שלושה דורות וחלוק לבן אחד: המשפחה שמכניסה את חדר הניתוחים הביתה

לד"ר הלנה וד"ר מיכאל היה ברור מגיל צעיר שיהיו רופאים. כבר בילדות ראו את הוריהם ד"ר ללי וד"ר דניאל שבים מבית החולים, לאחר משמרת ארוכה, אך עם סיפוק גדול. הם מספרים על טיפים לתפירת פצעים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית ועל הערך שמנחה אותם: "הכול מתחיל באנושיות"

  • רופאים
  • יום המשפחה
עריכה: שניר דבוש

"הבן שלי נפל בגן ונחתך בברך ומהר מאוד הווטסאפ המשפחתי הפך לחמ"ל בריאות", מתלוצצת ד"ר הלנה לוין, רופאה מתמחה במחלקת אף אוזן גרון וכירורגית ראש צוואר במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. "אימא שהיא רופאת משפחה ניסתה להרגיע, מאבא עוד בלימודי הרפואה למדתי איך תופרים 'נקי' את הפצע, ואחי שמומחה לכירורגיה פלסטית כבר נתן טיפים איך לא יישארו צלקות". בין עשרות המטופלים, הפגישות והניתוחים, הגיעו בשבוע שעבר בני משפחת משה, כולם רופאים, לבושים בחלוקים לבנים, לאחת המרפאות של "כללית" במרכז הארץ, לראיון חגיגי לכבוד יום המשפחה.

אם המשפחה ד"ר ללי, רופאת משפחה במרפאת אשל של כללית מחוז תל אביב, שהייעוד שלה להיות רופאה, עבר אליה כחלק מהמורשת המשפחתית. "כבר מילדות ידעתי שזה יהיה המקצוע שלי - זה ממש היה מובן מאליו", נזכרת ד"ר ללי. "מגיל צעיר ידעתי שאהיה רפואה, בת לרופאים ובמשפחה יש המון רופאים, המקצוע הכי דיבר אלינו".

עבור אב המשפחה, ד"ר דניאל, כירורג במרפאת מגדל המאה של כללית מחוז תל אביב, השאלה אם ללמוד רפואה הגיעה לאחר שאמו חלתה. "רציתי בכל להיות עורך דין, ונפל לי האסימון בעניין לימודי הרפואה לאחר שאימא שלי חלתה, והחלטתי שאני רוצה להיות רופא כדי לטפל באימא, לא מצטער שבחרתי במקצוע. להיפך, אם לא הייתי רופא זה היה פספוס של חיי".

עוד בוואלה! NEWS

מים, אופניים וריקודים: איך משאירים את המשפחה פעילה בקיץ?

בשיתוף רמי לוי
לכתבה המלאה
"הייתי מאוד שמח שגם ילדי ימשיכו במסורת". מיכאל, הלנה, ללי ודניאל משה

גם אצל הבת הלנה, לימודי הרפואה הגיעו לאחר התלבטות וחשיבה ארוכה, "אני בילדות חלמתי להיות וטרינרית, וחשבתי שאטפל בחיות, בתיכון עשיתי בגרות באומנות וחשבתי שבסופו של דבר אהיה ציירת, בצבא שירתתי בדובר צה"ל אז חשבתי שאפנה לעולם התקשורת, בהמשך למדתי אדריכלות, בסופו של דבר התלבטתי בין ארכיטקטורה לרפואה בהתייעצות עם אחי, בחרתי בסופו של דבר ללכת על רפואה. היה לי מאוד חשוב, לשלב בין הומור לאינטראקציה עם אנשים, בדיוק כמו החינוך שקיבלתי מהוריי".

ד"ר הלנה נקראת על שמה סבתה, שהייתה רדיולוגית בגיאורגיה של ימי ברית המועצות, סבתה של הלנה היא אחת מארבעה אחים שהלכו להיות רופאים, אביה של סבתא הלנה היה איש דתי, והיו לו שבעה ילדים, מאחר שהמשפחה חיה בגולה, הוא ייחל מאוד לילדיו שלא יצטרכו לעבוד בשבת, והחליט שאם כבר יעבדו, שזה שיהיה לצורך פיקוח נפש. וכך מתוך שבעת ילדיו ארבעה הפכו לרופאים.

לאורך השנים הלכו בני המשפחה יד ביד בכל הנוגע ליחסי משפחה-רפואה, "לא פעם התייעצתי עם הילדים בכל מה שקשור לטיפים הקשורים לשפה העברית, זאת לא בושה לקבל טיפים מהדור הצעיר, ממה הילדים שלי שונים מרופא צעיר שמגיע למחלקה, סיור מוחות תמיד יכול להביא לתוצאות טובות יותר" אמר דניאל.

