פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רק השולף המהיר ישרוד: חיל האוויר נגד הטילים המדויקים של חיזבאללה

      בהיעדר אפשרות סבירה להנחתת מכת פטיש חזקה על הקלף המשמעותי ביותר של נסראללה, בחרה ישראל, על פי פרסומים זרים, לעקוץ אותו שוב ושוב. בינתיים זה עובד, אך רוחות הצפון כבר רומזות על שינוי מדאיג

      רק השולף המהיר ישרוד: חיל האוויר נגד הטילים המדויקים של חיזבאללה

      במשחק השחמט המתנהל בין ישראל ואיראן, מנסים האיראנים לתכנן ארבעה צעדים קדימה. לכן צודקים מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין והרמטכ"ל גדי איזנקוט, בעשותם ככל יכולתם לסכל את מבצע "תרכיז" של חיזבאללה.

      "תרכיז" אינו שמו האמתי של המבצע; הוא רק משל. כלל לא בטוח שיש בביירות, או בטהראן, תוכנית מפורטת למבצע כזה. הרעיון, בהכרח, קיים, מתוך ניתוח יחסי-הכוחות ומאזן המעלות והמגרעות של שני הצדדים. "תרכיז" הוא בערבית "מוקד", כשמו של מבצע חיל האוויר הישראלי בשעות הפתיחה של מלחמת ששת הימים. הנסיבות הצבאיות והטכנולוגיות השתנו עד כדי כך, שהחיל מוכרח להיערך לאפשרות המציאותית, שהאויב ינסה לעשות לו מה שהיה שנוא עליו - מוקד נגדי. תרכיז.

      עמיקם נורקין (עיבוד תמונה)
      סיכול "מוקד" נגדי. עמיקם נורקין

      לאחר שבועות של הסלמה מילולית בזירת ישראל-חיזבאללה, כחלק מחזית ישראל-איראן, ובמידה פחותה בזירת ישראל-חמאס בעזה, נרתמו בימים האחרונים בכירי המטכ"ל לצפירת ארגעה. בעוד השרים מצטלמים ומהמהמים בגבול הצפון, עטויים מדי יוניקלו, בחרו רב-אלוף איזנקוט וקצין בכיר בחיל הים, אחד האדמירלים המעטים שם, במלים דומות וכמעט הפוכות מאלה של הפוליטיקאים לפיזור רוחות המלחמה. משני עברי גבול לבנון אין חשק רב להסתבכות מלחמתית באביב הקרוב. יום העצמאות ה-70 ייחגג בעוד חודשיים ושבוע. פחות משלושה שבועות אחר כך - הבחירות בלבנון.

      לקראת אירועים אלה, לא נוח לצאת למלחמה יזומה, אלא שאותה אי-נוחות יכולה לשמש את הצד השני, מה שעשו אנואר סאדאת וחאפז אסד ערב הבחירות לכנסת באוקטובר 1973, ובהקשר רחב יותר - מה שעוללו בסואץ-סיני צרפת, בריטניה וישראל לנשיא דוייט אייזנהואר, ערב בחירתו בשנית בנובמבר 1956.

      במבט נרחב יותר, רב-שנתי, לבנון מועדת למשברים מלחמתיים בשנות בחירות בה. ההתערבות האמריקאית הראשונה באזור, הנחתת המארינס בביירות בקיץ 1958, אירעה בהתקרב הבחירות שם. כך גם ההתערבות הסורית במלחמת האזרחים, ב-1976, והפלישה הישראלית ב-1982, שנועדה בין השאר לתמרן את הפרלמנט הלבנוני ולהביא לאחר חודשיים וחצי להמלכת בשיר ג'ומאייל. 2006 היתה גם היא, במחזוריות השש-שנתית (שהשתבשה לעתים), שנת בחירות. ועכשיו, שוב, בחירות, כשהפעם חסן נסראללה הוא שחקן מרכזי, ומאחוריו איראן.

