במותו של חיים גורי, עוד פיסת נשמה אבדה

    עם כל פגמיו הרבים מספור, הדור שגורי היה מאחרוניו אפשר את ההמשך. לא מושלם, רחוק מזה, לפעמים מטומטם בקוצר-הראות ובקטנוניות ובשיגיונות עולם המחר. אבל הרבה יותר מהבציר העלוב של הפוליטיקה כיום, הייתה שם אחדות והייתה עבודה והיה גורי, קצת ממסד וקצת אנטי

    • חיים גורי
    חיים גורי (צילום: שלומי גבאי)

    השנה היא 1984. חיים גורי מהלך במסדרונות "דבר" ועגמומית על פניו. מה קרה? "יצחק שדה" עונה גורי, "מת בן 62. יגאל מת בן 62. בשנה הבאה אני בן 62".

    יגאל, כמובן, הוא אלון, כמו שדה מפקדו של גורי בפלמ"ח. בין שהתכוון לכך ובין שלא, ההערה המתקדרת הצליחה לשקף את גורי: זאת הייתה קבוצת ההתייחסות שלו, הוא לא נפרד ממנה גם ברבות השנים והאירועים, והוא קצת הגזים, בחשיבות עצמית, במסקנה שעלתה מן העובדות. מיטב השיר כזבו, היה גורי מודה בחיוך, כהרגלו, אילו חזרו מילותיו להדהד אליו, שליש-חיים לאחר שהתקין עצמו להיאסף אל אלופי נעוריו והרבה לאחר שאותו יומון, "דבר", שבלע את יומונו הקודם, "למרחב", נטמן בבית-העלמין של העיתונות העברית.

    גורי היה ישראל של תנועת העבודה, בן מגשים לאצולה המשרתת; אביו כיהן כחבר-כנסת חשוב, ולא מיותר להדגיש כיום - ישר. כל התהפוכות החברתיות והפוליטיות, הביטחוניות והמדיניות של תשעת העשורים (וכמעט וחצי) האחרונים נרשמו בקורותיו, כמשתתף או כמשקיף. המאבק בבריטים והבאת שורדי השואה ומלחמת תש"ח, הפיצול-מיזוג-פירוד מפא"י-סיעה ב'-מפ"ם-אחדות העבודה, המלחמות וההתנחלויות - הקמתן (בעידודו) ופינויין - ועליית הימין ודעיכת האליטה הישנה.

    בפער שבין השירה והחיים, הפעילות הציבורית - התנועה למען ארץ ישראל השלמה - והעיתונות נמצא גורי כמגשר ולעתים, כמו בסבסטיה, שם הפריעו שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור לראש הממשלה יצחק רבין לבנות סכר לגוש אמונים, כמקשר ושותף באחריות. זאת הייתה עמדתו כמעורב ירושלמי. לא רק דווח במתכונת הטהורה של כתב מסקר, אלא מי שבנוכחותו משנה את המציאות שעליה בא לספר לקוראיו. משנה לרעה, לדורות, דימוי שדבק בו למרות כל מחאותיו.

    חיים גורי (צילום: טלי מאייר)

    איש אמיץ היה, ספוג מחויבות ותאב דעת מקרבה מיידית לסכנה, בשנות ה-40' ובששת הימים וביום הכיפורים. הראשון שזיהה את אלוף-משנה א'-ב', אהוד ברק, כקרוץ מחומר מילולי של ראשי ממשלה - לפי הספדו על חלל אנטבה, יוני נתניהו.

    בלי פלמ"ח ותש"ח לא הייתה כאן מדינה. עם כל פגמיו הרבים מספור, הדור שגורי היה מאחרוניו אפשר את ההמשך. לא מושלם, רחוק מזה, לפעמים מטומטם בקוצר-הראות ובקטנוניות ובשיגיונות עולם המחר של סטאלין והתיחום המדויק של גבולות הגזרה בין דוד בן גוריון ליצחק טבנקין למאיר יערי. אבל הרבה יותר מהבציר העלוב של הפוליטיקה הישראלית 2018, הייתה שם אחדות והייתה עבודה והיה גורי, קצת ממסד וקצת אנטי-ממסד, נכס תרבותי משקף-משפיע במקצים הסמוכים של נתן אלתרמן ואריק איינשטיין.

    עדיין נותרו בין ותיקי הפלמ"ח מפקדים ולוחמות, אך במות גורי אבדה עוד פיסת נשמה למי שהתקראו בגאווה "פלוגות מחץ" כשהמחץ היה קצה מקל או אקדח מוסתר, אלה שבזכותם מתקבל בטבעיות מחץ של אף-35 וצוללות אסטרטגיות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully