"כלא בישראל עדיף על רואנדה": הפליטים שמצאו מקלט בברלין

בשבוע שבו החלה חלוקת צווי הגירוש בישראל למבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן, נערך בברלין כנס ביוזמה פרטית שמטרתו להשמיע את סיפורם של אלה שהגיעו משם לגרמניה. הם עברו את תלאות המדבר והגיעו לישראל, ואחרי שנים ללא מעמד הם העדיפו להקשיב להבטחות לעתיד טוב יותר ברואנדה על פני הכלא בישראל. מספר מצומצם של אנשים נאספו כדי להקשיב לאזרחים ממגוון מדינות שחיים כרגע בגרמניה.

לכנס הגיעה גם מתורגמנית אבל זה קצת מסורבל, האנגלית לא זורמת וגרמנית, נו זאת ממש מטלה לכולם. ואז הם פשוט התחילו לספר את הסיפור שלהם בעברית. לא סתם של מישהו שלמד אלא של מי שחי בעברית עם הרבה סלנג ו"כאילו" שמשתרבטת כל משפט שני.

בריהו אנגוסום, בן 26, הגיע לישראל מאריתריאה ב-2010. באריתריאה הוא שירת בצבא וגם ישב בכלא שנתיים. "לא רציתי להיות בצבא, אבא שלי התגייס בגיל 17 ועד עכשיו בגיל 51 הוא לא סיים צבא. אני לא רוצה לחיות חיים כמו של אבא שלי. בגלל זה ברחתי מאריתריאה", סיפר. הוא ברח לאתיופיה, צעד ברגל לסודאן ומשם המשיך למצרים. "בהתחלה כשהגענו לישראל היה סבבה, באנו מהסהרה והיחס היה טוב, הבעיות התחילו אחר כך. בהתחלה הביאו לנו מים ואוכל וגם גישה לקופת חולים. אחרי חודש לוקחים אותך לתא וזורקים אותך שם, ואחר כך לא מקבלים כלום. רק פעם בחודשיים צריך לחדש את הוויזה".

אחרי יותר מחמש שנים בישראל בחר אנגוסום בגירוש לרואנדה על פני הכלא שהציעה המדינה. "בהתחלה חשבתי להישאר ברואנדה, חשבתי שמה שאומרים לנו בישראל נכון ושברואנדה תהיה לנו עזרה. הגעתי לרואנדה ואמרו לנו שיש לנו שלושה ימים במלון. שאלתי איפה המקום של הפליטים? אמרו לנו שאין דבר כזה ואיימו עלינו שאחרי שלושה ימים יחזירו אותנו לאריתריאה", שחזר אנגוסום. "אמרו שאם נשלם מאה דולר יתנו לנו לעבור לאוגנדה. ברואנדה אתה לא יכול לעשות כלום, אין לנו פספורט. ברחוב כל הזמן עוצרים אותך שוטרים ואם לא משלמים להם אז נכנסים לכלא. לאורך כל המסע אנשים מעבירים אותך מאחד לשני, מעיר לעיר".

אחרי שלושה ימים ברואנדה חצה אנגוסום את הגבול לאוגנדה בעזרת מבריח. מבריח נוסף העביר אותו לדרום סודאן ומשם עבר לסודאן. משם הוא הגיע ללוב ונשאר במחנות בסהרה כחודש וחצי. "היינו 700 או 800 אנשים באולם גדול, גברים נשים וילדים. נתנו לנו אוכל פעם אחת ביום, מנת פסטה לעשרה אנשים. הספקנו לקחת שני ביסים כל אחד וזה נגמר. מים נותנים פעם ביום לגברים ולנשים פעמיים. כל בוקר וערב רק באים בדרישה שתשלם, לא אכפת להם מאנשים", אמר.

הוא סיפר כי למזלו לא חווה אלימות אך היה עד למכות שקיבלו אחרים. "את הבחורות שלא שילמו כסף היו אונסים. יש אנשים שהיו איתי ועדיין נמצאים בלוב כי אין להם כסף לשלם. אני שילמתי ונכנסתי עם עוד 70 אנשים לסירה ומשם לאיטליה. הצי האיטלקי עוזר לסירות בים ומשם נכנסים לאיטליה, שם לוקחים את טביעות האצבע ומשם המשכתי לשוויץ ואז לגרמניה".

