האדמירל בדימוס ג'יימס סטאוורידיס הוא מהאישים המעניינים והפוריים ביותר בקהילת הביטחון האמריקנית. נכד למהגרים יוונים מאיזמיר הטורקית - הם ברחו משם מאימת פרעות, נקודה שסטאוורידיס העדיף לטשטש כשנדרש למגעים צבאיים ודיפלומטיים עם טורקיה - שהיה לקצין מצטיין ומלומד בחיל הים, מזכירו הצבאי של שר ההגנה דונלד רמספלד בממשל ג'ורג' וו. בוש, מפקד כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה (יוקו"ם) בצבא האמריקני וידיד נלהב של ישראל. הוא נחשב מקורב להילרי קלינטון, ששקלה את מועמדותו לסגן הנשיא, אך כשדונלד טראמפ חיפש שר חוץ, נזכר שמו גם בצד ההוא של הפוליטיקה האמריקנית.
קשריו של סטאוורידיס בן ה-62 בישראל מעולים. כמפקד יוקו"ם ונאט"ו, עד 2013, התוודע לכל הצמרת הביטחונית. בחודש שעבר ביקר בארץ ופגש מכרים ותיקים לצד קודקודים מכהנים. את רשמיו החיוביים פירסם במאמר עמדה, באתר "בלומברג".
התלהבותו של סטאוורידיס מצה"ל (בין השאר, משירות החובה, שלדעתו מופת לנוער בארצו) וקריאתו להידוק הברית הצבאית הישראלית-אמריקנית אינן חדשות. לפני שנה, בטור ב"טיים", עודד את פיקוד המבצעים המיוחדים, סוקו"ם, להרחיב את פעילותו המשותפת עם הכוחות המיוחדים של צה"ל ושיבח את הפלת המחיצות בין המוסד, אמ"ן ושב"כ, שבזכותה קהילת המודיעין בישראל הקדימה את הסוכנויות הנפרדות של הביון האמריקאי בסוגיות אזוריות שונות.
עד כדי כך מתמוגג סטאוורידיס מישראל, שהפך את היוצרות והציע לתרגם את סיסמת המפקדים (הוא מייחס אותה לחטיבת הצנחנים) "אחרי" ל-Follow me"". למעשה, הסיסמה האמריקנית, הנשמעת מפיו המפוסל של מפקד מחלקה רובאית המחווה בידו לכוח שבגבו, היא ששבתה את דמיונם של ארבעה קצינים שביקרו ב-1954 בבית-הספר לחי"ר בפורט בנינג - הרמטכ"ל משה דיין, ראש אגף ההדרכה יצחק רבין, הנספח בוושינגטון חיים הרצוג ואל"מ מתי פלד. בשובם ארצה העניק דיין ל"אחרי" מעמד רשמי של קריאת קרב המחנכת מפקדים.
הפעם, כשחזר הביתה וניסח את רעיונותיו, ביניהם שימוש במפקדת הכוחות המיוחדים של נאט"ו בבלגיה כמסגרת למעורבות ישראלית "בתרגילים, אימונים ואולי אף במבצעים ובמודיעין", התרפק כמדומה על שנותיו כקצין-ים ובמיוחד על תקופת הצטיינותו כמפקד המשחתת "בארי", מהסוג המנציח את מפקדו האגדי של חיל-הים האמריקאי בשנות ה-50', ארלי ברק. "על ארה"ב לשקול הצבת שתי משחתות טילים מונחים מכיתת ארלי ברק בנמל-בית בישראל", כתב האדמירל. "מיקומן במזרח הים התיכון יסייע לעמידה כנגד הנוכחות הרוסית המוגברת שם". לשייטת החמישית של חיל-הים הסובייטי, התאומה הצעירה של הצי הששי האמריקאי, היו בשיאה בים התיכון עשרות כלי-שיט, קרוב ל-100 במשבר הבין-גושי במלחמת יום הכיפורים. המאחז הרוסי בסוריה, בנמל טרטוס ובבסיס האוויר חמיימים רחוק מכך, ואיכות הכלים והמפעילים לא הוכחה עד כה כגבוהה מאד. אבל סטאוורידיס חושב גם על ההרתעה וההשפעה הגלומות בכוח ימי, כולל תת-ימי, העשוי להתחמש גם בנשק גרעיני.
