הנאום על מצב האומה מקבל בדרך כלל התעניינות מנומסת, אם כי רבה: בכל זאת נשיא ארצות הברית מתייצב בפני שני בתי הקונגרס ומתווה את מדיניותו, את ערכיו לצלילי מחיאות כפיים ממפלגתו ולעתים גם מהמפלגה השנייה. אין קריאות בוז, הכול ממלכתי ומהוגן. מיד אחריו נציג המפלגה האחרת - לא בדיוק אופוזיציה, שהרי יכול להיות נשיא ממפלגה אחת וקונגרס בשליטת האחרת, שאלו את אובמה כמה זה מהנה, עולה ונותן את תשובתו לנאום. גם נאום זה משודר, הרייטינג בתהומות וזהו, תם הטקס.
לא השנה.
כמובן הנאום הנשיאותי מעורר עניין וציפיה - לא היה בתולדות ארצות הברית נשיא דוגמת דונלד טראמפ. ואיש אינו יודע איזה נאום הוא מתכנן - עד כה כל הציפיות לנאומים ממלכתיים, מחבקים, מאחים התבדו. טראמפ ממשיך להיות טראמפ, ומדוע לא? זה הרי הביא אותו אל הבית הלבן בניגוד לכל התחזיות. אז סביר להניח שנשמע הרבה על גדולתה של אמריקה, הכלכלה המשגשגת, לגיטימי לחלוטין.
עם זאת, השנה נאום התגובה של הדמוקרטים, שבדרך כלל לא מקבל התייחסות, יזכה לתשומת לב רבה - הפעם עולה על הבמה, בהצגת בכורה בבמה המרכזית של הפוליטיקה האמריקנית כוכב צעיר ובעל שם המשפחה הכה מחייב - קנדי. ג'וזף פטריק קנדי השלישי.
אביו, ג'וזף פטריק השני, היה חבר קונגרס מטעם הדמוקרטים. סבו הוא רוברט קנדי, שנרצח לפני 50 שנה ביוני 1968 בידי המתנקש הפלסטיני סירחאן סירחאן אחרי שזכה בפריימריז בקליפורניה והיה בדרך הבטוחה לניצחון בפריימריז הדמוקרטים, אז היה מתמודד נגד ריצ'רד ניקסון. אולי היה מנצח, וכל ההיסטוריה האמריקנית היתה שונה. אילו זה היה קורה, הייתה זו מערכה נוספת של קנדי נגד ניקסון: אחי סבו של ג'ו, ג'ון פיצג'רלד קנדי, גבר על ניקסון ב-1960, והיה נשיא מלא הבטחה וזוהר עד הרצח שלו ב-1963.
ג'וזף פטריק המקורי - ג'וזף פטריק קנדי ג'וניור - הוא היה האח הגדול של בובי וג'ון, טייס שנהרג במשימה סודית מעל תעלת למנש במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה זה שהפטריארך המשפחתי, ג'וזף פטריק קנדי האב, רצה שייבחר לנשיא. וג'וזף האב יראה שלושה מבניו מתים באורח טרגי בזה אחר זה. משא כבד מאד של השם עצמו, ולו השם הפרטי - משא כבד מאד של שם המשפחה אולי הידוע בארצות הברית, של מיתוס וטרגדיה, של עושר ופוליטיקה.
15 מיליון צפיות
הוא יעלה לנאום כשגם כאן המורשת המשפחתית עלולה להעיק: אחי סבו, ג'ון קנדי היה נואם מזהיר, שנאומו בעת השבעתו לנשיא מצוטט בכל אנתולוגיית נאומים אמריקנית, כמו גם נאומיו האחרים, למשל בברלין. גם אחי סבו האחר, אדוארד המכונה טדי, שהיה סנאטור ותיק ונכבד, מנהיג האגף הליברלי במפלגה היה נואם מעולה, שהספדו על בובי היה מלכת מחשבת, וגם הסב עצמו, רוברט, היה נואם מעולה.
ואולם, ג'ו הצעיר אינו קוטל קנים: ראשית הוא אינו מפחד להתמודד ראש בראש על עמדותיו - והוא מהאגף הליברלי, כמו הקנדים הקודמים. מגן על תכנית ביטוח הבריאות של אובמה, על זכויות המהגרים המכונים החולמים. נאום שלו שבו תקף את פול ריאן מנהיג הרפובליקנים בבית הנבחרים על רצונו בחיסול אובמה-קר זכה לעשר מיליון צפיות בפייסבוק; ונאום אחר, שבו תקף בחריפות את טראמפ על תגובתו הרפה על אירועי שרלוטסוויל, זכה ל-15 מיליון צפיות.
