ההודאה, משננים תמיד משפטנים, היא מלכת הראיות. העבריין עצמו, השותף לפשע, מאשר במו פיו את העובדות ומפליל גם את שותפיו. בין בחקירת משטרה ובין באוזני מדובב בתא מעצר, בין בכוונת מכוון ובין בהיסח הדעת, המודה כבר לא יעזוב ולא ירוחם. לא שתק - לא חמק.
זאת גישה מיושנת, טרום-אלקטרונית. ההודאה אולי עודנה מלכה, אבל מעליה נמצאת קיסרית הראיות: ההקלטה. היא חשובה כשוברת שוויון, כשעומדת גרסה מול גרסה. אמנם יתכן שהיא קטועה, תלושה מהקשרה, נקודתית, אינה מייצגת רצף שלם של שיח וכיוצא באלה הסברים למה שהאוזן שומעת; אך עדיין כוחה לשדר אמת כשהמוקלטים מתכחשים לה.
שרה ובנימין נתניהו הם מגדולי המתכחשים; לך תוכיח. זה הרי כל ההבדל בין העמדה לדין לבין סגירתו מחוסר ראיות. גם בזירה הציבורית, מה שלא עושה השמועה עושה השמיעה, וכששומעים את שרה נתניהו צורחת, ההגנה יכולה לחדול ממאמציה. "זה הסופראנו", אמר הבוקר פרקליט ותיק, שהתנסה כסנגור וקטגור כאחת. הרעיה היא הראיה, ולפי התוכן ותיעודו המוקלט, פסיכוגייט. תדע כל אמ-איי עברייה, שהשתוללות טלפונית, או פנים אל פנים אל שבב זעיר הזוכר ומשחזר, עלולה להכות בפרצופה בעתיד מפתיע כלשהו.
כאילו לא היה די במלים החסרות שהציתו את הפתיל של שרה, הגיע אישרור בדמות שתי המהדורות בתגובת בעלה. בראשונה הייתה הבכיינות הרגילה על רדיפתה, על לא עוול בכף הצדקת. בשנייה נוסף הצמד הנעלם, מעשה שטן, "פסיכולוגית מומחית". אוי למי שישכח אותן - דובר, עוזר, בעל, לא משנה.
במעון נתניהו שררה היסטריה כפולה. תחילה, תמיד, ההיסטריה הפנימית, הבלתי-נסבלת, מבריחת עשרות עובדים כל עוד רוחם בם ולכן מחייבת תחלופה נצחית, ובה בעת ההיסטריה שסביב ההיסטריה, פן מי מהם יקליט, ישדר, יוכיח. לכן הוחתמו העובדים על הסכמי סודיות והוזהרו שלא לגלות את הזוועות. מני נפתלי סיפר שהצטווה להעביר קלסרי מסמכים מחדר לחדר. אחד הקלסרים נשמט ותוכנו התפזר. מיד קמה בהלה, שמא נחשף משהו, אולי מסמך-המסמכים; ואם כך נייר, קל וחומר מוקלט תיעוד המעביר לשומעו גם את רוח הדוברים ונפשם ולא רק את התוכן. לא הרי פסטיבל מספרי סיפורים כעדות קולית.
בריאיון בערוץ 2 לפני ארבע שנים, לאחר שנפתלי העז למרוד, נשאל נתניהו מדוע שלח לנפתלי שני מכתבי אזהרה, של פרקליטו הפרטי יעקב וינרוט ושל עובדת המדינה שלומית ברנע-פרגו, לבל יגלה מה שנודע לו. "יש משהו שאתה חושש שהוא יספר עליכם, שאתם שולחים לו שני מכתבים?" תהה המראיין.