תספאלם פסאהה (סיימון), בן 25, הגיע לישראל ב-2008 ושהה בה יותר משבע שנים. הוא הגיע לישראל בגיל 16 וישן במשך שלושה חודשים ברחוב בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב. הוא התחיל לעבוד באופן לא חוקי, ניקה רחובות ואז עבד בקניון איילון, למד עברית ומצא עבודה בראש העין במפעל ניילון. "ב-2014 נתנו לי את הוויזה ואמרו שאני חייב להיכנס לחולות ומשם לסהרונים לחודש", סיפר. לאחר מכן הוא קיבל הצעה מהמדינה: להישאר במתקן הכליאה - או לצאת לרואנדה.

פסאהה בחר לעזוב לרואנדה, לאחר שהבטיחו לו ששם יוכל לעבוד ושקיים מרכז לפליטים שידאג לו. "ברגע שנכנסנו לקחו לנו את הטופס ואת מסמכי הנסיעה ואנשים מההגירה של רואנדה לקחו אותנו למלון שיש לנו בו רק שלושה ימים, ואחרי זה חייבים לצאת. שאלנו אותם אם יש מקום שמטפלים בפליטים והם אמרו שהם לא מכירים", תיאר. "שיחדתי את השומר ויצאתי להסתכל בקיגאלי. חיפשתי את מרכז הפליטים ולא מצאתי כלום. האיש מההגירה הציע לנו שייקח אותנו לאוגנדה. ברגע שנכנסנו המשטרה המקומית ידעה שבאנו מישראל, כל אחד שילם 900 דולר ועברנו לדרום סודאן".

בדרום סודאן, לדבריו, "נורא מסוכן. מסתובבת שם משטרה חשאית של אריתריאה ומנסה לתפוס אנשים ולהחזיר אותם לאריתריאה. אז שם לא יכולתי להשאר. ומשם המשכנו ללוב בטנדר של 30 איש. המסע נמשך חמישה ימים, אני נפלתי ונפצעתי בשתי הרגלים". לרוב כשמישהו נופל בדרך הוא נותר למות במדבר. אך למזלו של פסאהה, הוא נפל ביום הרביעי למסע, בסמוך לגבול לוב, ולכן חבריו עצרו לאסוף אותו חזרה. "אם הייתי נופל קודם לא היו לוקחים אותי", אמר. בלוב הוא עלה על סירה קטנה לאיטליה עם עוד כ-250 אנשים. לאחר שלושה שבועות בבית חולים באיטליה הוא החל את הדרך לגרמניה.

אנגוסום ופסאהה לא לבד. בחודש שעבר הוציאה נציבות האו"ם לפליטים הצהרה יוצאת דופן על מצבם של מבקשי המקלט שעזבו מישראל למדינות שלישיות באפריקה, אשר את שמן לא ציינו במפורש. ההצהרה התבססה על 80 עדויות של מבקשי מקלט מאריתריאה שנאספו בין נובמבר 2015 לדצמבר 2017. בהצהרה נטען כי המצב שאליו נקלעו העוזבים לאחר הגעתם למדינות אלה היה שונה בתכלית ממה שציפו לו, וכי העוזבים חשו לא בטוחים, בין היתר כיוון שגורמים מקומיים ידעו שהם נושאים על גופם כסף מזומן.

"הם מקבלים 3,500 דולר מישראל וזה הופך אותם למטרה לשודדים ולכן כל המסע הזה הופך מסוכן עבורם", הסבירה ליאור בירגר, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתה בתכנית "זכויות אדם תחת לחץ" המשותפת לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטה החופשית בברלין. בדוח שחיברה יחד עם שחר שוהם, דוקטורנטית במכון ללימודי אסיה ואפריקה מאוניברסיטת הומבולדט בברלין ועם ליאת בולצמן, מאסטרנטית לעבודה סוציאלית וזכויות אדם באוניברסיטת אליס סולומון בברלין, רואיינו 19 פליטים אריתריאים אשר עזבו את ישראל בין השנים 2016-2014. 11 ריאיונות נערכו בגרמניה ושמונה בהולנד, שם חיים כיום המרואיינים. לרובם סיפור דומה על התלאות שבדרך.

