ד' צעק על עובדיו במשך שנתיים, והתעלם גם מהערות המעסיק שלו. "כל עשר דקות על עובד אחר", לדבריו. כל דבר שלא היה לרוחו הרגיז אותו, אך ד' "הביא כסף לחברה", אז הוא נשאר. "זו עבודה שבה המהירות חשובה בשביל רווחים, והצעקות הרימו את התפוקה", הוא הסביר, "אבל העובדים היו ממורמרים והתלוננו, והבוס לא אהב את זה". גם ד' עצמו לא אהב את זה. הוא היה בתקופה לחוצה, עבד שעות רבות, קיבל טלפונים באמצע הלילה, והיה בסיר לחץ. "הייתי מרגיש סבבה, ואז בום, פתאום זה בא - ואז זה הולך. הייתי מתחרט, ושואל את עצמי מה עשיתי". לאחרונה הוא עבר גירושים, בין השאר, בגלל התפרצויות הזעם.
כמוהו, נהג ר' לצעוק על עובדיו בבית הקפה שניהל, וגם לפטר אותם לעתים קרובות. "מספיק שבן אדם היה אומר משהו לא במקום, והייתי אומר לו: 'קח את הדברים שלך ותלך'". הטבח שלו חטף סלסלה. היא לא נזרקה עליו ישירות, אבל המצלמות תיעדו כיצד ר' זרק אותה לכיוון הקיר, והיא המשיכה לפגוע. "הייתי מביא רווחים ולכן השאירו אותי, ומצד שני יצרתי חורים שהייתי צריך למלא. אם פיטרתי את הטבח, הייתי צריך להחליף אותו על חשבון העבודה שלי". חברתו אמרה לו שאי אפשר להמשיך כך. עליה הוא לא צעק, רק שתק בזעף כשדברים לא היו לרוחו, וסירב לדבר איתה. זה קרה בערך פעמיים בשבוע וזה היה, בעצם, סוג אחר של תוקפנות.
בשאגות
הסיטואציות האמורות מתויגות בצדק כהתעללות נפשית או התעמרות בעבודה, ולא אחת ניתן לצפות בהן מתועדות ומופצות כסרטון רשת ויראלי, אך מה עובר בראשם של הצועקים? "כשמישהו מתפרץ, זה כמו אדם שמקיא בחדר, ואחרים צריכים לנקות את הבלגן", אומרת לורה מוס, ממנהלי המרכז האמריקני Growth Central לניהול כעסים. "המצב הזה מייאש את הכעסנים", הוסיף עמית לוי מ"דולב - המרכז הישראלי לניהול כעס". "הם מרגישים שיש שני אנשים בתוכם, אחד עם לב רחב שנותן, שעוזר, ופתאום, בלי שום התראה הוא עובר מאפס למאה והופך לאדם אחר".
נ' הייתה כזו. כשהכירה את בעלה, היא הצליחה, במשך שנה, לשמור בתרדמת את נטייתה להתפרץ. לדבריה, זה לא היה קשה, כי הייתה לו השפעה מרגיעה. אבל תקופת החתונה עשתה את שלה, וכך גם השחיקה של חיי הנישואין, והילד השני. עם התקופות המלחיצות, חזר ההרגל מילדות, "בשאגות", כדברי בעלה. השאגות היו מלוות באמירות כמו "אני שונאת אותך", "צא לי מהעיניים" ו"אתה מטומטם". אחר כך באה ההתנצלות.
"הוא לא היה רגיל לזה", סיפרה נ'. "זה לא היה בבית שלו. הוא הראשון ששיקף לי שזה לא נורמלי. עד אז הייתי בטוחה שזו דרך רגילה להתנהל. אמא שלי הייתה צועקת כל הזמן. אבא שלי היה נכנע, ומדי פעם מנסה לחתור כנגד זה. הוא לא היה טוב במילים, אז הוא הרים יד. הגירושים היו כואבים ומלאים בצעקות וריבים, כשאנחנו הילדים בתווך, מנסים לגשר ביניהם. היום אבא שלי מטפל בעצמו, הולך לפסיכיאטר. אמא שלי עדיין מתכחשת למצב. אמא שלה גם הייתה הצעקנית בבית, וסבא, לפי מה שמספרים, היה הפסיבי". את ילדתה היא לימדה לספור עשר שניות ולנשום עמוק לפני שמתפרצים, אבל היא עצמה לא הצליחה ליישם. "עליי זה לא עובד, אני צריכה יותר מזה, לפחות חצי שעה להיות לבד ולתת לאדרנלין לרדת", הסבירה.
