הדברים אינם מדברים בעד עצמם. הם צורחים אותם. צווחים, צועקים. זאת קלטת קול בלבד, מהסוג הרודף את בנימין נתניהו בגלגולים שונים זה רבע מאה. בהיעדר תמונה, אפשר להעלות בדמיון את "הצעקה" של אדוארד מונק. אי פעם פעלה בארץ "מזל היורקת". מיהי ומהי לעומת שרה הצועקת? היה לה בכלל M.A?
מכל מכריה של שרה נתניהו, או לפחות מאלה המעזים לחשוף ולהיחשף, היטיב לתאר אותה הסמנכ"ל הנאמן במשרד של בעלה, עזרא סיידוף. באותה עדות שנכנסה לקלאסיקה של יחסי משטרה-ממשלה, כשנחקר בפרשת המוביל אבנר עמדי ב-1999, אמר עליה סיידוף: "היא השליטה טרור". מונח טעון בישראל, אבל סיידוף הרחיב באפיון ימי הזעם. "היא התקשרה בהיסטריה... באוטו בדרך לירושלים אני כולי רועד, והתחלתי אפילו לבכות ממנה... באותה תקופה כבר הכרתי את הגברת נתניהו והאמנתי שאכן כל הסיפורים של עמדי נכונים... לי היה פחד אמיתי ממנה... היא צעקה, השתוללה, וכולם שתקו".
מצבו של סיידוף השתפר עם השנים. הוא התחשל והיה לחייל מנוסה במערכות בלפור וקיסריה. טבילת האש הרחק מאחוריו. לעורכות הדין של מני נפתלי בישר, בעדותו בבית הדין לעבודה, ששוב אינו פוחד משרה נתניהו. הוא לא אמר שהיא השתנתה, רק שהוא התרגל. אבל אותה מילה, "טרור", נצעקת גם מהשיחה שהוקלטה לאחר שהזוג נתניהו חזר למשול.
"הטרור הוא איום אסטרטגי", הטיף נתניהו, שהדפיס את טענתו למומחיות בהתמודדות נגד הטרור על כרטיס הביקור שלו בכניסתו לפוליטיקה. "נקודת המוצא למאבק נגד הטרור היא הסירוב הגמור להיכנע לתביעותיו, בצד החלטה אמיצה להילחם בו עד חורמה". יש, לפיכך, שלוש אפשרויות: הוא אינו מזהה מה שסיידוף חש, או שהוא - כמו סיידוף - התרגל בחלוף הזמן, או שהוא מודע למתרחש סביבו אך אטום לסבל הזולת.
איך אפשר לפרש את הפצרתו במני נפתלי, שנתפס ב-03:00 לפנות בוקר בחטא הכבד מנשוא של אספקת חלב בשקית במקום בקרטון, לעשות כבקשתה של "הגברת", ובלבד שתירגע? האם ייתכן שבנוכחות בנימין, שרה תמיד-תמיד רכה, אדיבה ולוחשת בנועם, ורק על עובדי מעון ראש הממשלה, מאתי חיים עד שירה רבן, היא מרימה קול ולעתים - לטענתן - גם יד, במחווה מאיימת הנתפסת בעיניהן כאלימות?
תכונותיה של שרה נתניהו, הרודפת אחר הכבוד אך מגלה שהוא מהיר ממנה, מתועדות בתמלילי המשטרה ובמסמכי הפרקליטות. המינוח מעודן עד קצה היכולת: הקפדה על אסתטיקה, גחמה, התעקשות על ניקיון. כשנאמרת המילה "אובססיביות", בעלה מוחה. זה כבר מונח מקצועי מדי, על גבול מה שאחד מפרקליטיהם הרבים, יעקב וינרוט, ניסה לשווק לידידו היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, כשבא לבקש על נפשה.