בגרמניה הם לא צריכים לפחד יותר. לראשונה זה כעשור הם נמצאים במדינה שלא רודפת אותם. פסאהה שהה בחודשים הראשונים במחנה פליטים בדרזדן ומשם עבר לדירה. הוא לומד גרמנית ועושה התמחות בתור איש לוגיסטיקה. אנגוסום נמצא במחנה פליטים בבוך שבברלין עם פליטים ממדינות נוספות כגון סוריה ועיראק. הוא מנסה להתבסס פה ולכן מצא עבודה במטבח של מסעדה. ישראלית. בדיוק כמו שעשה בישראל.

על פי המכון למדיניות הגירה (MPI), יותר מ-50% מאזרחי סודאן שביקשו מקלט באירופה קיבלו מעמד של פליטים וכך גם יותר מ-90% מאזרחי אריתריאה. בגרמניה יותר מ-98% ממבקשי המקלט מאריתריאה קיבלו מעמד של פליטים ויותר מ-53% מאזרחי סודאן. בישראל, על פי נציבות הפליטים של האו"ם, עומד שיעור ההכרה על 1% בלבד.

נורמן שולץ, אזרח גרמניה בן 32, נכח בכנס בברלין. "אחרי ששמעתי את הסיפור שלהם, אני חושב שהם מגורשים בגלל גזענות, זהו מסר שיש גזענות בישראל. אני חושב שבגרמניה הם מקבלים יחס טוב יותר מבישראל כי הם לא מגורשים מפה", אמר. "אחד הפליטים שדיבר אמר שיש לו חלומות לחיים פה, אני לא חושב שהיו לו חלומות במחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד אירוני בגלל ההיסטוריה של ישראל, שזה בדיוק אותו המקרה רק שעכשיו זה קורה בגלל הממשלה בישראל".

ביום רביעי השתתפו מחברות הדוח בהפגנה שנערכה מול שגרירות רואנדה בברלין. ההפגנה הייתה חלק מגל הפגנות מול שגרירויות רואנדה ברחבי העולם שיזמו פעילים, והן נערכו בניו יורק, בבייג'ינג, בהרצליה, בשטוקהולם, באתונה, בפריז ובערים נוספות. "הכי חשוב לנו להגיד שזה מסלול מסכן חיים ושהמון אנשים מתים בדרך וכל זה יכול להימנע על ידי מתן מעמד פליט לאותם מבקשי מקלט בישראל", אמרה בירגר. "כרגע יש שתי אופציות: להפעיל לחץ על ממשלת רואנדה כמו ההפגנות מול השגרירויות ברחבי העולם, וגם ללחוץ על ישראל מבחוץ".

בתום ההפגנה נפגשו נציגי הפעילים עם בכיר בשגרירות רואנדה בברלין ומסרו לו את הדוח. הבכיר הפנה אותם להצהרה שפרסם דובר הממשלה בחודש שעבר ובה נאמר כי רואנדה מוכנה לעזור לכל פליט שמגיע לגבולותיה ומכחישה את השמועות בדבר הסכם עם ישראל בנוגע להסכמי הגירה של אזרחים אפריקנים.

"חלק מהאנשים שגורשו מישראל מגיעים לאירופה כמו שאתם רואים. העולם נמצא עכשיו בעיצומו של משבר פליטים עצום וכל המדינות חולקות בנטל. העולם צריך להבהיר לישראל שגם היא צריכה לקחת חלק ולדאוג לפליטים שנמצאים אצלה ולא לגרש אותם ולגרום להם להצטרף לגל הפליטים העולמי", אמרה בולצמן.

המסר של ברי המזל ששרדו את המסע לאירופה לחבריהם בישראל הוא ברור: למרות שהחיים בישראל לא קלים, הם האופציה היחידה כרגע. "אנחנו לא מרואנדה ולא מאוגנדה, אנחנו מאריתריאה. אם חוזרים לאריתריאה או שנכלא או אלוהים יודע מה יקרה לנו", אמר פסאהה. "אם באים לרואנדה או אוגנדה זה יותר גרוע. אני אומר שעדיף להם להישאר בישראל בבית סוהר. עד שמשהו ישתנה בישראל או עד שמשהו ישתנה במדינה שלנו בעזרת השם".

פסאהה לא רוצה להישאר בגרמניה. למרות הכרת התודה למדינה שהעניקה לו מקלט, הוא מתכוון לחזור למולדתו ביום שיהיה אפשר. אנגוסום לעומת זאת מרוצה פה כרגע ומעז לחלום על חיים בגרמניה.