"סליחה, מה זה, שלא יחשוף?", התבכיין נתניהו. "מה זה, האדם נמצא אצלך בבית, אצלך בבית, עובד. מה, הוא יקליט אותך? מדבר על עוזר אצלך בבית, או עוזרת. איך אפשר לקבל דבר כזה? זה דבר שהוא נגד כל המוסריות וההיגיון האישי, אין כאן מה להסתיר בכלל. אין פרטיות? גם ראש ממשלה, מגיע לו שתהיה לו פרטיות".
כביכול, נתניהו חושש מריגול אחר הרגליו האישיים: "מה, איזה נייר טואלט ראש הממשלה השתמש והאם היה מכרז לזה?". למעשה, רצה למנוע מהעובדים ששרה התעמרה בהם, כפי שנקבע בבית-הדין לעבודה, להוכיח את גרסתם מול הכחשתה. נשיאת בית-הדין האזורי דיתה פרוז'ינין לא התקשתה להבחין מי אומר אמת. היא ריסקה את ההיתממות.
כשונא הקלטות, חייב נתניהו עוד הסבר לציבור: מדוע הקליט, בעזרת ראש לשכתו ארי הרו, את מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, ללא ידיעתו (מה שפוסל את חלופת התיעוד המוסכם, כדי למנוע מחלוקות עתידיות). הוצגו שתי חלופות: נתניהו חשד שמוזס זומם לסחוט אותו והכין ראיה למשטרה - בניגוד לאמירתו כשנחקר ב-1999, "אני, אני למשטרות לא הולך" - או שההקלטה נועדה להשמעה למי שנעדרה מהשיחה. העוקץ הוא שנתניהו הפך לשולה זקן של עצמו. זה כבר לא ספרו הגנוז של הבעל הראשון, דורון נויברגר, שסיפר מה שעדיין מוסתר מהציבור מתקופת טרום-ביבי. הפעם זה נתניהו מפי נתניהו.
נתניהו גם נהנה מאד מהקלטות לשכת הרמטכ"ל בפרשת הרפז, שתרמו להשהיית כניסתו של גבי אשכנזי - לשעבר היריב שממנו חשש ביותר - לפוליטיקה. בהקלטות יש קטעים מביכים, אך לא מפלילים. אחד מקורבנות ההקלטות הוא אביחי מנדלבליט, כיום היועץ המשפטי לממשלה ועד קיץ 2011 הפרקליט הצבאי הראשי. בין השאר התגלה בהקלטות שמנדלבליט טוען שהשופט בדימוס יעקב טירקל, יו"ר ועדת החקירה לפרשת ההשתלטות על האנייה הטורקית מאווי מרמרה, הדליף לו חודש לפני פרסום דוח החקירה מה צפוי להיאמר בו.
לפני שבועיים קיים מנדלבליט שימוע לפרקליטיה של שרה בתיק המעונות, שם היא כפסע מהעמדה לדין - פסע בגודל של שכנוע מנדלבליט לחזור בו. שבוע אחר כך קיימו פרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן, משנהו ארז פדן ועו"ד ג'ני אבני שימוע לנאשם-בכוח הנוסף בתיק, סמנכ"ל משרד ראש הממשלה עזרא סיידוף. המדינה, מסתבר, מבקשת להקל עם שרה ולהחמיר עם סיידוף. לשיטתה, היה עליו להתעלם מהאווירה הקשה והתובענית שיצרה ולסרב להוראותיה שיכופף את החוק. הוא, כביכול, שומר הסף, בולם הזעזועים, סכר הגחמות. ידידי סיידוף התקוממו, לשמע השימוע: מנדלבליט, לתחושתם, מנסה להפיל הכול עליו, או לחילופין לדחוק בו להיות עד מדינה, בעת שהוא הקטן שבברגים, ומעליו שרה - ובעלה שהיה מודע לכל, אך נמוג לתוך לובן הקירות.
פסיכוגייט הוא משל על מצבה המטורף של מדינת ישראל, שהצמרת שלה משתכשכת במי מדמנה. הכול יודעים ונאנחים בחוסר אונים - עד שמגיעות שניות מוקלטות וכופות עימות עם המציאות.