אילו היה זה עניין פרטי, של אחת העם, או אף של דמות ציבורית המתנהגת בסגנונה הייחודי בינה לבינה ועל חשבונה, מותר היה להסתפק באטימת אוזניים, עצימת עיניים ועקימת אף. מותר שיהיו לבנות-זוג של אנשי-ציבור ולבני-זוג של נשי-ציבור עמדות ואמירות. לא כל רעייה היא בעיה ולא כל הקלטה ראויה להבלטה. כשהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט היה אלוף בשירות קבע בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, הקליטה המערכת שהותקנה ללא ידיעתו בלשכת הרמטכ"ל עוד בתקופת משה יעלון שיחות רבות שלו עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי ועם עוזרו ארז וינר. לימים פשטה המשטרה על הרשמקול והושיבה רס"רים ורב"טיות לתמלל, "על פי קול", את העדכונים והצחקוקים. מנדלבליט, אחד החשודים בפרשת הרפז, מחה על מה שתיאר כשימוש בלתי-חוקי בהאזנת סתר.
באחת השיחות אזכר וינר את רעיית הרמטכ"ל, רונית אשכנזי, וסיפר על חקירתה במשטרה. בין השאר, היא "השמיצה את (שר הביטחון אהוד) ברק". רונית הוא גם שמה של רעיית מנדלבליט. "להגיד לך כמה רונית שלי השמיצה אותו?" הגיב מנדלבליט, בהתייחסו לברק - החיבה ביניהם הדדית. "יש לך מושג כמה דברים רעים היא אמרה עליו בשנתיים האחרונות?" (והמתמלל הוסיף: "צוחק"). העובדה שהדברים הוקלטו ולא רק פוטפטו, אינה הופכת אותם למפלילים.
לא כך התנהגותה של שרה נתניהו, שעלותה למדינה כבר מתקרבת, בחישוב זהיר, למיליון שקלים, אם מצרפים את ההובלות של עמדי להוצאות המעונות ולפיצויים שהאוצר נדרש לשלם לעובדים ולהזמנות המזוייפות של המזונות, בכפוף לשימוע; וזה בלי לכלול את המחיר הנפשי ששילמו הנשים והגברים שזומנו אליה לשימוע, בעל-פה או בטלפון, ונעלבו עמוקות - אם כי רק מעטים, כנפתלי, רבן וגיא אליהו הרהיבו עוז להתקומם - מגערותיה הקוצפות והזועמות, הזועפות והרועמות.
בפרשת עמדי - שחתם על הסכם עד מדינה נגד הזוג נתניהו וסיידוף וגילה למשטרה שבין המתנות שנגנבו ואבדו (עד היום) יש גם 100 שהוענקו לראשי ממשלה קודמים - גלגל בנימין את האחריות אל שרה. היא טיפלה, היא סיכמה, היא סידרה, הוא לא ידע. לא היה לו זמן. פעם אחת אמנם קיבל את עמדי בלשכתו, כאילו דבר של מה בכך הוא שמוביל-משפץ יושב עם ראש ממשלה; ועמדי העיד גם שרצה ולא השיג עבודה בחגיגות יובל המדינה ושביקש, וביבי פנה ושידל לסדר, משהו בשירות המילואים לבנה של בת-זוגו (מבוא לאשרה שסידר לארנון מילצ'ן); אבל לרוב ניהלה שרה את החשבונות. הוא היה משוכנע, לתומו, שפרעה את החוב הפרטי לעמדי. רבבות שקלים, כולל העברת אביה מטבעון לירושלים, והזוג אינו משוחח כלל על הוצאה כזו, האמורה להתבטא בחשבון הבנק.
את ההיתממות הזו אימץ רובינשטיין בשמחה, כאילו התביעה היא שצריכה להוכיח שבנימין ידע ששרה לא שילמה ואין די בכך שזהו מצב הטבע. רובינשטיין אינו פתי, וכדי לכסות עצמו כתב כי "הדעת נותנת שמר נתניהו ידע על קיומו של חוב פרטי", אך כתיבה לחוד ותביעה לחוד.