      חסן נסראללה (עיבוד תמונה)
      שחקן מרכזי עם גב איראני. חסן נסראללה

      ישראל מתאמצת מאוד לשכנע את רוסיה שלא להניח לאיראן להיאחז בסוריה. המאמץ די מיותר. ולדימיר פוטין ישקול מה טוב לרוסיה. בהחלט יתכן שיחליט שהתייצבות משטר אסד, בהסדר כלשהו עם מתנגדיו, תצדיק דחיקת האיראנים החוצה. זה יועיל לישראל בגיזרה הסורית, אך עלול להזיק לה בגיזרה הלבנונית, שם ההשפעה הרוסית עקיפה ומוגבלת, אם איראן תחפש בה פיצוי על אובדן המאחז הסורי ותגדיל את הישענותה על חיזבאללה.

      לישראל אין עניין במלחמה נוספת בלבנון. בנימין נתניהו זוכר היטב שפעמיים הגיע לראשות הממשלה לאחר שקודמיו איכזבו בביצועיהם מול חיזבאללה, שמעון פרס ב"ענבי זעם" ב-1996 ואהוד אולמרט לאחר עשור. הוא אינו יכול להגדיר תכלית ליוזמת מלחמה בלבנון, העלולה להפיל אותו (אם אביחי מנדלבליט לא יקדים לעשות אותו). אפילו יחלוף במוחו שמץ מזימה של מהלומה בלבנון, כדי לגרור התקפה איראנית שתספק צידוק לתקיפת התשתית הגרעינית באיראן, למרות ההסכם עם המעצמות ושנים לפני סיומו, היא מעבר לכוחו ולא תזכה בתמיכה חיונית של שרים וקצינים.

      המוסכמה שהתקבעה לכאורה בשנים האחרונות - ישראל תוקפת בזהירות אך כאוות נפשה, על אדמת סוריה, משלוחי נשק מאיראן לחיזבאללה, אך נמנעת מתקיפה בשטח לבנון - מלמדת עד כמה עיקר ההתמודדות הוא על החימוש המדוייק של הנשק תלול-המסלול מתוצרת איראן, או מפיתוח איראני המאפשר לשדייק בלבנון חימוש פחות משוכלל.

      עילות המלחמה המוצהרות של ישראל היו תמיד משלושה תחומים: פריסה עויינת של צבא אויב (כניסת צבא עיראק לירדן, סגירת מיצרי טיראן על ידי צבא מצרים, התקרבות צבא סוריה בלבנון לגבול ישראל), גמול על פיגועים והתעצמות גרעינית (עיראק, סוריה, כפי שנטען, איראן). על פי הצהרות העבר, התעצמות בנשק מקובל היתה רק במקרה אחד, "קדש" שלאחר העיסקה הצ'כית עם מצרים, הנמקה חלקית - ובעצם אמתלה - למלחמת מנע שנועדה, ללא הצלחה, להביא להפלת הנשיא נאצר. אבל הטילים המדוייקים בלבנון מאיימים עד כדי כך, שסיכול השגתם, מייצוא או מייצור, נחשב חיוני עד כדי הסתכנות במלחמה שצה"ל מבקש למנוע.

      בנימין נתניהו (עיבוד תמונה)
      זוכר היטב את כשלונות קודמיו בלבנון. בנימין נתניהו

      הטילים המדוייקים מחזירים את חיל האוויר לימיו הראשונים, כשגדולי אויביו היו המפציצים, במיוחד של חיל האוויר המצרי. שדה דב נטול ההגנה הופצץ בבוקר שלאחר הכרזת המדינה. ערי ישראל, על אוכלוסייתן השברירית, היו חשופות; חרדת תקיפתן ב"טופולבים" ו"איליושינים" השפיעה על החלטותיו המדיניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, גם באמצע שנות ה-50.

