "דינא דמלכותא דינא" (אל דאגה, שרה, אין שם שום דינה). התכנית פעלה היטב ועקפה מהמורות: לקראת הישורת האחרונה - לפחות הקרקע הייתה ישרה - הוביל מנדלבליט על פני המועמדים האחרים.
ברגע מכריע זה אירעה תקלה - לא למועמד, אלא לנותן החסות שלו. יו"ר ועדת האיתור, נשיא בית המשפט העליון הדימוס אשר גרוניס, פקפק ביכולתו של מנדלבליט להינתק ממחויבותו לנתניהו. מנדלבליט התחייב שכך יהיה. חוץ מגרוניס, האמינו לו חברי הוועדה, וכך גם נתניהו. אם מנדלבליט לא יהיה בעדו, כלומר גם בעד שרה, מי זקוק לו?
נתניהו התחיל לחפש מועמד אחר ולהשחיז את הסכין שיתקע בגבו של מנדלבליט. הוא התמקד במנכ"ל של נאמן, גיא רוטקופף. עד אתמול לא היה סימן פומבי לכך שהיה גישוש, מוסמך או לא, גם לכיוונה של הילה גרסטל. חבריה ידעו, המשטרה והציבור לא.
הסוף ידוע. נתניהו שלט בשניים מתוך ארבעת החברים שבנוסף לגרוניס - השר בדימוס משה נסים מהליכוד וח"כ ענת ברקו, החייבת לנתניהו את חייה הפוליטיים. איתם היו גם נציג לשכת עורכי הדין יחיאל כץ ונציגת האקדמיה - הפרופסור שלו. רעיית אחד מפרקליטיו של מנדלבליט בפרשת הרפז, ידידתה של שלו, שכנעה אותה להעניק למנדלבליט את הקול המכריע. נסים וברקו תמכו גם במועמדים נוספים, אך לא שללו ממנדלבליט את קולותיהם. ייתכן שלא עודכנו מבעוד מועד שנתניהו שינה את עמדתו. כדי שחקירת המשטרה תהיה שלמה, ראוי לגבות את עדויות כל חברי ועדת גרוניס, כמו גם את עדויות המועמדים האחרים - מנדלבליט, משנהו רז נזרי, רוטקופף ועוד.
נתניהו מבקש מהציבור להאמין שחפץ בדה ממוחו, ללא סמכות, את ההצעה לגרסטל באמצעות קמיר. ממגעים עם חפץ בפרשיות נתניהו, כשהדובר התבקש להגיב על שאלות, גרסת נתניהו תמוהה גם אם אפשרית. הכרח לדעת, לשם כך, מה אמר קמיר לחפץ בשובו מהשיחה עם גרסטל, והאם תועד דיווח כלשהו, מראש או בדיעבד, של חפץ לנתניהו.
איך התנהלה והתגלגלה שיחת קמיר עם גרסטל? רק השניים יודעים בדיוק מה היו התוכן, ההקשר והנימה. אם גרסטל התייחסה למשוואה שהועלתה בפניה כהלצה, כרכילות או כהערכת העדיפות שמעניקים בבית נתניהו לסגירת תיק המעונות, ולא פירשה אותם כהצעת שוחד, עליה לנמק מדוע שיתפה בה לא רק את השופטת אסתר חיות, אלא גם חברים נוספים שלה, אך לא דיווחה עליה למשטרה.
גרסטל וחיות היו חברות לפני שנים. אחר כך הצטננו יחסיהן, סביב הקמת בית משפט במחוז המרכז, בנשיאות גרסטל, למרות הסתייגות נשיאת העליון ביניש ושופטים במחוז תל אביב, בהם חיות. לימים חודש הקשר ביניהן, באופן שסיבך עכשיו את הנשיאה חיות, כי אף שמובטח שהודעתה למשטרה ובעקבותיה לציבור כנה ואמיתית, אין בה כדי להסביר לאחרון האזרחים שנקלע למצב כזה כיצד עליו לנהוג, בלי להיקלע לנחיתות מול שלטונות החוק.
גרסטל לא גימדה את משמעות השיחה. בשנתיים האחרונות חזרה וסיפרה עליה לחבריה. היא לא מצאה לנכון לפנות למשטרה. בכך, כמו הדהדה את דברי נתניהו בחקירתו בפרשת עמדי ב-1999, כשנשאל מדוע לא התלונן אם חש מאוים בסחיטה - "אני, אני לא הולך למשטרה".