כשהמדינה מתגוננת מפני תביעה של אזרח, הפרקליטות יוצאת מגדרה, ומתכופפת עד חרפה שקרית מתחת לכל גדר, כדי להציג דפוסי התנהגות שיקעקעו את אופיו. מני נפתלי אינו הראשון שספג מטח נלוז כזה. אבל כשמדובר בזוג נתניהו, הכול נשחק ונמחק. והרי אם מנדלבליט יטרח לקרוא את הררי החומר שנצברו בקלסרי הפרקליטות ובמחשביה, תוטח בפרצופו שיטה ברורה.
והוא אמור גם לדעת מכלי ראשון, כמי שהיה מזכיר הממשלה וראה איך מתנהלת לשכת נתניהו (שלפחות אחד מראשיה, גיל שפר, הוא חבר כה אישי שלו, עד שמנדלבליט פסל עצמו מלעסוק בתיקיו), עד כמה מעורבת שרה בענייני הממלכה. דבר אינו חומק מעיניה, או ממפכ"ל משטרת הצניעות של נתן אשל. מועמדים למבקרי מדינה, יועצים משפטיים וראשי מוסד ידעו כמה חשוב לשמור על קשרים טובים איתה, או עם בעלי קשרים טובים איתה. ראש הרשות למעמד האישה, ורד סוויד, שספגה משרה שיחת טלפון דומה לזו שהוקלטה, כאשר התראיינה בלי להגן עליה בגופה, נענשה בשינוי פתאומי בהסדרת ארכה לתקופת כהונתה. סוויד טענה שמנדלבליט היה אחד משלושה פקידים שנכחו בלשכת נתניהו בעת ששרה התערבה טלפונית נגדה. למנדלבליט, איש עסוק מאד אז ועכשיו, האירוע אינו זכור.
המתכונת פשוטה: שרה יודעת על בנימין הכול, בנימין אינו יודע על שרה דבר. היא מגלה שהוא מממן שני עוזרים, נפתלי בנט ואיילת שקד, ומטילה וטו, ואולי עוד איזה חפץ; לו אין מושג שהיא מזמינה ממילצ'ן שמפניה במאות אלפי שקלים והשלמות לתכשיטי-שי. יחסים חד-סטריים. לקרוא ולצחוק, או לבכות כשנודע שמנדלבליט שוקל להאמין לטענה ולהתמקד רק בסיגרים של נתניהו, כדי לגמד את סכום המתת שקיבל ולמזער אותו עוד יותר בפריסה רב-שנתית.
ההפרדה בין שני בני הזוג, שעליה כמדווח שוקד מנדלבליט, מלאכותית כמו ההפרדה בין שרה לסיידוף. בכתבי החשדות נגדם, שנחתמו לפני כמעט חמישה חודשים (למנדלבליט לא בוער דבר, החשודה יכולה בינתיים לטייל בין הודו לדאבוס), מואשמים שרה וסיידוף שפעלו "בצוותא חדא" לרמות את המדינה, אבל הצוותא הופכת לחדא בשימוע. סיידוף נשלח לפרקליטות מחוז ירושלים, שני דרגים מתחת למנדלבליט. שרה - אצלו. אחראי לכך, מסבירים במשרד המשפטים, קודמו. וינשטיין החליט שסיפור המעונות הוא בבחינת תיק יועץ, מורם מעם. מנדלבליט לא רצה לסטות מקביעת וינשטיין. אמתלה מגוחכת, כי סיידוף פעל בשליחות שרה ובשירותה. איך אפשר להפריד.
לשחד עובד ציבור או לקנות את רצונו הטוב כמשלוח לחם על פני המים אפשר גם באמצעות בנו או אחיו, ויעידו החשדות כלפי גלעד שרון בתיק האי היווני ויוסי אולמרט בהולילנד. כוחה של רעיית עובד ציבור להשפיע על בעלה, לשבט או לחסד, לטפח או לפסול, אינו שונה מכך, עקרונית.