      הכנסת כל טילי הקרקע-קרקע לסל אחד, מה"סקאד" של מצרים (עם צוותים סובייטיים) דרך גירסתו העיראקית אל-חוסיין ב-1991 ועד ל"עימאד" ארוך-הטווח ואיראנים אחרים כיום, היא טעות אופטית. הטילים שנועדו להרתיע את חיל האוויר מתקיפות עומק במצרים, או אלה שסדאם חוסיין שיגר לעבר תל אביב ורמת גן, חיפה ודימונה, היוו לחיל האוויר מטרות ובעיות, אך לא איום ישיר. ההבדל מהותי.

      בשנות ה-60 עד ה-80 היו לטייסי הקרב הישראלים שני סוגי אויבים - תחילה חילות האוויר הערביים, ובהמשך ההגנה האווירית הערבית-סובייטית המשולבת, תותחים נגד-מטוסים וטילי קרקע-אוויר (טק"א).

      התוצאה האופיינית והמצטברת של קרבות היירוט בין טייסי המיראז', הפאנטום והאף-15 לבין טייסי המיג והסוחוי הייתה אמנם עליונות ישראלית מובהקת, ביחסי הפלות של עשרת (ולעתים עשרות) מונים, אבל כדי לוודא שחילות האוויר הערביים ובמיוחד זה של מצרים לא יפריעו להתקדמות כוחות הקרקע של צה"ל ביוני 1967 נדרש מבצע להשמדתם בבסיסיהם - "מוקד".

      המפסידים במלחמה וספקיהם הפיקו את הלקח והסיטו את המאמץ מאוויר-אוויר לקרקע-אוויר. ההתמודדות עם הטק"א במלחמות ההתשה ויום הכיפורים הסתיימה בתיקו כואב ואף בהפסד. כדי לקבל חימוש אמריקאי מתקדם נגד טק"א (טילי "שרייק", שאיכזבו במבחן האמת) התחייבה גולדה מאיר שלא להפעיל אותו במהלומה יזומה ומעבר לגיזרת התעלה.

      בהדרכת הסובייטים, ההגנה האווירית המצרית והסורית הרגה, פצעה ושבתה עשרות טייסים ונווטים, שחסרו לחיל האוויר ככל שמלחמת יום הכיפורים התמשכה. זו היתה נקודת התורפה של החיל. הרכבת האווירית לא פתרה אותה. ב-22 באוקטובר 1973, כשהנרי קיסינג'ר פגש בבית ההארחה של המוסד את גולדה, שריה וקצינים בכירים במטכ"ל, אמר לו מפקד החיל בני פלד שבאותו שלב מאוחר של המלחמה ושל מימוש ההתחייבות האמריקאית למילוי הפערים בציוד עמדו לרשותו כ-100 פאנטומים, אך רק כ-70 צוותי אוויר להטסתם.

      במלחמה הבאה, ביוני 1982, הביס חיל האוויר את הטק"א הסורי במבצע "ערצב 19". התוצאה, גם בגלל התארכות מלחמת איראן-עיראק, היתה התממשות סכנת הטק"ק, טילי הקרקע-קרקע, ובקירבה ותכיפות מיידיות - הרקטות, מהקטיושות והגראדים עד לקסאם ולדגמים משוכללים הרבה יותר. חיל האוויר, שהעדיף עד תחילת שנות ה-90 להשקיע הכול במערך ההתקפי שלו, מטוסי-הקרב (ומסוקי-הקרב שתוכננו לפעול בעיקר נגד שריון האויב), כי כלי-טיס הם רב-פעמיים, רב-משימתיים ורב-זירתיים, ולכן גם מסוגלים להכריע, בעוד שמערכות הגנה אווירית מיועדות למשימה אחת בלבד ולכל היותר מפחיתות את מחיר המלחמה, נאלץ להשלים עם הצורך להצטייד ב"פטריוט", "חץ", "כיפת ברזל" וכל השאר.

