פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היד קלה על השביתה: המחאה שלא מונעת אלימות - ופוגעת בציבור

      שביתות קצרות במחאה נגד אלימות מתקבלות בדרך כלל בהבנה, אבל העובדים צריכים לחשוב על דרכים אחרות לטפל במכת המדינה. הגיע הזמן להתחיל לחשוב באופן יצירתי, ולא לנקוט באמצעים שעוזרים כמו כוסות רוח למת | דעה

      היד קלה על השביתה: המחאה שלא מונעת אלימות - ופוגעת בציבור
      צילום: דוברות ההסתדרות, עריכה: יאיר דניאל

      בדרך כלל, כשבעלי תפקיד חיוני כמו רופאים, או מורים, או נהגי אוטובוס שובתים - זה מקומם, אלא במקרה אחד. הציבור מצליח איכשהו לבלוע ואפילו לפרגן, כשמדובר בהשבתת מחאה על רקע מקרי אלימות שהופנו כלפי עובדי הענף השובת. כך היה לאחר שריפתה למוות של האחות טובה קררו, או לאחר אירוע התקיפה של מקורבי הדוגמנית אליה קדוש באיכילוב. אלא שהשבוע הפרה הנהלת אגד את המוסכמה הציבורית שמכילה שביתות מחאה כאלה ופנתה לבית הדין לעבודה בבקשה למנוע השבתה בת שעתיים של כל קווי אגד ברחבי הארץ במחאה על אירוע תקיפה חמור כנגד אחד הנהגים. התגובה האינסטינקטיבית היא למתוח ביקורת על ההנהלה, שמתעלמת ממצוקת העובדים.

      אלא שנשימה עמוקה טרם התגובה מאפשרת לשאול באמת ובתמים, למה? מדוע בכל פעם שנציגי ענף כלשהו מותקפים, מי שמשלם את המחיר - מעבר לאיש המקצוע המוכה והקליינטים שזקוקים לו - הוא הציבור הרחב? ולא סתם הציבור הרחב, אלא המוחלשים ביותר. אם אלה מורים שמותקפים, ועמיתיהם שובתים - יידפקו התלמידים והוריהם. כשרופאים שובתים, הרי ברור מי אוכל אותה, וכשנהגי אוטובוס מבקשים להשבית שעתיים, ועוד באמצע החורף, עשרות אלפי אנשים, דווקא אלה שאין להם מכונית, או יכולת שינוע אחרת, כלומר לא החזקים שבינינו - נאלצים להמתין. זה שלמרות כל אלה הציבור מתאפק ומכיל בשל הסיבה המוצדקת לשביתה, ממש לא אומר שעל האיגודים לנצל זאת ולצאת ל"אסיפות הסברה" בכל פעם שאירוע כזה קורה.

      אוטובוסים של חברה אגד, תחנה מרכזית תל אביב. אוקטובר 2016 (ראובן קסטרו)
      (צילום: ראובן קסטרו)

      למרבה הצער, החברה הישראלית רק נעשית אלימה יותר, ומקרי התקיפה מתרבים ועימם השביתות הקצרות. במקום להתעקש על ההשבתה ולהגן עליה בבית הדין לעבודה, (שלבסוף אישר שביתה בת שעה רק בקו שבו הותקף הנהג שבעקבות המקרה שלו יצאו מלכתחילה לשביתה), הייתי מצפה מההסתדרות ומוועד העובדים של אגד למחות בצורה אחרת.

      את משרד התחבורה הם כבר גייסו כדי להתמודד מול המשטרה (התוקף היה הפעם שוטר). יש להם משאבים, כח אדם וידע מקצועי מספק - מעל ומעבר - כדי לצאת לקמפיין נרחב, רועש ועוצמתי נגד אלימות במרחב הציבורי, כולל לובי לשינויי חקיקה והגברת ענישה ואכיפה. אם לא כל זה - לכל הפחות קמפיין אוטובוסים יעיל. כשהמורים רצו להתנגח בשרי החינוך זה עבד, למה לא כאן?

      אלימות באוטובוס
תיעוד: שוטר עיקם את ידו של נהג אגד
במהלך נסיעה בקו 59 בירושלים (אתר רשמי)
      העימות באוטובוס שתועד לפני כשבועיים (צילום מסך)

      השביתות האלה, לא רק שפוגעות בציבור המוחלש, בדרך כלל אלה שלא מדמיינים אפילו איך להרביץ לנותן שירותים שמעצבן אותם, היא גם עוזרת למנוע את התופעה כמו כוסות רוח למת.
      את התוקף הבא זה לא ירתיע, אבל מה שכן עלול להרתיע אותו זה גברתן שיזרוק אותו מהאוטובוס או מחדר המיון ברגע שיניף יד. זו הידיעה שהאחרון שהרביץ למורה של הבן שלו ישב תקופה לא קצרה בכלא, גרם להשפלה לכל משפחתו ולהרס חייו, ולא הצליח לחלץ את עצמו ב-60 שעות של עבודות שירות.

      במקום שהמחוקקים יצקצקו בטוויטר, שיחשבו באופן יצירתי ויתחילו להתייחס לאירועי התקיפה האלה כתופעה. מכת מדינה שחייבים למגר. ומאחר שהם לא עושים זאת בינתיים, מצופה מארגוני העובדים, שכל עניינם הוא זכויות חבריהם, להפסיק את השבתה הפבלובית והריצה לבתי דין לעבודה להגן עליה, ולהוביל מאבק ציבורי שלא יהיה קשה לנצח בו. הציבור - כמעט כולו - איתם. צריך רק להרים את הראש מאזור הנוחות ולהתחיל לעבוד.