מלחמת העולם השנייה הייתה אירוע מונומנטלי בתולדות האנושות. לא לפניה ולא אחריה - ובתקווה שגם לא בעתיד - חוו בני אנוש זוועות, הרג, רצח, אונס, תמותה ממחלות ורעב בהיקפים כאלו ובאינטנסיביות כזו. מלחמה שהותירה טראומה אדירה בנפשם של יחידים, בנפשן של אומות. רוע אנושי בריכוז שהדעת לא סובלת, שהלב והתודעה האנושית אינן מסוגלות להכיל. מעל כולן מתנוססת, חסרת תקדים, חסרת רחמים, כמו גם חסרת היגיון, שואת יהודי אירופה. בגלל המספרים, בגלל השיטתיות, בגלל הטריוויאליות הבלתי נסבלת והבלתי נסלחת.
החוק שמעבירה ממשלת פולין הוא חוק מטופש ומיותר, חוק שמציף מחדש כעס וכאב, חוק שמעלה מחדש ויכוחים סוערים סביב שאלות וסוגיות שבן המאה ה-21 לא יוכל לעולם להבין. ממשלות לאומניות נוטות לחוקק חוקים קיצוניים. זה מה שקורה היום בפולין, וזה פועל כבומרנג נגד עמם הוא.
ההיסטוריה האנושית היא הסיפור שנשאר אחרי שכל הסיפורים האחרים נעלמים. היא נצרבת בתודעה הקולקטיבית עד שהיא הופכת לחלק מהמציאות ומקבלת עוצמות וחיים משלה, עד כי היא נעשית בלתי ניתנת לערעור. איינשטיין אמר פעם שיותר קל לפצח אטום מאשר לשנות דעה קדומה, ולא בכדי. הסיפור הופך לנרטיב והנרטיב לבטון מזוין שהולך ומתהדק עם השנים.
אלף שנות חיים משותפים של יהודים ופולנים באו לכלל סיום בנקודת שפל שלא ניתן לתאר קשה ממנה, עגומה ממנה. חיים משותפים עם עליות ומורדות, חיים שבהם הזהויות היו שלובות זו בזו, ומתנגדות זו לזו, עד למפץ שהטיל את הכול לתוך תוהו ובוהו, לאפלה עצומה, לפרידה בנקודת שפל שאין גדולה ממנה. צל עצום שהחשיך באחת תרבות והיסטוריה משותפת, ולא ניתן היה עוד להבחין בגוונים שבתוכו, הכול נצבע בצבעים עזים של אפור ושחור. סיום טרגי, דרמטי, לאחריו פנה כול צד לדרכו, נושא בקרבו את כאבו, את כעסיו, את הטראומה ואת הסיפור שלו.
הרוב הדומם
הגעתי לשליחות בפולין בשנת 2009. במשך 3 שנים הפכה ההיסטוריה הזו לחלק מחיי. הגעתי בלא רצון למדינה שידעתי עליה הכול. כך חשבתי. על האנטישמיות שבה, על הרצחניות של בניה, על מה שעשו לבני עמי. לאחר 3 שנים מרתקות של מחקר ותהיה, ורצון עז ללמוד, ושיחות אין סוף עם ניצולים ופולנים, מפגשים וביקורים, וניסיון להבין ולענות על שאלות וספקות שהלכו ונערמו ככול שעבר הזמן, חזרתי עם תחושה שאני יודע ומבין עוד הרבה פחות. 3 שנים שבהן הסיפור הסדור והפשוט על מקומם ועל התפקיד שמילאו הפולנים בשואת העם היהודי, הלך ונסדק, הלך והתערער עד כי בין הצבעים העזים של השחור והלבן הלכו והתרבו גוונים ובני גוונים. וניסיתי לעשות לעצמי סדר.
בצד השחור, נמצאו משתפי פעולה פולנים. אלפים רבים, אולי אף מאות אלפים, שפעלו ממניעים שונים והסגירו יהודים למלתעות המפלצת הנאצית, נמצאים אנשי קיילצה וידוובנה שרצחו וטבחו בדם קר יהודים, נמצאת אנטישמיות שגאתה בשנות ה-30 והגיעה לשיא בשנים שלאחר המלחמה, בדחיקה, בנישול ובפגיעה ביהודים שחזרו ממחנות ההשמדה. משתפי פעולה שהסגירו יהודים בשביל וודקה, לחם או סתם מתוך שנאה עיוורת. אין תמה שתחושתם של ניצולי השואה כלפי הפולנים, שכניהם, הייתה כתחושת בגידה. זו הצלקת אותה הם יישאו עמם עד לקבר, זו המורשת שיעבירו לדורות הבאים. מקור לכעס עצום כלפי הארץ שהייתה ארצם, העם שהיה עמם.