      אליעזר שקדי (עיבוד תמונה)
      מכנה משותף לשלושת מבצעי הפתיחה. אליעזר שקדי

      כדי לפגוע בטק"ק במגרשו הביתי פותחו שיטות "ציד", במינוח הפנימי של הטייסים, שעברו ממוקד למצוד. שדות התעופה, מסלוליהם והמטוסים החונים בהם נייחים; משגרי הטק"א והטק"ק ניידים, או מוסווים מוסתרים בסביבה אזרחית ותמימה למראה. גם באתגר זה עמד חיל האוויר, במוצאי היום הראשון של המערכה נגד חיזבאללה ביולי 2006 - מבצע "משקל סגולי".

      לכאורה, למרות השתרעותם לאורך ארבעה עשורים, יש מכנה משותף ל"מוקד" נגד מצרים, "ערצב 19" נגד סוריה ו"משקל סגולי" נגד חיזבאללה. מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, כינס את שלושתם בבטאון החיל לאמירה אחת, כ"מהלכים משמעותיים שניבנו במשך שנים, הופעלו בימים הראשונים ללחימה והשפיעו עליה מאוד בהמשך".

      למרות זאת, היה עד לאחרונה הבדל בין מטוסי-הקרב העויינים וסוללות הטק"א לבין הטק"ק. המטוסים והטק"א היו איומים ישירים על חיל האוויר. הטק"ק נרשם בסעיף המטרות. ה"סופה" וה"רעם", אף-16 ואף-15 בדגמים הישראלים, היו אויבי הטק"ק, אך ההיפך לא היה נכון. המציאות החדשה, המתהווה, עשתה את העימות מטוס-טק"ק לדו-קרב בנוסח הצפון הפרוע: השולף המהיר ישרוד, יריבו יתבוסס בדמו.

      משימת רבבות הטילים והרקטות של חיזבאללה מהסוג הפשוט, הסטטיסטי, היא עדיין להפחיד את האוכלוסיה האזרחית, להבריח אותה מהסביבה הפגועה, לגרום לה ללחוץ על הממשלה (תמונת מראה של מבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם"), לחבל במתקני תשתית ומתוקף כל אלה גם להרתיע את ישראל מהתקפה רבתי - ועד כה יש להרתעה זו מידה רבה של הצלחה, ממש כמו בכיוון הנגדי.

      אבל כפי שהחימוש המונחה המדוייק מהאוויר, בטילים ובפצצות, שינה את תקיפות האוויר-קרקע, משנה הטיל קרקע-קרקע המדוייק את מיקומו של הטק"ק בהגיון המלחמתי. ב-1991 עוד היה יכול גנרל נורמן שוורצקופף, מפקד זירת המערכה ב"סופת מדבר", לנמק חשיבה במתכונת מלחמת העולם השנייה: ירי הטילים ממערב עיראק לעבר ישראל ייפסק כשסדאם חוסיין יוכנע; אין לסטות מהמאמץ העיקרי לטובת מרדף עקר בגיזרה משנית ("להשמדת היהודים יבוא קץ כשהיטלר ייהרג, לא אם כוח אווירי יקר יוקצה להפצצת אושוויץ"). כיום קו-טיעון כזה אינו רציני, כי ההגיון דומה יותר לזה של מלחמת העולם השלישית.

      גדי איזנקוט (עיבוד תמונה)
      מלחמה מהירה ומוחצת. גדי איזנקוט

      באסטרטגיה הגרעינית של המעצמות הבחינו בין "נגד ערך" (אוכלוסיה, תעשיה, תשתית) לבין "נגד כוח". הטק"ק הרגיל של חיזבאללה שייך לקבוצת "נגד ערך". הטק"ק המדוייק - נגד כוח, מעל לכל הכוח האווירי, לב העוצמה הצבאית של ישראל. בהשאלה, לא המחבל המנסה לחדור להתנחלות או לקניון כדי לבצע פיגוע ונבלם בפתח בידי מאבטח, אלא מי שכוונתו להרוג את המאבטח עצמו.