"המטופלים שהכי קשה לעבוד איתם הם אלה שיש להם מודל כזה בבית", אומרת מוס, שהוסמכה מטעם NAMA, איגוד ניהול הכעסים האמריקאי. "הם יכולים להיות אנשים שעברו ילדות טובה, ללא הזנחה וללא טראומה, אבל זה מה שהם למדו מההורים שלהם, והם צריכים ללמוד מחדש איך להתנהל", הוסיפה. בארצות הברית, תחום ניהול הכעסים ידוע ומפותח יחסית, עם מרכזים ייעודיים, קבוצות תמיכה, סדנאות עם שיטות שונות וגם בדיחות קולנועיות דוגמת אנימל מהחבובות, שמזכיר לעצמו ולסביבה כי "Anger management - in control".
"כאן יש יותר מנהלים ששולחים את העובדים שלהם לסדנאות, במקום לפטר אותם", אומרת מוס, "והם לאו דוקא העובדים הבכירים והמוערכים ביותר. אנשים פשוט מודעים יותר לאפשרות הזאת, וגם לאפשרות השנייה, מה שנקרא Going Postal, שעובד שפוטר נוקם בך, מגיע למשרד ויורה בעובדים. מעסיקים רוצים למנוע את זה. לפעמים מזמינים אותנו להעביר סדנא בחברה כדי לטפל בעובד או שניים שנוהגים להתפרץ על העובדים".
במפעל של ד', ניהול כעסים לא היה מושג פופולרי, אבל התפרצות שלו הובילה לכך שעובד הרביץ לו. העובד נשלח הביתה, ד' נשאר, אבל הבוס אמר שאי אפשר להמשיך כך, וד' חיפש פתרונות בגוגל. "מצאתי מרכז לניהול כעסים, הצעתי לו שאלך לשם, וזה היה ההסכם בינינו", סיפר. זה גם היה ההסכם בין ר' לארוסתו, ובין נ' לבעלה.
"אנחנו מקבלים הרבה זוגות עם בעיות כעסים", אומר לוי, "לפעמים הם מגיעים אחרי שנפתח תיק ברבנות. בן הזוג שספג את הכעסים פותח את התיק רק כדי שהכעסן או הכעסנית יעשה משהו, כדי להראות לו שהם רציניים ושאם הוא לא יטפל בזה הם באמת ילכו. ואז מספיק שהכעסן יעשה צעד, למשל ללכת לטיפול, והם יסגרו את התיק". לדבריו, יש זוגות של שני כעסנים, שהמריבות שלהם הם מלחמת עולם שנמשכת ימים ואפילו חודשים. אבל לרוב, יש צד אחד שכועס, וצד שסופג. "גם לצד הסופג יש עניין כלשהו עם כעסים", אומר לוי, "רק שהכעסים מופנמים. התוקפנות עדיין שם, רק שהיא כלפי הכעסן עצמו, ומלווה בהרבה האשמה עצמית".
עד ההתפרצות הראשונה
"יש אנשים שפשוט הדחיקו את הכעס כל חייהם", אומרת מוס, "שהסביבה מכירה אותם בתור אנשים מאופקים, ואז בגילאי ה-50, 60 שלהם, הם חוטפים סוג של בלק-אאוט, מתפרצים, ולא זוכרים את ההתפרצויות שלהם אחר כך. או שהם מתפרצים בזמן שכרות. או שהם פשוט מגיעים לחדר מיון עם התקפי לב ובעיות אחרות". אחרים מבטאים את כעסיהם לא בצעקות, אלא באמירות ציניות ועקיצות. אצל א' זה התבטא בזריקת חפצים ודפיקות על השולחן, ולפעמים גם בקללות ועלבונות. להורים שלו היו "'מריבות של פולנים. לא צעקות, לא קריזות, אבל המתח מחלחל וסופגים את זה". הכעס שלו הופנה רק כלפי אשתו. "חברים שלי יודעים על הבעיה כי סיפרתי להם, אבל זה לא מתחבר להם", הסביר, "הסביבה מכירה אותי כבן אדם מאד רגוע ומאד חברותי. גם כשיצאתי עם אשתי, לקח שנה עד שהגיעה ההתפרצות הראשונה. אבל אני יודע שאני שונה בצורה שבה אני מגיב לכעס, בגלל שכשחברים שלי כועסים, הם לא דופקים על הקיר ולא זורקים דברים".
"כשהזוגות עוברים תהליך, מתפתחת דינמיקה מעניינת", אומר לוי, "מוסרת האלמנה השחורה של הכעס שמכסה את הבית, ונחשפים הדברים שחיברו את בני הזוג מלכתחילה. לפעמים הם צריכים לעבור תקופה שבה התפקידים משתנים. פתאום לבן הזוג שספג יש מקום להביע כעסים משלו, ואז הוא כועס על הדברים שעליהם לא הרשה לעצמו לכעוס כל השנים, כי היה צריך לשמור על השקט ולהגן על הילדים. הוא גם כועס על עצמו, שהרשה לתופעה להימשך. רוב הזוגות עוברים את המשוכה הזאת, אבל לפעמים זה נגמר בגירושים. אחד מהם מגלה שהוא התחתן מתוך ריצוי ולא מהסיבות הנכונות, ואחרי שהתפקידים הישנים כבר לא קיימים, אין משהו שמחבר".
אז מה גורם לאדם מבוגר, נורמטיבי, להתנהל עם כעס תוקפני, שעליו הוא מתקשה לשלוט? לדברי לוי, לחץ ועייפות הם רק טריגר. "בדרך כלל אנחנו מוצאים את הקשר לילדות", הסביר, "אף ילדות אינה מושלמת. אצל הכעסן, היא מלווה בתחושה שמשהו אצלו אינו בסדר, ויש הרבה דרכים ליצור את התחושה הזאת, למשל בביקורת גלויה או מוסווית מההורים, או מחוסר תשומת לב, למשל במשפחה מרובת ילדים שבה קשה לתת תשומת לב לכולם. כשבן אדם מתפרץ, הוא שם, הוא נוכח. שמים לב אליו. הוא מחזיר את הערך שלו דרך התוקפנות. כשאנחנו מנתחים עם המטופלים מה באמת גרם להם לכעוס, אנחנו מוצאים שזה לא רק המקרה עצמו. למשל, נוסע שחותך אותך בכביש יכול להכעיס כל אחד, אבל אצל אדם מאוזן הכעס מתפוגג מהר, והוא מקסימום מסנן קללה וממשיך. אצל הכעסן, התגובה אישית יותר, הוא מרגיש שמישהו זלזל בו, והוא מסוגל לנסוע אחריו ולצפור. המקרה הקטן מערער על משהו עמוק יותר".
לדבריו, הקלטת של שרה נתניהו, שפורסמה בוואלה! NEWS, הייתה דוגמה להתפרצות קלאסית. "אני לא מתיימר לדעת על החיים האישיים שלה, אבל למסתכל מבחוץ, האמירה 'אני פסי-כו-לו-גית' נשמעת כמו זעקה של כאב, של 'אני משהו'".
קשה להעריך את שכיחות התופעה באוכלוסיה. לוי מעביר סדנאות במקומות עבודה, ומעריך שכ-20% מהקהל שלו מתמודד עם בעיית כעסים. מוס מעריכה שזו חצי מהאוכלוסייה. "זו הסיבה למלחמות, להרבה בעיות בחברה. כעס הוא רגש טבעי, הוא תמיד יישאר שם. אנחנו אומרים למטופלים שהם לא יהפכו לאנשים רגועים ושלווים אחרי הטיפול. ההבדל הוא בדרך שבה הם יתנהלו עם הכעס, וזה בעצם הדבר שיקבע איך הגזע האנושי ישרוד".
ד', לדבריו, כבר לא התפרץ מאז סיום הטיפול. "פתחתי נתיב חדש לכעס", סיפר. "היום, לפני שאני מגיע למצב הזה, אני בודק את האלטרנטיבה הטובה ביותר, ופותר את הבעיה. פעם בכמה זמן אני כועס ואז מגיע לטון תקיף, אבל כבר לא צועק כמו פעם". ר' וארוסתו מנהלים "תקשורת רגשית יותר טובה" ומתכוננים להתחתן. א' עדיין מרגיש קושי, אבל לדבריו, המצב הרבה יותר טוב מפעם, והוא מנסה לשכנע את בת זוגתו, 'הטמפרמנטית', שתלך לסדנא. נ' אומרת לסביבתה שהיא צריכה להתנתק, והולכת לשירותים, או מקשיבה למוסיקה. "כשאני כועסת אני מאד רוצה לקלל, אבל היום אני עוצרת את עצמי", הדגישה.