"לא ישנתי כל הלילה", אמר לי הקול הלא צעיר אבל צלול לחלוטין מעברו השני של הקו. "התהפכתי במיטה, ניסיתי לחשוב מה לעשות, ואז התקשרתי אליך כי קראתי את מה שכתבת בניסיון להסביר את העמדה הפולנית, את הרגשות הפולניים. ואני רוצה להוסיף לך, לספר את הסיפור שלי. חשוב לי שיידעו גם על הצד הזה".
זו לא הפעם הראשונה שבה שמעתי את סיפור חייה, והינצלותה, של דוקטור אירנה טלמון, בת 93 כיום. לא פעם ראשונה ששוחחתי איתה. בתה, מיה טלמון אזרזר, הייתה המפיקה המיתולוגית של דסק החוץ בערוץ 1, יחד עבדנו מדי יום שעות ארוכות, על פיגועים ובחירות, תכניות גלובוס ומשדרי סיכום שנה, שנים רבות ומרתקות.
ומדי פעם וכן, זה היה חלק מהווי הדסק, היו השיחות בפולנית גבוהה בין מיה לאימה. לא הבנו מילה - רק את הצלילים. אבל ראינו איך בכל פעם שהיה שיג ושיח מטעם הדסק עם פולין לדורותיה - נניח לקראת מצעד החיים - איך עיני נציגי שגרירות פולין היו ניצתות כשהיו שומעים את שפתם מפי מיה הצברית.
וזעיר פה זעיר שם נחשפנו, אנשי הדסק, לסיפורים שתחת שמי התכלת של ישראל נשמעים מפלנטה אחרת, הרי כך קרא ק. צטניק לאושוויץ. על שנים של מנוסה, של הסתתרות, של פחד. על מלשינים ועל חסידי אומות עולם, על אנטישמיות ורצח יהודים והצלתם ועל סתם חיים בוורשה לפני, בזמן, ואחר המלחמה.
תאמרו שזה סיפור אחד, לא מלמד על הכלל. וזה נכון, כמובן. אבל השבוע אנו נחשפים בעקבות סערת החוק הפולני לשלל סיפורים המספרים על זוועות שביצעו פולנים - אז גם סיפורה של אירנה טלמון ראוי שיישמע. והרופאה בדימוס אינה היחידה, ולא בדיוק זרה לעולם ההיסטוריה וחשיבות הדיוק - בתה הבכורה, דוקטור דניאלה טלמון הלר, היסטוריונית של המזרח התיכון. בתה הצעירה, מיה טלמון אזרזר, למדה היסטוריה ועבדה כעיתונאית, מפיקה ועורכת בערוץ 1 ובעלה המנוח, פרופסור יעקב טלמון, נחשב אולי לגדול ההיסטוריונים בישראל.
אז מאיפה נתחיל? אולי דווקא בסוף. כשהיה ברור לחלוטין שרשות השידור נסגרת כל אחד החל לחשוב על עתידו. ומיה החליטה שזה הזמן להגשים חלום ישן. מעין מצבה בחיים. יחד עם אלון ולן, כתב בדסק החוץ, ומשה בדרשי, עורך וצלם וידאו, יצאה לשחזר את המסע, הפיזי והנפשי, של אמא שלה.
"היה לי חשוב לעשות את הסרט בשל החשיבות העצומה שאני רואה בשימור זיכרון השואה, הן ברמה האישית המשפחתית והן ברמה ההיסטורית. העיסוק בשואה היה יומיומי בבית שבו גדלתי, אמי ודודתי סיפרו ושיתפו תמיד, מאז הייתי ילדה קטנה. הן סיפרו על הרדיפה, הפחד, הקושי, האובדן והכאב אותו חוו בשנות המלחמה, ובאותו הזמן על גילויי האנושיות, הסיכון העצמי, אהבת האדם והאומץ של האנשים שבזכותם שרדו. שלוש נשים וגבר אחד, גיבורי הילדות שלנו, שסיכנו את חייהם כדי לעזור, להציל. התחושה שלי היא שחסידי אומות העולם לא קיבלו את הכבוד וההערכה שמגיעים להם. רבים מדי האנשים שלא מכירים את העובדות, ושוכחים להזכיר ולהעלות על נס את אותם אנשים מופלאים. הציניקנים יצקצקו בלשונם ויאמרו שמספרם של המצילים מקרב הפולנים היה קטן, נתון שגם הוא איננו מדויק כלל", אומרת מיה. "חשוב לי להדגיש שלפולנים לא מגיעה תעודת הצטיינות על התנהגותם בשואה, ההיפך הוא הנכון, אבל אני מציעה גם לכל אחד מאיתנו להיות כן וישר עם עצמו ולשאול את עצמו אם היה מעז לסכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי לסייע לאדם בצרה, לעתים אדם זר לגמרי".
