בריאן מאסט מתיישב על הכיסא בלשכתו בקונגרס. מאחוריו, על הקיר, תלויה כומתה אפורה של חיל ההנדסה של צה"ל, ממוסגרת יחד עם צמד כומתות נוסף של היחידות שבהן שירת בצבא ארצות הברית. "רציתי כומתה למזכרת", הוא מספר. "והיה טבעי שאבחר בכומתה של ההנדסה".
סיפורו של מאסט מרתק ומעורר השראה. רק לפני שמונה שנים, החיים שלו היו בנתיב אחר לחלוטין. הוא כבר שירת אז 12 שנה בצבא ארצות הברית, נאמן לחלום הילדות שלו, והיה משוכנע שזה מה שיעשה כל חייו. ואולם, בלילה של 19 בספטמבר 2010, במהלך פתיחת ציר בקנדהאר שבאפגניסטן, חייו השתנו מן הקצה אל הקצה.
"הייתי לוחם ביחידת סילוק פצצות", מספר בראיון לוואלה!NEWS בלשכתו בגבעת הקפיטול. "זה קרה בלילה, בחסות החשיכה. כמו כל לילה, היינו בדרכנו לעבר מטרה כלשהי. הגענו למקום, שבו לפי ההערכה שלי, היו יכולים להטמין מטען. אמרתי לצוות שלי 'אם הייתי שם איפשהו פצצה - זה היה כאן'. אז הם נתנו לי לבדוק את זה. בסופו של דבר דרכתי על מה שהיה שם, זה היה סוג של מוקש".
מה אתה זוכר מרגע הפציעה?
"את הכול. אני זוכר שזה זרק אותי באוויר, אני זוכר שנחתתי, אני זוכר את הפיצוץ, איזו הפתעה זו הייתה, כשזה התפוצץ מתחת לרגליי. לא ציפיתי לזה. כשנחתתי, ניסיתי להבין מה קרה, כאב לי מאוד, ניסיתי להסדיר נשימה. לא יכולתי לעמוד. ובאוזנייה שלי אני פתאום שומע אותם מעבירים בקשר "סילוק פצצות נפגע, סילוק פצצות נפגע. וזה היה אני. הבנתי, 'אוקיי, הם מדברים עליי'. הם הגיעו אליי, העלו אותי על אלונקה, וזה היה מוזר מאוד.
אתה מתאמן כל כך הרבה, וגם יצא לי לאבד חברים, אתה מעלה אנשים על אלונקות, וזה סוריאליסטי להיות פתאום זה שנמצא שם. כשלוקחים אותך כשאתה שוכב על הגב ורואה את הכוכבים, מעלים אותך על מסוק, עם כל האבק, הדשא והקש שמתעופף שם. התעוררתי בבית החולים בוושינגטון".
כתוצאה מן הפציעה, איבד מאסט את שתי רגליו, את האצבע המורה שלו וחלק מן הזרוע. "עד היום אני אומר לאנשים שאני לא מתחרט על דקה. תכננתי להיות בצבא כל חיי, זו הייתה מטרתי לקריירה ארוכת שנים. ואני לא מתחרט כי עשיתי דבר חשוב מאוד - שירתי את עמי", אמר.
סיפורו של מאסט נגע ללבו של הנשיא דאז, ברק אובמה, שהזמין אותו ואת רעייתו בריאנה להיות אורחיו בנאום מצב האומה שנשא בפני הקונגרס ב-2011. בני הזוג ישבו לצד הגברת הראשונה מישל אובמה וג'יל ביידן, רעייתו של סגן הנשיא דאז ג'ו ביידן. על האומץ שגילה בשדה הקרב הוא זכה בעיטור לב הארגמן, בכוכב הארד, ובשני עיטורים נוספים.
תומך מובהק של ישראל
זמן קצר אחרי הפציעה הבין מאסט שעליו לחשב מסלול מחדש, והחליט שהיעד הבא יהיה הקונגרס. "התחלתי לחשוב על זה כשהתעוררתי בבית החולים בוושינגטון", נזכר. "כמו שאמרתי, תכננתי להיות בצבא כל חיי, ולא לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא חוזר לשדה הקרב. זה היה דבר קשה, לאבד את המטרה לחיים. זו הייתה המטרה שלי לחיים. להגן על עמי, להגן על האחים שלי בשדה הקרב.
שכבתי שם וניסיתי להבין מה הלאה. לא היה לי שום דבר לעשות מלבד לשבת בבית חולים. ובסופו של דבר, החלטתי ששדה הקרב הבא שלי יהיה המלחמה האידאולוגית כחבר קונגרס. כיאה לאיש צבא, התחלתי לתכנן את תכנית המתקפה שלי כדי להיבחר. החלטתי לסיים את התואר שלי, ללמוד ללכת, לחזור לעבוד ולהפוך לאדם שתורם לחברה".
והוא אכן עשה את כל הדברים הללו: עם תום תהליך השיקום התקבל מאסט לעבוד כמומחה פצצות במשרד להגנת המולדת, ובהמשך עבר ללימודי כלכלה וסביבה בהרווארד. בשנת 2016 הוא נבחר כנציג המחוז ה-18 של מדינת פלורידה מטעם המפלגה הרפובליקנית.
