פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכחשת השואה של ממשלת פולין לא תעצב את זיכרון השואה שלנו | דעה

      ממשלת פולין עושה רעש במקום לעסוק במהות, וההשוואה שסיפק העומד בראשה במינכן היא כבר הכחשת שואה דה פקטו. זיכרון השואה לא תלוי בזה, גם לא במשלחות תלמידים למחנות השמדה, שתרומתן לנוער מוטלת בספק. עם מבט לפרלמנט בוורשה, הגיע הזמן לשינוי בגישה שלנו לפוסט טראומה

      הייתי מאמין להם, לחברי הפרלמנט בפולין, לו היו לוקחים גדוד של דחפורי D-9 ו"מעלים" אותם על המחנות אושוויץ, בירקנאו ועוד אתרים שבהם פעלה תעשיית המוות של הנאצים. עוד יותר הייתי מאמין להם לו היו מקיימים טקס ממלכתי, תחת הכותרת "לא עוד - אנחנו לא נאצים". אבל הם לא עושים זאת; במקום, הם פועלים בהקשר הדקלרטיבי, ולמעשה עוסקים ברעש ולא במהות.

      כך לפחות חשבתי, עד שהגיעו הדי הכנס בינלאומי במינכן, במרכזם ההתבטאות של ראש ממשלת פולין, שלמעשה הוציאו את המרצע מן השק: "היו משתפי פעולה פולנים כמו שהיו משתפי פעולה יהודים". ומה זו אם לא הכחשת שואה?

      ראש ממשלת פולין מתאוש מורביצקי בוועידת הביטחון במינכן - 17 בפברואר 2018 (רויטרס)
      עוסק ברעש במקום במהות. ראש ממשלת פולין מורבייצקי (צילום: רויטרס)

      לפני 15 שנים ביקרתי בפולין במסגרת משלחת "עדים במדים של צה"ל". אז הייתי רב-סרן, במסגרת הכנה פיקודית לקראת תפקיד מפקד גדוד. לומר את האמת - אחרי שלושה ימים של סיור באתרי ההשמדה נגמר לי. הבנתי את הרעיון, ובאמת שרציתי לחזור הביתה. שנים חשבתי מה קרה לי באותו שבוע. עד היום אני חושב על זה - מה באמת קרה לי? ממה נמאס לי?

      ובכן, החוק הפולני המטשטש את אחריותם למעשי הזוועה נגד יהודים במלחמת העולם השנייה הבהיר לי סופית מה קרה לי באותו שבוע 15 שנים לאחור - אני כנראה לא הייתי צריך את זה - הביקור באתרי המוות האלו לא תרם לי באמת דבר, זולת ההבנה שאין לי מה לחפש שם, ולא מעשי הנאצים ועוזריהם, חלקם פולנים, הם אלו ש"בזכותם" יש לי היום בית כאן במדינת ישראל.

      אני יכול להבין את הקושי שלנו לסגור את הפרק הזה של השואה פעם אחת ולתמיד, לתת לו ביטוי - כן, אולי הגיעה העת לעצור את "תעשיית המסעות" שכבר דובר עליה לא אחת, כממסד ציני המנצל כספי ציבור לשם הנצחה של אירוע, שבכלל לא בטוח שיש בה תועלת כלשהי בממד הערכי העמוק של למידת הלקח והבנת הפרק האומלל הזה בהיסטוריה, שלא לדבר על כך שלפחות 40% מהנוער לא "זוכה" בתענוג המפוקפק מסיבות שונות.

      המשלחות לפולין לא תורמות ערכית לנוער

      אני לא צריך שילדיי ייסעו לפולין כדי להבין מה התרחש שם, אני גם ממש לא מחייב אותם, בדיוק כפי שאני לא רואה תועלת בנסיעה לתעלת סואץ בכדי להבין את הכאוס שנפל עלינו באוקטובר 1973. אין ספק, יש אירועים בהיסטוריה של עם שהם טראומתיים, אולם האם הטיפול הנכון בפוסט-טראומה הוא לחזור פעם אחר פעם למקום הזה? זה ממש לא בטוח.

      בשנתיים האחרונות דגמתי מעל 2000 בני נוער מכל רחבי הארץ, זאת במסגרת ניתוח עמדות לפני שירות צבאי. אחת הסוגיות שאותן בחנתי היא תרומתם של המסעות לפולין. למדגם הזה נוספו גם ראיונות אישיים. לאחר שניתחתי את הממצאים אני יכול לומר בזהירות שיש לי ספק רב באשר לתרומתם הערכית של המסעות האלו.

      אני יכול לומר בוודאות מלאה שבין הביקור באושוויץ ובין המוטיבציה לשרת בצה"ל אין שום קשר. עוד אני יכול לומר באותה רמת ודאות שאותו ביקור לא מוסיף ולו בדבר לתחושת הלאומיות בנוער. על פי ממצאי התרומה היחידה של אותם מסעות, אם בכלל, היא ברמה של 3-5% לרמת הפטריוטיות. כשמדובר ב-5% טעות דגימה, גם התרומה הזו היא בספק.

      משלחות נוער למחנות הריכוז וההשמדה בפולין. 18 בינואר 2016 (AP)
      המשלחות לפולין, בואו נודה, לא תורמות הרבה לתלמידים (צילום: אי-פי)

      וכאן אולי כדאי להרחיב במילה - אנשי רוח ומדע העוסקים במושג "פטריוטיזם" מנתחים שני היבטים: הראשון הוא "פטריוטיזם עיוור", והוא למעשה בנייה של גאווה לאומית על בסיס סמלים, ועל בסיס פוליטיקת הזהויות העוסקת בהגדרה העצמית ביחס לשנאת האחר. הסוג השני הוא "פטריוטיזם קונסטרוקטיבי" העוסק בגאווה לאומית המתבססת על אהדה כלפי החברה, והרצון להיות שותף בקידום הערכים החברתיים. מתוך שני אלו, איזה סוג של פטריוטיזם, לדעתכם, מקדם ביקור במחנה השמדה? אילו ערכים באמת נצרבים כאשר כנער אתה רואה אלפי מזוודות, זוגות משקפיים ונעליים של בני עמך שנרצחו באכזריות?

      לא נעים לראות מה עושה הפרלמנט הפולני, אולם כדאי להפנים אחת ולתמיד - אנחנו לא צריכים את פולין כדי לזכור ולא לשכוח. וכעת, לאחר שבפולין ביטלו ברעש גדול את ביקור שר החינוך הישראלי, אולי הגיע העת לשינוי.

      הכותב אלוף משנה במילואים, כיום חוקר יחסי צבא וחברה