וכן, גם אם אתה קנדי ומולדת עם כפית כסף בפה עדיין יש מסלול שצריך לעבור, והוא עבר אותו עד כה בהצטיינות. בוגר סטנפורד, בוגר משפטים בהרווארד, מתנדב בחיל השלום (פרויקט שיזם ג'ון קנדי) ברפובליקה הדומיניקנית - שם למד ספרדית, שאותה הוא דובר שוטף - דבר חשוב בפוליטיקה האמריקנית היום. הוא היה תובע מחוזי וכעת חבר קונגרס במדינת הבית, מסצ'וסטס. הוא ממתין שיתפנה מושב הסנאט במדינה, ומן הסתם המחשבה על הבית הלבן לא נעדרת מחלומותיו - אחרי הכל, הוא קנדי, ורק בן 37.
הדיוקן לא מותיר מקום לספק - הוא אירי, ג'ינג'י כמיטב המסורת. אבל למסורת יש גבולות - באוניברסיטה הוא זכה לכינוי החלבן, שכן הוא מתנזר לחלוטין מאלכוהול.
ובחזרה לגיל, וכאן יש בחירה אסטרטגית של המפלגה הדמוקרטית: טראמפ הוא הנשיא המבוגר ביותר שנבחר לבית הלבן. כוכבי המפלגה הדמוקרטית כרגע הם ברני סנדרס בן ה-77, ג'ו ביידן בן ה-76 ואליזבת וורן בת ה-69. הדימוי כרגע הוא מפלגה מבוגרת, וכשאתה באופוזיציה אתה חייב דימוי אחר.
ולא רק בגיל. מול טראמפ ועמדותיו, צריך להביא את החזון הדמוקרטי, וקנדי הוא לוחם למען שוויון נשים ונגד הטרדות מיניות, בעד מיעוטים, בעד מהגרים. נכון, כרגע העמדות האלה נמצאות במגננה.
הנאום מול פני האומה אמור להקפיץ את קנדי לשלב הבא, אך נאום התשובה לנאום על מצב האומה כבר קבר כמה קריירות, והביא לשלל חיקויים ארסיים בתכניות הלילה. כך, למשל, בובי ג'ינדל, מושל רפובליקני מוערך נשא נאום ב-2013 במה שנחשב לנקודה שקברה את שאיפותיו. הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו עלה לנאום ב-2009 ובאמצע נאלץ ללגום ארוכות. הוא זכה ללעג רב, בין השאר מטראמפ, שעקץ אותו על כך במסע הבחירות ב-2016.
קנדי הצעיר עומד בפני בעיה - מצפים ממנו לנאום מלא כריזמה, אחרי הכל הוא קנדי, כשהאסטרטגיה הנכונה אולי היא רק לתת נאום טוב, ובעיקר לא להיזהר מגול עצמי. ויש שאלה נוספת - מהו הטון הנכון? האם אתה מבקש להלהיב את קהל הבוחרים הדמוקרטי, הבייס המתעב את טראמפ ואת כל מה שהוא מייצג וללעוג לנשיא, או שאתה מסתכל קדימה, אל מסעות הבחירות העתידיים ומנסה להיות ממלכתי, להציג אמנם השקפת עולם אחרת, הפוכה אבל בצורה שונה?
לוותר על הלייקים הנוכחיים, אפילו לוותר על הויכוחים והסערות ברשתות החברתיות ותכניות האירוח לטובת העתיד - שכלל לא בטוח שיגיע, ואם יגיע האם זה בכלל ישנה עוד כמה שנים מה נאמר כעת?
אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון, אומר הפתגם הישן. נכון, הוא חבר קונגרס כבר בקדנציה השלישית שלו אבל עכשיו הוא עולה, אם ניקח מטאפורה מעולם התיאטרון, מהסיבוב בערי השדה לברודוויי. ויש ממנו ציפיות. הוא לא עוד חבר קונגרס, או אפילו מושל. הוא קנדי. דור רביעי לפוליטיקה, דור רביעי במרכז ההתעניינות האמריקנית, העולמית.
ביום רביעי בבוקר נוכל להעריך - וגם זה כמובן בעירבון מוגבל מאד, האם ג'ו קנדי השלישי הוא עתידה של המפלגה הדמוקרטית - או עוד נצר לשושלת שנטל השם והמורשת הענקית הכריעו ברגע האמת.