הצעתו, להציב שתי משחתות בחיפה (או באשדוד), אינה תלושה ממצוקת המשאבים בחיל הים האמריקני. אין די אניות, די ימאים, די כסף ודי זמן לאימונים, בעיקר בצי-השטח, כלומר במשחתות. לפי מחקר של מבקר המדינה, זרוע של הקונגרס, המשחתות המוצבות בארה"ב-גופא מבלות שלושה רבעים מזמנן בתנועה מינהלית באוקיינוסים, אל יעדיהן, בעוד אלה המוקצות לנמלים זרים מועסקות בסיורים מתמידים, ללא פנאי נאות להכשרה ובלי מנוחה מספקת לקברניט, לקציניו ומלחים כולם. התוצאה הכספית בזבזנית והמיבצעית - בינונית.
בצי הששי, הכפוף ליוקו"ם שבשטוטגרט באמצעות מפקדת הכוחות הימיים באירופה ובאפריקה שבנאפולי, בסיסי-הבית של המשחתות הם בספרד ובאיטליה. העלות השנתית של החזקת כל משחתת בנמל זר נאמדת ב-55 מיליון דולר. לכלכלת מדינה הזוכה לארח דרך קבע זוג משחתות יוזרקו, לפיכך, למעלה מ-100 מיליון דולר לשנה.
עויינותו המסורתית של חיל-הים האמריקני לישראל, תולדת התלות בנפט ערבי להנעת הספינות ותקרית ה"ליברטי", התרככה בעשורים האחרונים. בנוסף לסטאוורידיס הפגינו מפקדים ימיים כאדמירל מייקל מאלן, שהיה גם יו"ר המטות, אהדה לישראל וידידות אישית עם מקביליהם, כגון גבי אשכנזי. בעת פסגת נאט"ו בשטרסבורג ב-2009 נועדו מאלן ואשכנזי באחד ממלונות העיר. למטה הסב בנחת אלוף-משנה ג'ינג'י, ג'יימס פוגו, עוזרו של מאלן. היום גם פוגו הוא אדמירל ארבעה כוכבים, מפקד הכוחות הימיים של יוקו"ם. הוא בודאי לא יתנגד עקרונית אם הפנטגון יציע לו לקדם את המשחתות מזרחה, מהנמל הספרדי רוטה לחיפה.
היחסים ההדוקים בין חילות-הים וביקורי השיגרה של המפקדים והכלים גם יחד הושקו עם השלום הישראלי-מצרי ב-1979. נערכו תמרונים משותפים, לעתים עם ציים נוספים (טורקיה, יוון, גרמניה). בשנים מסויימות פקדו את חיפה 40-50 אניות אמריקאיות, לשמחת המקומיים והמקומיות. החגיגה נרגעה בתום המלחמה הקרה, עם דילול סדר-הכוחות של הצי הששי, והושבתה לאחר שהמשחתת "קול" - מאותה כיתת ארלי ברק - ניזוקה קשה בפיגוע בעדן בשנת 2000. שום קצין-ביטחון לא העז לחתום שנמל כלשהו מאובטח דיו מפיגועים.
הביקורים התאפסו והוחזרו רק ב-2008. עכשיו הם שיגרתיים. משחתות מסויימות ("רוס", "פורטר", "לאבון") פוקדות את חיפה, או משתתפות בתרגילי יירוט טילים, יותר מאחרות. דובר הצי הששי שמח לספר שבאחד הביקורים האחרונים של "רוס", במאי אשתקד, נשלחו מלחיה לשתי פעילויות קהילתיות - גינון ותחזוקה במעון לנשים מוכות "אופק נשי" והאכלת דיירי גן החיות של חיפה וניקויו.
