ביטחון החקלאות הוא ביטחון המדינה: היכן המחויבות שלכם כלפינו?

החקלאות בישראל נחלקת לשני תחומים עיקריים הקשורים זה בזה - חקלאות הצומח וחקלאות החי. שני תחומים אלה מספקים את ביטחון ישראל - ביטחון המזון וביטחון הקרקע והגבולות ("להב המחרשה יקבע את הגבול", לימד אותנו האתוס הציוני).

החקלאות בהתיישבות, אם כן, מהווה היום את היישום המובהק של הציונות בעת הזו. חלפו ארבעה עשורים ו"החקלאי הפיקח" התפכח מחלום "הורה היאחזות" ופוגש במציאות העגומה; החקלאים נתקלים בפשיעה רציפה - בשפה התקשורתית קוראים לזה פשיעה חקלאית, שם מכובס למציאות שלנו, מציאות שבה אנחנו הולכים לישון ולא יודעים לאיזה בוקר נקום.

חקלאי ממוצע בעולם טרוד בעיקר בכמות הגשם, בטיוב המזון ובבריאות בעלי החיים או הכנף שבאמתחתו. וזהו. הוא הולך לישון עם דאגותיו וקם בבוקר לחרוש את אדמתו או לאסוף את התבואה בזמנה. החקלאי הישראלי ישן וקם עם דאגה אחרת - לא מאימת איתני הטבע נחשוש, אלא מטבעו של האדם, החיה המסוכנת ביותר, שאיננה צפויה ומאיימת לפלוש לכל חלקה, לבזוז, לגנוב ולברוח עם החלום ועם הפרנסה שלנו.

הם גונבים הכול - ציוד חקלאי, בעלי חיים, תוצרת חקלאית, הצתות והשחתה. יש שיגידו שהפשיעה בחלקה בעלת מאפיינים לאומניים, אך אותנו זה פחות מעניין. משטרת ישראל הצהירה לא אחת שמבחינתה ביטחון קשור באופן ישיר בתחושת הביטחון. אם אדם לא יודע לומר שהרכוש שלו בטוח, אז המשטרה כשלה. אלו הגדרות שהניחו מפכלי"ם ומפקדי מחוזות, אין כאן חידוש מטעמי, אך ללא ספק יש כאן מחדל.

מטרתי אינה להאשים, באופן אישי עשיתי מעשה והתנדבתי ליחידת המתמי"ד, אני ועוד רבים מחבריי החקלאים הבנו שלא ניתן לשבת על הגדר. אם נמשיך לשבת עליה, גם אותה יחצו הגנבים ויברחו עם החלום לעשות חלקאות בטוחה.

במגזר הכפרי בזירת החקלאות אין משטרה, אך ישנו משמר הגבול שפעילותו מבוססת על מתנדבים (יחידות המתמי"ד). ואולם, לא ייתכן שביטחון המגזר הכפרי והחקלאי יתבסס על מתנדבים, לא ייתכן שעבירות רכוש ופשיעה חקלאית עוברות מתחת לרדאר. אם לא נשמור על החקלאות נפגע בציונות, נפגע במדינה.

המשטרה היא לא רק לה"ב 433 ותמונות חוקרים בלבוש אזרחי פושטים על חנויות רהיטים בראשון לציון. למשטרה תפקידים חשובים, כמו גם למדינת ישראל, ויש חובה מוסרית כלפי האזרחים; לא ניתן לחבק את אימא אדמה, להילחם על כל שעל בה, ובאותה נשימה להפקיר אותה ואותנו, החקלאים.

הפשיעה היא לא חקלאית והפושעים לא רובין הוד, הם גונבים את מטה לחמנו.

זו פשיעה אלימה, עבריינות פלילית, זהו טרור חקלאי. אני מבקש להפסיק להשתמש במושג "פשיעה חקלאית" - אנחנו רוצים להדביר את התופעה ולעתים חקלאים יודעים כי וירוס אחד יכול להחריב עדר שלם, ומזיק אחד יהרוס גידולים של עשרות שנים.

יש דרך אחת לפעול - לחרוש את האדמה עד היסוד ולמגר את התופעה, שכן לא מדובר במכת טבע. אפשר וניתן לעשות זאת, זה רק ענייין של החלטה שלצערי טרם התקבלה במקום אחד - בירושלים.

הכותב הוא רפתן בשדה אילן שבגליל התחתון