אבל מעבר לקרבה הרת-תוצאות זו, שהייתה ידועה לכל ובמיוחד למכרי הזוג, עלול מנדלבליט של תיק חשדות השוחד והמרמה, תיק 1000, המבוהל מעצמו ומחפש סיבות להקל, להיתקל במכשול מפתיע: מנדלבליט של תיק המעונות. רובינשטיין, בספטמבר 2000, כתב כי החשדות נגד שרה "התמקדו בניסיון לקבל דבר במרמה" בלבד, כי "אין היא עובדת ציבור וסעיף המרמה והפרת האמונים אינו חל עליה". כך, בוודאי, יטענו סניגוריה גם כיום. אבל בספטמבר 2017 מייחסת לה טיוטת כתב האישום, בנוסף לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גם מרמה והפרת אמונים. שרה נתניהו, קבע מנדלבליט, "ניצלה לרעה את מעמדה כרעיית ראש הממשלה כלפי כלל הגורמים הרלוונטיים, ובהם סיידוף, אבות הבית ועובדי מעון נוספים". כלומר, שני צדדים למעמד. שרה דורשת זכויות? יש לה גם חובות, והפרתן היא עבריינות.
וכך יוצאת שרה נתניהו מהמרחב המוגן והכוזב של אישה פרטית, עקרת בית (בעזרת מבשלות ומנקות ומלצרים העובדים בשירותה בשבתות, מה שאינו מפריע לש"ס) ואם, פסיכולוגית-חינוכית-בשירות-הציבורי, למעמד מעין-ממלכתי. בתוקף מעמד זה, עליה לנמק את התנהגותה, את התקפי הזעם, אובדן השליטה, היציאה מהאיזון, הצרחות והצווחות. אולי יש לה הסבר נאות, פתק מעו"ד וינרוט או מרשם מרופא המשפחה, על חשבון המדינה, ד"ר הרמן צבי ברקוביץ.
היא גאה בהישגיה הלימודיים, בהשקעתה ובהצלחתה לקבל תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה; אבל בי-איי אמור להיות קודם לכל בן-אדם. מאחר שפרקליטיה ערערו על איזונה הנפשי של עובדת המעון שירה רבן, ההקלטה מלמדת שיש טעם בליבון כללי של סוגיית בריאות הנפש של הצדדים בתיק, וגם שבניגוד לטענת מחנה נתניהו די בימים מעטים במעון כדי להזדעזע, לסרב לסבול עוד ולנתק מגע. כמה צרחות כאלה חייבת צעירה לספוג לפני שעזיבתה תיחשב לסבירה?
מה שמשתקף מההקלטה, כמו מדיווחים קודמים לרוב, הוא שסביבת חייו ועבודתו של ראש הממשלה חשופה לרעשים מטרידים, שגם הבכירים והנאמנים בעוזריו חסרי-אונים לבודד. שום יחידה לאבטחת אישים לא הצליחה להגן על טיטוס מפני יתוש, ושום חלב שטעה להגיע בשקית במקום בקרטון לא יציל את בנימין נתניהו משערוריה ב-03:00 לפנות בוקר, הוא ולא צלצול הטלפון האדום. אבל היעד הנכון לחמלה, העשויה להתעורר לשמע הצעקות, אינו בעלה של שרה נתניהו, המתעקש להתלוות אליה לכל מסעותיה הממלכתיים כאילו השתעבד לחוזה, המחייב אותו לשמש אזיק אלקטרוני המנוע מהינתקות מקרסולה. על מדינת ישראל צריך לרחם; ולקוות ששקט, שלווה ושפיות ישובו לשכון במעונות הרמים ביותר (בכפוף לשימוע).