עסק טוב למארחים
אם "רוס" ואחת מאחיותיה תוצבנה בישראל, ייבחנו שתי חלופות בחוף: שיכון משפחות הצוותים (כמעט 300 קצינים וימאים בכל משחתת, אבל בדרגות הזוטרות רבים הרווקים הצעירים) במגורים סמוכים והחלפת צוותים בהטסה מדי חצי שנה, כמקובל בצוללות הגרעיניות היוצאות להפלגות ממושכות. בנוסף, נמצאים בחוף גם כוחות-עזר לאספקה ולתחזוקה. כך או כך, זה עסק טוב למארחים.
מקום לאורחים יש, בחיפה וגם באשדוד - מזחים ורציפים (ושירותי מבדוק ומספנה) שניתן להעמיד לרשות המשחתות, החמושות בטילי ים-ים, ים-חוף (כמו במטח שנורה לסוריה באביב שעבר) וים-אוויר, כולל ליירוט טילים בליסטיים. על המשחתות, כמו על הבסיסים כולם, תגן "כיפת ברזל". מפקדו הקודם של חיל-הים, האלוף רם רוטברג, בדק בשעתו את הסוגיה ופסק: אין בעיה. נחוצה רק החלטה מדינית.
החלטה כזו אינה פשוטה. לפני כחמש שנים הזמין חיל-הים האמריקני ממכון-המחקר שלו, סי-אנ-אי, ניתוח של יחסי שני הציים, במבט לעתיד ובמיוחד בשים לב לזירת האוקיינוס ההודי. מן המאמר עולה כי האדמירלים האמריקנים הבחינו בהגברת פעילותו של חיל הים הישראלי שם, מעל למים ומתחתיהם. דב זקהיים, לשעבר פקיד בכיר בפנטגון בעת המחלוקת על ה"לביא", שמימונו פגע בהצטיידות חיל-הים בסטי"לים ובצוללות וביטולו סייע להחייאת תוכנית זו, להב-דולפין, התבקש על ידי סי-אנ-אי לנתח את הצרכים והסיכויים להעמקת השיתוף בין חילות הים. זקהיים כתב כי למד ממפקדו לשעבר של החיל, האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום. כי אכן כלי שיט ישראלים מקיימים סיורי נוכחות באוקיינוס ההודי. ישראל נהנית בזירה זו מידידותה של הודו, כתב זקהיים, ונחוץ מנגנון למניעת חיכוך עם חיל-הים האמריקאי, מה גם שעוד בסוף המאה הקודמת נערך באוקיינוס ההודי במופגן ניסוי בשיגור טיל שיוט מצוללת ישראלית.
המדיניות הישראלית, המדוקלמת זה עשורים בפי שרים, קצינים ודוברים, מתכחשת לרצון בנוכחות צבאית אמריקנית. נשק וכסף כן, תמיכה מדינית בוודאי, כוחות לא - זה הפזמון הקבוע. צה"ל יגן. בחורים אמריקנים לא יקיזו דם למען ישראל.
מקורן של אמירות אלה בשנות ה-50. הן שיקפו הכרה באופיו הבדלני של הציבור האמריקני, העלול להירתע אם יתברר לו שישראל חלשה, תלותית וזקוקה לתיגבור שמחירו קטלני. מאז 1967 עמומה מדי הגדרת המונח "ישראל" - האם האמריקנים ישתתפו בהגנת המדינה בקווי שביתת-הנשק בלבד, או גם יאבטחו את כיבושיה? והאם ישלימו עם יוזמה צבאית, מכה מקדימה, או יתבעו ספיגה תחילה ומעבר להתקפת-נגד, וגם אז - עד לאן?
במבצע "קדש" סייעו בהגנת שמי המדינה וחופיה כוחות אוויר וים צרפתים (בעיקר) ובריטים. משחתת ישראלית מיושנת מתוצרת בריטניה השתתפה בלכידת משחתת מצרית מיושנת מתוצרת בריטניה. אלא שזה היה סודי, חד-פעמי והציבור והמחוקקים במעצמות הדועכות באירופה לא נשאלו לדעתם. אמריקה היא סיפור אחר: הכול גלוי ומחייב תמיכה רחבה, בין בברית הגנה - שהיתה מגבילה את חופש התימרון וההכרעה של ישראל - ובין באספקת נשק, מה עוד חינם, ובודאי בהצבת כוחות פגיעים. לא עניין של מה בכך, כשהסיכונים התממשו, למשל בפיצוץ מטה המארינס בנמל-התעופה של ביירות, עם 241 חללים - פיגוע שהבריח את הצי הששי מחוף לבנון. גם הגדוד האמריקני בכוח הרב-לאומי בסיני הוא בעצם כזה: 35 שנה של הסתכנות - לפנים סתמית ומשתזפת, עכשיו ממשית, בגלל דאעש - כדי לחצוץ בין מצרים לישראל.