ומילה על הסיכון - אישה או גבר גרמנים, בגרמניה הנאצית, כן? שהסתירו יהודי, היו נדונים למאסר. לא בפולין. "אני זוכרת איך הייתי הולכת ברחוב ורואה את השלטים - מי שיסתיר יהודי יוצא להורג, על כל משפחתו, הוא, אשתו וילדיו", מספרת אירנה טלמון. וזה לא איום ריק הרי, מדובר כזכור באס.אס. האם אני הייתי מסכן את אשתי וילדי למען זרים? אפילו למען מכרים מבני עמי - עיזבו לרגע לסכן אותם למען בני דת אחרת שחינכו אותי כל חיי שהם רוצחי המשיח? האם אתה הקורא, את הקוראת, שכולנו מטיפים לפולנים, או כל אחד אחר, מה היו צריכים לעשות. היינו עושים זאת תחת גזר דין מוות?
אז מיה החליטה לצאת לדרך, ואחרי הכנה בת שנה יצאה בעקבות אמה. התחנה הראשונה היא עיר הולדתה של אירנה, צ'נסטוחובה. לא סתם עיר - זו העיר שבמנזר בה נמצא איקונין המדונה השחורה. מוקד עלייה לרגל לצליינים, כולל אפיפיורים. אם נחפש את ליבת הקתוליות הפולנית, האנטישמית, צ'נסטוחובה היא המקום. ושם מתחילה הסאגה של אירנה, ילידת 1924.
"אחד הרגעים המשמעותיים עבורי בהכנת הסרט היה הביקור בבית ילדותה של אמא, הבית שאותו עזבו בני המשפחה ב-1 בספטמבר 1939, ושאליו לא שבו לעולם. דיברתי איתה הרבה על הרגע הזה של לצאת מהבית, לארוז תיק קטן ולצאת אל הלא נודע. נערה בת 15 שנאלצה להיפרד בחטף מחיים של נערה מתבגרת. עמדתי במרפסת של הבית, והשקפתי לעבר השדרה הרחבה והנוף שנשקפו ממנה. ניסיתי לראות את המראות בשחור ולבן, כפי שהיו נראים אם היו מופיעים בסרט ישן מאותה התקופה. ניסיתי לדמיין את חיי היומיום שלהם בשנים שלפני המלחמה. יחד עם כל אותם בני משפחה שנספו, עליהם שמעתי כה רבות. הם הפכו לכמה רגעים למוחשיים וממשיים", אומרת מיה.
הסרט סוקר את המסע, נדודים בין ערי פולין הכבושה בידי הנאצים. ונכון, אין שום אפשרות לשיח מנותק מרגש, צונן ואקדמי על התקופה. אי אפשר לדבר על פולין, על הנאצים, להזכיר את ידוובנה וקיילצה, את אושוויץ וחלמנו ובלז'ץ', את גטו לודז' וארמיה קריובה, בלי זעם ותסכול, שנאה והכרת תודה ענקית.
"המסר של הסרט הוא שגם בימים החשוכים והאפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, אפשר היה למצוא אנשים ששמרו על צלם אנוש, שלא שכחו את החובה הבסיסית של הושטת יד לאדם אחר שנמצא בסכנה. הסרט הזה מאיר את פניהם", אומרת מיה.
"השם של הסרט, 'מזל ואנשים טובים', הוא משפט שאמא משתמשת בו הרבה. אכן, היה לה הרבה מאוד מזל, אבל המזל לבדו לא היה מספיק, היא לא הייתה שורדת ללא אותם אנשים טובים, טובים מאוד", היא מוסיפה.
"נסה להבין", מפצירה בי אירנה מעברו השני של הקו. "חשוב על הסיטואציה שבה אני הולכת ברחוב, ולא הייתי מכוערת", היא מוסיפה בקוקטיות מלאת הומור, "ומתחיל לצעוד אחריי מישהו. והמחשבה שלי אינה שהוא מעונין לחזר אחריי במיטב הנימוס הפולני, אלא שהוא זיהה אותי, שהוא יודע שאני יהודיה. הוא הולך להסגיר אותי, והרגע הזה, השמש הזו, היא הדבר האחרון שאראה לפני המחנה, לפני המוות".
אירנה טלמון לא הצטרפה למסע להכנת הסרט. בעבר נסעה עם בנותיה אל הארץ שבה גדלה, הארץ שממנה עלה לארץ גם בעלה, אותה ארץ שבה חי העם היהודי משך אלף שנה ועל אדמתה נרצח.
"אני יודעת שהייתה אנטישמיות, ראיתי אותה במו עיני", אומרת אירנה. "ואני יודעת על כל הפוגרומים, על הרציחות, הייתי שם. ראיתי. אבל צריך להבין את הזעם והתסכול הפולני על שמאשימים אותם בשיתוף פעולה עם הנאצים. ואת זה הם לא עשו. פולין הייתה המקום היחיד שבו לא קם ממשל משתף פעולה. היא חולקה - חלק סופח רשמית לרייך הגרמני, ורתגאו, וחלק לממשל הכללי - הגנרל גוברנמן - ושם קמו מחנות הריכוז. לא היה קוויזלינג או פטאן בפולין. הם זועמים, בצדק על הביטוי 'מחנות הריכוז הפולנים'. הם מתוסכלים שלא זוכרים את גבורתם, את מלחמתם חסרת הסיכוי נגד הנאצים, והסובייטים. שלא מדברים על בגידת בעלות הברית בהם, בעלות הברית שהבטיחו שאחרי המלחמה תקום פולין דמוקרטית, שהממשלה הגולה מלונדון תחזור. שכולם זוכרים את מרד גטו ורשה, שבו נספו 25 אלף איש, אבל את מרד ורשה שנה אחר כך, שבו נהרגו רבע מיליון ובירת פולין חרבה לחלוטין, יותר מכל עיר במלחמת העולם השנייה, כולל ברלין, לא זוכרים. ואחרי המלחמה מותר היה לדבר רק על גבורת הצבא האדום והפרטיזנים, לא על המחתרת הפולנית. ועכשיו הזעם, התסכול מתפרצים. הם לאומנים, ומשתמשים בכלים לא נכונים ולא ראויים, אבל צריך גם להבין אותם".
העם הפולני, מדינת פולין, אכן יוצאים זכאים מאשמת שיתוף פעולה בשואה. השוו לאוקראינים או ההונגרים או הליטאים. הם אף יוצאים זכאים מאשמת שיתוף פעולה כללי עם הנאצים - הדנים למשל אמנם הצילו את יהודי המדינה, אבל הם שיתפו פעולה בהתלהבות ובחריצות עם הנאצים. לא הייתה מחתרת דנית, למשל.
היכן כן אשמת הפולנים, והיא קיימת וכבדה? ברצח יהודים לא מתוך שיתוף פעולה והזדהות עם הנאצים אלא מתוך שנאה, אנטישמיות, ניצול ההזדמנות שממילא העם היהודי נטבח. והיו פוגרומים מזוויעים, והיו רציחות לפני, בזמן ואחרי המלחמה. ואת זה אסור להכחיש, ואי אפשר. אולי 200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים, "אבל על כל סיפור כזה", מזכירה אירנה, "היו סיפורים שאנו שוכחים, משכיחים. הסיפור על אירנה סנדלר, שהצילה 2,500 יהודים מהגטו. יש בתי ספר על שמה בארצות הברית, ואולי ראוי שיהיה אחד כזה גם במדינת היהודים? ומה עם יאן קרסקי, המסכן את חייו ומנסה לספר את זוועות אושוויץ לבעלות הברית - ונדחה? ארגון זיגוטה? הרי גם הם היו, גם הם חלק מההיסטוריה".
ובחזרה לסיפור האישי, הבלתי נתפס, הנה התקציר היבש שלא מצליח כמובן להביא את מלוא האימה: ביום שהמלחמה פרצה ברחה אירנה עם הוריה ושתי אחיותיה ובעליהן מזרחה לכיוון רוסיה. אחרי כחודש בדרכים הגיעו ללבוב, שם חיו כשנתיים. בני המשפחה לא נשלחו לסיביר ונשארו בעיר תוך מחשבה ששפר עליהם מזלם, אך ב-1941 נערך בה פוגרום גדול, שבו נספו אחת האחיות ובעלה.
לאחר מספר ימים הוכנסו לגטו בלבוב. אוקראיני בשם יאן לבקוביץ' (אחרי המלחמה ניסו לאתר אותו, בלא הצלחה) שמר עליהם, עזר למשפחה לצאת מהגטו, רכש להם כרטיסים לרכבת וליווה אותם בעצמו חזרה לעיר צ'נסטוחובה, שם נכנסו לגטו והתאחדו עם שאר בני המשפחה הרחוקים יותר. גיסה של האחות מירה, שעבד בגטו במפעל לייצור נעלים, התכונן ליום החיסול שהכול ידעו שיגיע, ובנה יחד עם יהודים נוספים, בסיוע פולנים, מקום מחבוא מתחת לגג. כשהתחיל החיסול הסתתרו בני המשפחה במחבוא במשך שלושה שבועות ללא מזון, רק מים.