כיום, הוא מכהן כחבר בוועדת יחסי החוץ, בתת-הוועדה למזרח התיכון, בתת-הוועדה לטרור, ובשדולה למאבק באנטישמיות. כל זה לא במקרה. מאסט נחשב לתומך מובהק של ישראל, ואחרי פציעתו, אף הגיע להתנדב בצה"ל בבסיס תל השומר, שם העביר כחודש במיון ציוד רפואי. הוא מספר שבהיותו נוצרי אוונגליסט הוא למד רבות על ישראל כבר בבית הספר, אבל המעורבות הפעילה שלו בנושאים הקשורים בישראל החלה ב-2014.
"התחלתי לחשוב על זה במבצע 'צוק איתן'", הוא נזכר. "כאן, התקשורת במקרים רבים הייתה מאוד שלילית לגבי זה. אנשים אמרו שזו אשמת ישראל. מבחינתי, זאת הייתה צביעות. אמרתי לאנשים שבתור חייל, אם היתה מדינה שתוקפת את ארצות הברית, נניח קנדה, מקסיקו או קובה היו יורות לכאן טילים, אנשים כמוני היו הולכים והורגים אותם מיד, וכולם היו גאים בנו על כך שעשינו זאת.
זאת הייתה צביעות שלא לראות את זה לגבי ישראל, שמותקפת שנה אחרי שנה על ידי האנשים האלה, שמתחבאים בפחדנות מאחורי אוכלוסייה אזרחית ומעמידה אותם בסכנה. זה בדיוק ההיפך מהמטרה שאנחנו נלחמים בצבא - כדי להגן על אלו שאנחנו אוהבים".
הקשר עם ישראל התפתח, לדבריו, אחרי שנקלע להפגנה אנטי-ישראלית בבוסטון. "לימדו אותנו בבית הספר שישראל היא ידידה ובעלת ברית ושיש לנו הרבה במשותף, אבל אף פעם לא הייתי מעורב בקרב הזה יותר מדי. אני הייתי חייל בצבא ארצות הברית, ולא הקדשתי לזה המון תשומת לב. אבל כשהקרב נקרה בדרכך אתה צריך להחליט אם להילחם או לא. וכשקרב נקרה בדרכי אני לא בורח".
בשנת 2015, החל מאסט ללמוד באוניברסיטה בבוסטון. לדבריו, "הייתה שם אווירה אנטי-ישראלית חזקה, המון הפגנות נגד ישראל. לילה אחד יצאתי לטיול בפארק עם ילדיי, נקלעתי להפגנה אנטי-ישראלית. הם החלו להטריד אותי על כך שאני וטרן - זה די ברור לאנשים כי אין לי רגליים ויש לי כובע שכתוב עליו 'לוחם', זה די ברור. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שאני לא יודע באיזו צורה לעשות זאת, אבל אני רוצה ללכת ולהראות את תמיכתי בישראל. ובסופו של דבר מצאתי את הדרך לעשות את זה במדים, בסגנון צבאי, בדרך שבה רציתי לעשות זאת".
באותה שנה הוא גם הגיע ארצה.
מה אתה זוכר מתקופת ההתנדבות שלך בארץ?
"תראה, אף אחד לא צריך לחשוב שגורל המדינה היה בידי כי זה לא היה המצב (צוחק), אבל זה נתן לי את ההזדמנות לראות ממקור ראשון את האחווה הזו, או כמו שאתם תגידו בעברית - 'אחי'. וכן, יש שם אחוות אחים. אבל אי אפשר ללמוד את זה מקריאה. ולכן להיות שם בבסיס, לעבוד עם החבר'ה שם, זה כן בנה את זה. אני נוהג לומר שאחד הדברים החשובים שלמדתי שם לא היה בבסיס, אלא בשבת. היו משפחות שאירחו אותי לסעודת שבת כמו שהם עושים לחיילים בודדים.
אתה הולך לבתים הללו ואתה מבין שכולם מחכים לחייל שיבוא הביתה. כל משפחה בישראל מחכה למישהו. לבן, לבת, לנכד, שיחזרו מהצבא. זו העבודה של כל אדם צעיר בישראל. לצאת ולשרת את הגנת המדינה. זה משפיע על כל משפחה. אני, בתור אב, ארצה שהילדים שלי ישרתו בצבא, ואין משהו שיותר מטריד אותי מהמחשבה שאאבד אחד מילדיי. וזו המציאות של כל משפחה בישראל. שהילדים שלהם ככל הנראה יצטרכו להרים נשק להגנת ישראל".
אתה חבר ועדת יחסי החוץ ועוסק רבות בנושאי המזרח התיכון. אתה מאמין שהשלום עדיין אפשרי?
"השלום סביר יותר כעת, כיוון שאי אפשר להתחיל תהליך שלום ממקום שאינו אמיתי. אם אתה מתחיל על בסיס שקר, ורוצה לנהל שיח שכזה על מהי הבירה של ישראל, ולא יכול להתחיל ממקום של כנות, אז אין תהליך. בהינתן הפעולות של ארצות הברית, שנתנה את הדחיפה הזו, אני חושב שעם כמה שיש מהמורות בדרך כרגע, זה סביר יותר שזה יקרה כי אנחנו מגיעים למקום של כנות".