בצד הלבן עומדים חסידי אומות עולם, אלו שסיכנו את עצמם ומשפחותיהם והצילו אלפים רבים של יהודים. כמעט 7,000 פולנים, יותר מאשר בכול אומה אחרת, שפעלו להצלת יהודים תחת איום גזר דין מוות שהוטל על המציל ומשפחתו. אני מודה ששאלתי לא פעם את עצמי כיצד הייתי אני נוהג, האם הייתי מסכן את חיי משפחתי כדי להציל זרים, ולא הצלחתי לתת לעצמי תשובה.
לא יום ולא יומיים, חודשים רבים שבהם פולנים סיכנו את עצמם להצלת יהודים. והמספר ממשיך לעלות בכול שנה עם עוד ועוד סיפורים שנחשפים ומאומתים על ידי יד ושם. משפחות ישראליות רבות שומרות על קשר חם עד היום עם מציליהם. פגשתי בהם והצטמררתי לשמוע את סיפוריהן. לצד אלו שנחשפו והוכרו יש עוד רבים שלא יחשפו לעולם, אלו שנתפסו ושילמו במחיר חייהם, אלו שניצוליהם לא זכו להגיע לחופי המבטחים.
במרחב האפור נמצא כל מגוון ההתנהגויות האנושיות הפסיביות - חוסר ידיעה, התעלמות, אי נקיטת עמדה, חוסר אכפתיות, אי רצון, חוסר יכולת ועוד רבות אחרות. רוב תושבי פולין נמצאים במרחב הזה. באותה נשימה נאמר כי חייהם התנהלו תחת כיבוש נאצי וסובייטי אכזרים. שש שנים של מוות, רעב ומחלות. עם ללא רועה שממשלתו גלתה והעילית שלו, נטבחה על ידי הנאצים ועל ידי הרוסים. הידוע מכולם - הטבח ביער קאטין, נעשה על פי הוראה ישירה של סטאלין. 22 אלף קצינים ואינטלקטואלים, כ-2,000 מתוכם יהודים. התפרקות חברתית שהותירה כל אדם לנהוג בהתאם לצו מצפונו, ליצרי הישרדותו, לחולשות או לתעצומות נפשו ותודעתו.
ויש עוד מרחב, אותו אנחנו הרבה פחות מכירים, מרחב שבו יהודים ופולנים היו שותפים ונלחמו יחד, כתף לצד כתף נגד הנאצים. 200 אלף יהודים נלחמו בצבאות פולין השונים נגד הנאצים. 40 אלף מתוכם נהרגו, 65 אלף נפלו בשבי.
פולין הייתה אחת המדינות הבודדות שנלחמה במשך כל השנים לצד בעלות הברית, נגד הנאצים. אחת היחידות שלא שיתפה פעולה עם הנאצים, גם אחרי שנכבשה. צרפת, רומניה, הונגריה, סלובקיה, בולגריה וכמובן מדינות הציר איטליה ויפן, כולן נלחמו לצד הנאצים נגד בנות הברית. פולין נותרה נאמנה ושילמה מחירים כבדים. יהודים ופולנים שיתפו פעולה במרד גטו ורשה ב-1943 ובמרד הפולני ב-1944. טייסים פולנים, קתולים ויהודים, נלחמו תחת חיל האוויר המלכותי כנגד הלופטוואפה בימים הקשים של הבליץ על לונדון. ורשה נחרבה עד היסוד. לא משום ששיתפה פעולה עם הנאצים, אלא משום שנלחמה בהם, לאורך כל המלחמה.
התסכול של הפולנים, מעבר למחירים העצומים שהם שילמו, מגיע בעיקר מתחושת הבגידה. בגידתן של בנות הברית שהותירו אותה לבדה אל מול מכונת המלחמה הנאצית בספטמבר 39', בגידת הרוסים שהשקיפו מעבר לוויסלה וצפו כיצד הגרמנים משמידים את ורשה ב-44' ואולי הבגידה הקשה מכולן, בוועידת פוטסדאם ב-1945, שבה ארה"ב ובריטניה נטשו את פולין והפקירו אותה לכיבוש סובייטי שנמשך עוד 44 שנים. רצחו וגם ירשו, כפשוטו.
פולין רואה את עצמה קורבן של הכיבוש הנאצי והסובייטי, והעובדות ההיסטוריות עמה. 6 מתוך 30 מיליון אזרחיה נרצחו במלחמת העולם השנייה, יותר מאשר בכל מדינה אחרת. 5 מיליון מתוכם נרצחו במחנות ריכוז והשמדה גרמניים - 3 מיליון פולנים יהודים ושני מיליון נוצרים. הרס, חורבן וכיבוש. פגשתי ניצולים פולנים ממחנות השמדה, עם מספר מקועקע על ידם. זו הייתה מנת חלקם וגם מנת חלקנו. אחרי הבגידה, החורבן והסבל שחוותה, פולין חוששת שבהיסטוריה יתקבע מקומה כזו הנושאת באשמה.
את ההיסטוריה כותבים המנצחים נהוג לומר, אבל לא במקרה של פולין. למרות שהיא הייתה בצד המנצח, בתום מלחמת העולם השנייה, היא הייתה בצד המפסיד. את הסיפור שלה כתבו וסיפרו הסובייטים. תחת כיבוש קומוניסטי הלך והתקבע מקומה בהיסטוריה בהתאם לנרטיב ולאינטרסים הרוסים. כשפולין נולדה מחדש ב 1989, היא מצאה שאולי יש לה הווה ואפילו עתיד, אבל אין לה מושג מה באמת קרה על אדמתה במלחמת העולם השנייה. מאז היא נמצאת במסע כואב ולא פשוט לחקר הפצעים הפתוחים של מלחמה זו.
פולין איננה מכחישה את השואה, להיפך, היא עוסקת בכך באובססיביות. אין תלמיד בפולין שלא מסייר במחנות ההשמדה, ושאינו לומד על הרצח שבוצע ביהודים, על הרצח שבוצע בהם. מתקיים בה ויכוח נוקב, יצרי, על תפקידם, מעשיהם וחלקם של בני העם הפולני ברצח יהודים ובשיתוף פעולה עם הנאצים. ישנה תחושת בושה על מעשיהם של משתפי הפעולה והרוצחים, אבל יחד עם זאת פולין מסרבת ליטול על עצמה אשמה שאיננה שלה.
אפשר להאשים את הפולנים, בכך שהם מנסים להפחית את תרומתם של אזרחים פולנים לרצח ולסבל של יהודים, שהם מנסים ליפות את ההיסטוריה, אולי אף לשכתב אותה. חלקם של הדברים בוודאי נכון, בעיקר כאשר הם מובלים על ידי פוליטיקאים לאומנים, מתוך מניעים פוליטיים. מן העבר השני תהיה זו טעות להפנות את האשמותינו וכעסינו על רצח העם היהודי במחנות ההשמדה לעברם, ואל לנו, כבני אנוש, לנסות ולבטל או להתעלם מהסבל והאובדן אותו חוו הם.
העם היהודי והעם הפולני היו שניהם קורבנות של החיה הנאצית. זו אמת היסטורית פשוטה, וחשוב שנכיר בה. באותה העוצמה שבה אנו נלחמים באלו המנסים להכחיש את ממדי זוועות הנאצים כלפי העם היהודי, אנו חייבים להבין או אף לתמוך, בניסיון של הפולנים להילחם באלו המנסים לעמעם את פשעי הנאצים כלפי עמם.
ולא, אסור לסלוח. אסור לסלוח לאף לא אחד מאלו ששיתפו פעולה או השתתפו באירוע הנורא הזה, אסור להסתיר ואסור לעמעם ויש להוקיע, אך באותה המידה, צריך להיזהר מלהאשים את כולם כקולקטיב. אם נעשה כך נחטא לאמת. בסיפור כול כך מורכב וכואב יש המון נקודות השקפה וזוויות הסתכלות. את הסיפור שלנו ועמדותינו גיבשנו מבלי שהייתה לנו באמת הזדמנות לשמוע ולהבין את הצד שלהם. מבלי שלהם הייתה אפשרות לשמוע את הצד שלנו.
חשוב עוד שנזכור כי ההיסטוריה לא תמיד משוכתבת, אלא שהיא כל הזמן מתפתחת דרך ידע ותובנות חדשים, דרך מחקרים וממצאים שמתגלים, דרך דיאלוג מורכב שאנחנו מנהלים עם העבר. הסיפור של מלחמת העולם השנייה הוא אפוס אדיר שלא נוכל להכיל את הידע אודותיו לעולם, בוודאי שלא נוכל להבינו עד תום. גם אצלנו, בחברה הישראלית, האשמנו את הניצולים בשנים הראשונות בפאסיביות. צאן לטבח וסבונים היו כינויי גנאי בהם השתמשה החברה הצברית לכינוי הניצולים.
ייחסנו זאת לחולשה של היהודי הגלותי ממנה רצינו להתרחק והוקענו אותם, אפילו האשמנו, מבלי לדעת, מבלי לרצות להבין. רק משנחשפנו לעובדות המצמררות במשפט אייכמן , שינתה החברה את היחס והכירה בניצולים כקורבנות. מאז שנות השמונים ובעיקר עם פתיחת הנושא דרך השיח עם הדור השלישי, אימצה החברה הישראלית גישה הרואה בהישרדותם כגבורה. הנה כי כן, גם אנחנו "משנים" את ההיסטוריה ואת יחסינו למאורעותיה ולמעורבים בה, ככול שאנחנו לומדים אודותיה, ככול שאנו מבינים אותה קצת יותר.
כך ראוי שיקרה גם עם הפולנים. הגיע הזמן שנעבור משיח של האשמות לדיאלוג, עמוק, נוקב וכואב. כשהייתי נספח יזמתי מפגשים משותפים לקציני צהל וקצינים פולניים, ימים מרתקים שהעלו שאלות והאירו לפתע מרחבים רבים שהיו חבויים וחשוכים, ימים שבהם הדיאלוג הסטראוטיפי בין היהודי הגלותי לפולני הכפרי, נדחק ופינה את מקומו לשיח פתוח ומרתק על ערכים אנושיים, זיכרון לאומי ועל היחסים המורכבים בין שני העמים.
את הדיאלוג על יחסינו עם הפולנים צריך לנהל על כול מורכבותו, על האנטישמיות של איכרים נבערים, וגם על מחויבותם של אנשי הז'גוטה, המחתרת הפולנית שפעלה בשם הממשלה הפולנית הגולה בכדי לסייע ולהציל יהודים, על אכזריותם של רוצחי קיילצה וידוובנה שרצחו ושרפו יהודים וגם על דמותה של אירנה סנדלר שהצילה 2,500 ילדים יהודים. זוהי חובתנו לעצמנו, זוהי חובתנו לאנושות כולה, כי הגם שאנחנו היינו הקורבן המרכזי של פשעי הנאצים ועוזריהם, הרי שהלקחים מזוועות אלו הם כלל אנושיים.
ככל שחולפות השנים העובדות נוטות להתעמעם ולהיעלם, העדים הולכים לעולמם והממצאים נותרים דוממים ושותקים. מה שנשאר הוא רק הסיפור, הנרטיב. כעם שנרדף כל ימיו בגלל אירוע שבו רומאים צלבו יהודי, ושהבסיס למסע הרצח כנגדו במאה ה-20, היו פרוטוקולים שפוברקו על ידי כמה רוסים, אנחנו אמורים להכיר זאת היטב. חשוב שנזכור, כי הסכנה הגדולה מכולם היא שבעוד 50, 100 או 200 שנים הדורות הבאים יזכרו כולם שהשואה התרחשה בפולין אבל יתקשו לזכור מי היו אלה הנאצים ומה לעזאזל היה הקשר שלהם לגרמנים. ואולי יזכרו כי היהודים הושמדו כי בפולין הייתה אנטישמיות, אבל עלולה להישכח העובדה שמדובר היה בתוכנית השמדה מתוכננת, שיטתית, זדונית. זה החשש של הפולנים, וזה צריך להטריד גם אותנו.
אל"מ מיל' יובל בזק שימש נספח צה"ל בוורשה בשנים 2009-2012, לשעבר מנכ"ל המועצה המקומית כוכב יאיר.