מירה הצליחה לברוח ראשונה והגיעה לביתה של ברוניסלבה פלסקאץ', שעבדה אצל הוריה בתור כובסת. היא פתחה בפניה את ביתה שם התגוררה מספר שבועות, בשלב מסוים הצטרפה אירנה ושלושתן חלקו חדר קטנטן ומיטה. מירה הצליחה להגיע לוורשה ואירנה נותרה אצל ברוניסלבה כמה חודשים, וזו דאגה לשתי היהודיות הצעירות כאילו היו בנותיה. בוורשה סייעה להן סילביה ז'צ'יצקה, לוחמת במחתרת הפולנית (ארמיה קריובה), דאגה לפזר אותן בדירות בעיר, לארגן עבודה וכמובן מסמכים ותעודות. מדי פעם החליפה את מקומות המגורים שלהן כדי שלא לעורר חשד. בוורשה עזרה להן גם אויה פליקסה ריבוס, שהצילה את בת דודתה של אמא.
"המזל שלי היה העיניים הכחולות" אומרת אירנה. "זה איפשר לי להיטמע. ובכל פעם שקיבלתי תעודות מזויפות חדשות, הייתי לומדת הכול בעל פה ועוברת בחינה - מעירים אותי באמצע הלילה, מה שמך? איפה נולדת? מי הוריך? ואני חייבת לענות במהירות ובביטחון. כי מחיר החשיפה הוא כמובן מוות לי - ואחרי חקירות שהייתי עוברת מוות לכל מי שסייע לי".
מירה, אירנה והוריהן ניצלו. אחות שלישית, בעלה ובעלה של מירה נספו. שלוש הנשים שסייעו למירה ואירנה קיבלו את אות חסידי אומות העולם. והקשר בין המשפחות נמשך גם עתה, עם הדור השני והשלישי.
אירנה נשארה בפולין אחרי המלחמה. היא למדה רפואה בוורשה, והייתה לרופאה פנימית. בשנת 1959 הגיע לביקור בישראל, ונשארה.
היא לא הייתה היחידה. יהודים פולנים נשארו בפולין אחרי המלחמה, וחלקם היו לאישים ידועים - אדם מיכניק, העורך הראשי של העיתון המוביל גזטה ויבורצ'ה ואולי האינטלקטואל הבולט בארצו שנים רבות, מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה שהושכח בישראל כי לא היה ציוני, ועוד.
ההיסטוריה היהודית-פולנית אינה רק שחור-לבן, אינה רק פוגרומים ושואה. פולין היא המקום שבו קמו החסידות וההשכלה, המסורת הליטאית הפלפלנית וספרות דור התחיה של י.ל. פרץ ודורו. והיא סתם חיים בשכנות לא נוחה, אבל קיימת, של פולנים ואוקראינים ורוסים ויהודים, בעיירות הקטנות, בכפרים, בלודז' ובוורשה שבהן ערב השואה חיו יותר מחצי מיליון יהודים. החיים האלה נגדעו - וחשוב לזכור שלא בידי הפולנים, אלא בידי הנאצים.
דיברתי עם מיה לפני הכנת המסע, במהלכו וכמובן אחר כך, כשישבה בחדר העריכה וצפתה בחומרים, כתבה אותם. שאלתי אותה שאלה בנאלית, אבל מתבקשת: מה היה הרגע המשמעותי ביותר לך במהלך הסרט? היא השיבה ש"כאשר מצאנו את הבית בו הסתתרה אמא עם הבריחה מהגטו. דירת חדר קטנה, עלובה וצפופה בה גרה עם ברוניסלבה. אישה פשוטה, עניה מרודה, שפתחה את ביתה בפני אמא שלי ואחותה וטיפלה בהן כאילו היו בנותיה. היא חלקה עם אמי את כל מה שהיה לה, וזה היה מעט מאוד.
"בעל הבית החדש פתח את דלתו בפנינו, האורחים הבלתי קרואים. עמדתי בחדר הקטנטן, מחסן בעליית הגג. הסתכלתי על הגשם מהחלון וחשבתי על בני, שהוא בגיל של אמי אז. ניסיתי לדבר, אבל הצלחתי רק ללחוש".
זה הסיפור. אישה אחת שניצלה עם אחותה נגד כל הסיכויים. הרבה מזל ואנשים טובים. אנשים פולנים קתולים טובים.