      התורה המוצהרת של ישראל, שאושררה לאחרונה בידי איזנקוט, מדברת על מלחמה מהירה ומוחצת. בין שיהיה בה זמן למהלכים יבשתיים ובין שלא, ברור שלחיל האוויר נועד תפקיד מרכזי ובהקדם. לכן גם צפוי שהוא יהיה על הכוונת של חיזבאללה מהרגע הראשון. הטילים המדוייקים עלולים לנחות על בסיסי החיל, שמיקומם ידוע ומתקניהם שקופים לכל לוויין. אם המטוסים לא יזדרזו לתקוף ראשונים, או להסתלק מהבסיסים בטרם ייפגעו, מתקפת-הנגד של ישראל תתמהמה ולחיזבאללה יהיו הישגים קרקעיים ותעמולתיים.

      לנתניהו מייחסים, משום כך, תמיכה ברכש דגם האף-35 של חיל-הים האמריקאי, הממריא לאחר ריצה קצרה בלבד על המסלול אך גם יעיל פחות מהדגם של שתי הטייסות הראשונות שצה"ל רוכש. גם לאף-15 המשופר תכונה דומה, עם יותר דלק וחימוש, בזכות ויתור על חמקנות.

      הפיתוי להלום בחיל האוויר הישראלי בבסיסיו, בלי צורך במטוסים ובטייסים הממריאים מלבנון, הוא מצב המערער את יציבות ההרתעה ההדדית ומגדיל את סיכון הגלישה במדרון המלחמה. חיל האוויר לא יימצא בתנוחת "שגר ושכח", אלא או-או, שגר או שכח, זנק או זנח. אמנם נעשה הרבה להבטחת רציפות תיפקודית ולצימצום הנזקים המשוערים לדירים המבוצרים, למסלולים, למערכות הבקרה ולמכלולי הפיקוד והשליטה, אך הסכנה קיימת והשגרה שברירית. "כיפת ברזל" של חיל האוויר, שייעודה הראשון במעלה, עם כל הדאגה לאזרחים, הוא להגן על בסיסי החיל, לא תספיק. אם היא מיירטת תשעה מכל עשרה טילים, והעשירי שיחדור יהיה מדוייק, ויהיו הרבה עשיריים במטחים שישוגרו - הפגיעה תהיה קשה מדי.

      מכאן שחשיבות המודיעין, שאינה צריכה הסבר, גדולה עוד יותר מאשר עד כה, הן לאיכון הטק"ק - בלבנון ובדרכו לשם - והן להתרעה מפני הכנות לשיגורו. האדמירל שתידרך השבוע עיתונאים המחיש את גורליותו של המודיעין בהקשר הימי, של הגנת אסדות הגז במים הכלכליים שממערב לחוף הישראלי, לכיבוי פעילות הקידוח באסדה שתותיר אותה במים כמתכת קרה, שתספוג את מטען הנפץ בנזק סביר ולא תתאדה בהתפוצצות ואיתה יממות יקרות של עתודת גז לחישמול המשק.

      הנטייה הטבעית של אנשי צבא, במצב רגיש כזה וכשהאחריות במקרה של התקפת פתע תוטל בוודאי על הדרג המקצועי, היא לדרוש מהדרג המדיני לאשר מהלומה מקדימה. בישראל 2018 הסיכוי שדרישה כזו תוגש וגם תיענה, בבחינת מלחמת ברירה, אינו גבוה. גם אם ייחשף תיק מבצע "תרכיז", החשדנות כלפי הפוליטיקאים בראשות נתניהו תכביד על קבלת החלטה על מהדורה חדשה של "מוקד", "ערצב" או "משקל סגולי".

      הפתרון של איזנקוט פשוט לניסוח, מסובך לביצוע ועד כה מצליח: לא מהלומת מקבת, אלא מאה סיכות המצטברות לכדי פטיש, בלי לשבור את הכלים. מכת מנע בתשלומים קטנים, שבועיים או חודשיים. מכת מיקדמה, במקום מכה מקדימה. בינתיים, עד להודעה חדשה, זה עובד. ההתגרויות השבוע מעברו הצפוני של הגבול, בסוגיות החומה ותיחום הגבול הימי, עלולות להיות מבוא להודעה כזו.