סוללות ה"פטריוט" על חייליהן, שהוזעקו ליירט סקאדים עיראקיים במלחמת 1991, קבעו תקדים, אם גם ארעי: כוחות אמריקאים עם אצבע על ההדק, סכנת היפגעות מטילים עיראקיים וצורך בחלוקת עבודה עם מערך הבקרה של חיל-האוויר הישראלי. נדרשה חקיקה (סופ"א, מעמד הכוחות) שתעניק לחיילים האמריקאים פטור כמו-דיפלומטי מאימת החוק הישראלי. התברר שאין הדדיות מלאה: האמריקנים חסינים כאן לחלוטין, הישראלים ואחרים שאינם בברית נאט"ו חסינים שם רק חלקית, כי הממשל מוסמך לבקש מרשויות מקומיות לוותר לאורחים על מעצר ומשפט, אך אינו יכול לכפות זאת עליהם. מבוסטון ועד יוסטון, אם שוטר או שופט יתעקשו, רס"ן א' או רב"ט ב' יישבו בכלא. ישראל החליטה להבליג ולקוות לטוב.
הרתעה, אבל גם מטרה
יש כבר אמריקנים במדים (או עובדי קבלן) במתקן המכ"ם הצופה מהנגב לעבר איראן. אף שפורסמו שמות המקומות - הר קרן, משאבי שדה - והפכו את היושבים בהם ליעדים, זהו שטח רחוק ונידח בעיקרו, שיידרש מאמץ ממוקד כדי לפגוע בו. היפוכו בחיפה מלבנון ובאשדוד מעזה: יידרש מאמץ ממוקד כדי להימנע מפגיעה בבסיסי חיל הים שם.
מול הרוסים בסוריה, התועלת לאמריקנים בנוכחות קצת דרומה משם ברורה. מול חיזבאללה, משחתות אמריקאיות בחיפה עשויות לספק הרתעה, אבל גם עלולות להוות מטרה. יותר מכך: פיתוי לאיראן להורות לחסן נסראללה לכוון את האש לעבר האמריקנים, בתקווה להבריח אותם, ולא רק ללב ים עד שתחלוף המתיחות, אלא כשזנבם בין רגליהם.
אדמירל סטאוורידיס, שכתב את הדוקטורט שלו על נאט"ו, מודע לכל הדקויות הללו. הוא גם יודע שבקונגרס לא ירצו לפגוע בפרנסתן המקומית של מדינות ועיירות המארחות כיום את המשחתות, בחוף האטלנטי; לכל היותר יזיזו אותן מספרד או מאיטליה. הצפת הצעתו בתום ביקורו בארץ ושיחותיו עם בכירי הביטחון כאן מרמזת שבישראל מעוניינים לבדוק איך יתקבל הרעיון, בלי מחוייבות ובלי מבוכה, היה וישקע כאבן בים התיכון.
אם סטאוורידיס ימצא אוזן קשבת אצל עמיתו בדימוס, שר ההגנה ג'יימס מאטיס, שהיה מקבילו בפיקוד בניין-הכוח הבין-זרועי כשסטאוורידיס עמד בראש פיקוד הדרום (אמריקה הלטינית) ובפיקוד המרכז סנטקו"ם (המזרח התיכון ואפגניסטן) בהיותו מפקד יוקו"ם מפקד נאט"ו, המשחתות עוד עשויות לעגון מול הכרמל, או - רק לא בשבת - באשדוד.
(עדכון ראשון: 13:27, 02.02)