לדברי בתו הלנה, זכורים לה לא למעט סיטואציות במהלך לימודי הרפואה שהיתה מתייעצת עם הוריה, "מי שנתן לי דגשים לתפירה מדוייקת עוד שהייתי סטודנטית - זה אבא, עם אמא אני מתייעצת על בסיס קבוע, כי אני מתמחה במחלקה כירורגית בכל מיני נושאים שקשורים לאיזון מחלת סכרת ולחץ דם, אז יש לי מסורות מהבית. שלא נדבר על הסיפורים המרתקים מחדרי הניתוחים, אין לי ספק שהחשיפה המוקדמת נתנה רקע ודחיפה לתחום".

לדברי אחיה מיכאל, מומחה בכירורגיה פלסטית במרפאת כללית מחוז שרון ושומרון, היו גם לא פעם שיחות עידוד ומוטיבציה בין בני המשפחה, "מי מרפה את הרופא? אנחנו, תקרא לזה עושים ונטילציה אחד לשני, ככל שאתה נחשף ליותר ויותר מטופלים לאורך השנים לא כולם מוקירים לך תודה".

לדעתו של מיכאל העובדה שהוריו מתבטאים באותו ז'רגון ואותם מושגים מסייעת לו גם ב"פלונטרים" שמתרחשים במהלך ימי העובדה. "זה ללא ספק מסייע שאבא ואימא מבינים אותך ואתה לא צריך להסביר מהבסיס, בסיטואציות קשה אנחנו נעזרים ומתייעצים. ניסיון של 40 שנה, גם עם הרפואה מעט התקדמה, הוא חסר תקדים".

ד"ר הלנה מנסה לספר כיצד מתנהלים החיים בבית, שברקע העבודה האינטנסיבית בבית החולים, "יש פחות בייבסיטרים פנויים במשפחה. מצד שני, כל דיסיפלנות הרפואה נמצאות בין בני המשפחה, יחדיו אפשר להתעייץ על בעיות שנוגעות לבני המשפחה", סיפרה. לדבריה, בכל תקופת הילדות והשובבות הלנה ואחיה מעולם לא ביקרו במרפאה, "אני ואחי מעולם לא ביקרנו במיון, אם היינו נופלים או נפצעים, לא פעם אבא היה מטפל ותופר אותנו על השולחן המטבח, יש לזה יתרונות".

הלנה הוסיפה כי "מצד שני בילדות ההורים היו הרבה תורניות ולמעשה אחי מיכאל היה זה שגידל אותי, מדובר בהורים מאוד עסוקים, היתה חרדת קודש בבית. כשאבא חוזר ממשמרת חייבים לתת לו לנוח ולישון. נולדנו לתוך זה". לדברי מיכאל, הוא זוכר מהילדות שהיה הולך עם אביו לעבודה. "הייתי מאוד שמח שגם ילדי ימשיכו במסורת, ממש דור ממשיך, לדעתי 10%-15% מהרופאים הם דור ממשיך של רופאים במשפחותיהם". לדברי, הלנה החלוק הוא לא העיקר, "העיקר שהילדים יהיו מסופקים".

עבור ללי אם המשפחה, גם אחרי 40 שנים בחלוק הלבן, בין המטופלים היא לא נשחקת, "תמיד היה לנו חשוב לתת לזולת, מתוך הנאה ותרומה לחברה. אני כבר 40 שנה רופאה, אני אוהבת את העבודה שלי וקמה כל בוקר עם חיוך לעבודה". גם לדברי מיכאל למרות האתגרים בעבודה הוא לא היה מחליף אותה, "המקצוע הוא לא מקצוע פשוט, מבחינת השעות, אופי העבודה והאינטראקציה עם אנשים, אבל יחד עם זאת, אם זה חלק ממך אתה מוצא את הנחמה ואת הרוגע שלך".

מיכאל הוסיף כי "מה שמונע ממך את השחיקה זה הסיפוק בלהצליח בטיפול של חולה חדש או לתת מרפא הוא זה שמוביל אותנו". לדבריו של דניאל, אב המשפחה,הכל מתחיל ונגמר באנושיות, "אני לא מכיר הרבה מקצועות שיש להם נישה כל-כך חשובה ומכרעת לערך האנושיות, להביא לעבודה שלך את האנושיות, את הטבע של בן אדם, את הרצון לרצות לעזור ולסייע לאדם אחר להיות בריא לנוכח המחלות שלו, זה אמנם אתגר לא קטן, אבל יחד עם זאת הסיפוק הוא מאוד גדול כי אתה עוזר לאנשים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully