פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצחון מוחץ, מהיר ומובהק: אסטרטגיית צה"ל נחשפת

      איראן והפלסטינים, סייבר ופיקוד העומק, לחימה רב-ממדית וקריאה ברורה לתעוזה: כשנה לפני סוף כהונתו, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט עדכון למסמך העיקרי שעל בסיסו פועל צה"ל

      הרמטכ"ל גדי איזנקוט בראיון לוואלה NEWS! במהלך תרגיל הגיס הצפוני (ראובן קסטרו)
      מעז לנסח מחדש את התעוזה. איזנקוט (תצלום: ראובן קסטרו)

      הקביעה המעניינת והאמיצה ביותר במהדורה החדשה של אסטרטגיית צה"ל, מבית-מדרשו של רב-אלוף גדי איזנקוט, אינה קשורה לחזית זו או אחרת או אף ליחסי הממשלה - המתנזרת כתמיד מהבהרת מדיניותה - עם הרמטכ"ל, המתואר ללא הצטעצעות כ"מפקד הצבא". זו הנחיה ברורה של איזנקוט לקצונה לשדר כלפי מטה "נכונות של דרג ממונה שהדרג הכפוף יסתכן, יטעה ולעתים אף ייכשל". כל הצבאות משלמים מס שפתיים לתעוזה, אך לרוב כוונתם רק לשדה-הקרב.

      איזנקוט מעז לנסח את התעוזה גם במונחי ציפייה ממפקדים לחרוג ממרחבן הבטוח של המוסכמות, לסטות מהתכנון, לאלתר, במחיר טעויות וכישלונות.

      כשפורסמה המהדורה הראשונה של מסמך איזנקוט, בקיץ 2015, היו בה דמויות וישויות שנסוגו בינתיים מקדמת הבמה (ברק אובמה, דאעש) ועדיין לא עלו עליה דונלד טראמפ ורוסים ואיראנים ככוחות משמעותיים בסוריה. איזנקוט רצה לפרש לצה"ל את התשתית המושגית לתכניתו הרב-שנתית "גדעון". שנתיים וחצי אחר כך מסילת התר"ש יציבה, אבל הנסיבות שהשתנו מצדיקות עדכון. לא פחות מכך, איזנקוט מחשיב את התהליך של ליבון מתמיד, בחינה מפוכחת של המצב וחלופותיו, אתגור מסורות שהתאבנו.

      בין הפנטגון לקריה

      לפני שבוע פרסם שר ההגנה ג'ים מאטיס את אסטרטגיית הפנטגון - קומת הביניים שמעליה האסטרטגיה הלאומית של הנשיא ומתחתיה האסטרטגיה הצבאית של יו"ר המטות. מאטיס, מעמיק ומשעשע ("ממה אתה מודאג?" "אני לא מודאג - אני מדאיג") מכיר היטב את צה"ל, מימיו במארינס, בפיקוד בניין הכוח הבין-זרועי (שבוטל בינתיים) ומפיקוד המרכז בעיראק וסביבתה. האלופים במילואים שי אביטל וטל רוסו הם חבריו האישיים. באירוע מצומצם בעת ביקורו האחרון בארץ התעקש לסדר את יושבי השולחן, כדי שטל ואביטל יאגפו אותו. מאטיס, מותר להמר, לא קרא את מסמך איזנקוט, שהודפס בתפוצה מצומצמת לפני חודשיים והוצג לשרים ולחברי ועדת החוץ והביטחון, אבל אסטרטגיית הפנטגון כמו העתיקה פסקאות ונקודות ממנו. למשל, כורח דירוג הקדימות (מערב אסיה, המזרח התיכון ואירופה במוקד; אמריקה הלטינית ואפריקה במורד) ועידוד המפקדים להסתכן.

      איזנקוט אמנם מבליט את חשיבותם של "מכלולי תיאום ושיתוף פעולה", עם הצבא האמריקאי במיוחד אך גם עם אחרים, אבל דומה שהשראה הוא שואב מתולדות צה"ל. השבוע נבצר ממנו להשתתף בהלווית האלוף דורון רובין, שכראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל השיק לפני 30 שנה את התוכנית הפורייה - וגם החסכונית בתקני קצונה בכירה - ביותר במכללה לפיקוד-ומטה, פו"ם ברק. רובין, בעזרת אלוף-מישנה חנן שי (שוורץ), עודד מחזורים תוססים וחצופים של רבי-סרנים מהצנחנים (אביב כוכבי, יאיר גולן, יוסי בכר), גולני (שמואל זכאי) וכל השאר לפקפק בתועלתן של אגדות הגבורה ומציאות הקבורה שנלוו לקצינים נודעים. הפקפוק השתרע מעובדות הקרבות ועד ללקחים שנגזרו מהם. התעוררה מהומה גדולה: מהוללים נעלבו, בוגרי הקורס היו למפקדי גדודים מעולים, רובין ושי נותרו ללא תפקיד.

      אלוף במיל' דורון רובין. 31 במרץ 1987 (לשכת העיתונות הממשלתית , סער יעקב - לע"מ)
      עודד מחזורים תוססים וחצופים. רובין (תצלום: סער יעקב)

      לשלילה מיוחדת זכתה "מנהיגות הורגת" - אישיות חזקה ושאפתנית המסבכת את יחידותיה בהתנגשויות מיותרות, במחיר דמים נורא. זה דגם שהלם את מח"ט הצנחנים אריק שרון בפעולת קלקיליה ובקרב המתלה. היפוכו היה חניכו דן שומרון, שהצליח בתנועת איגוף ועיקוף דלת נפגעים בציר הצפוני בסיני במלחמת ששת הימים והצטיין בפיקוד על מבצע אנטבה. מחניכי פו"ם ברק, בתקופת שומרון כרמטכ"ל ורובין כראש מה"ד, ציפו לתכנן מבצעים עתירי שכל וחוסכי דם.

      זאת תהיה גם מורשת איזנקוט, המגולמת בחתירתו ליישום "גדעון", המבוסס על יציבות תכנונית ותקציבית, לקנאת עמיתיו האמריקאים הניצבים מול קונגרס תזזיתי של פוליטיקאים אנוכיים; ובהחלטתו להימנע מהפיכת מסמך אסטרטגיית צה"ל למופע חד-פעמי, שיתחיל לצבור אבק בצהרי יום שלישי, 1 בינואר 2019, כאשר רב-נגד יצחק טאיטו ("טהור" היה רק השם העברי שנאלץ לכלול בדרכונו במסע רשמי לצעדת ארבעת הימים בהולנד, ב-1971) יצדיע לו בפעם האחרונה בתום טקס העברת נס הרמטכ"ל, ברחבה שבין המטכ"ל ומשרד הביטחון בקריה. המבחן, הוא כותב, לא יהיה בעדכון האסטרטגיה, אלא במימושה.

      ההברקה קוסמת

      איזנקוט אינו רוצה פעולות יקרות נוסח הרמטכ"ל משה דיין וצנחני שרון ערב מבצע "קדש", אבל קוסמת לו ההברקה של דיין בתכנון "קדש" כשקו הסיום מושג כבר בהתחלה - זאת הייתה סיבת הצניחה מחוץ למתלה, להבדיל מההסתבכות המאוחרת שביוזמת שרון, שחבר קרקעית לגדוד שצנח.

      דומה שבין מבצעי צה"ל במלחמות העבר הוא מחשיב גם שניים שבוטלו, משיקולים מדיניים ואחרים - ב-1973 "אור ירוק", להנחתת כוח בגדה המערבית של מפרץ סואץ, באגף ריק מהגנה של חזית הסואץ ושל קהיר, וב-1982 "פרי הדר", גם הוא להנחתת כוחות, מצפון לביירות. תפארתו של צה"ל אמורה להיות על איגופים כאלה, לא על הבקעות שוחקות ובזבזניות. עליו להגיע תחילה לתחנה הסופית ולטהר כיסי התנגדות רק בהמשך; ולהתמקד בפגיעה בשרידות השלטונית של אויביו ובמרכזי-הכובד שלהם, בתמרון מהיר בחזית ובעומק ליעדים בעלי ערך אסטרטגי. מכאן עולה שבמלחמה הבאה תוחלת החיים במפקדות חמאס או חיזבאללה תהיה קצרה יותר מאשר בפלוגות הקדמיות.

      פיצוץ ברובע דאחייה של חיזבאללה בדרום ביירות בירת לבנון. 15 באוגוסט 2013 (רויטרס)
      תוחלת החיים במפקדות. רובע הדאחיה בביירות (תצלום: רויטרס)

      בתרגום למעשים, הנטייה העולה מהאסטרטגיה היא העצמת מפקדת העומק - בתובלה, במודיעין מדויק, בעצמאות לוגיסטית ובכוח אש - לכדי פיקוד, שמעמדו ישתווה לזה של הפיקודים המרחביים, פיקודי האוויר והים (הזרועות, בעת שהן מפעילות את הכוח שבנו), הפיקוד הלוגיסטי והעורף. זה המשך טבעי לתהליך בנייתה של חטיבת הקומנדו 89. האימונים בזירות מנוכרות - יוון וקפריסין - מעניקים לכוחות אלה טעימות של פעולות בשטחים זרים ורחוקים.

      שדרוג דומה צפוי גם לזרוע התקשוב וההגנה בסייבר (שגויר למונח סב"ר, סביבת רשת). בעיני איזנקוט, ההגנה בסייבר חשובה הרבה יותר מהתקיפה, בהקשר המקומי, כי ישראל פגיעה עד כדי תלות, פי כמה מאויביה, ושלילת הישג מהם תועיל יותר משיבוש מערכותיהם.

      צבא דיגיטליק

      אם איזנקוט זקוק לסיסמה, או מזקק אותה מתוך ים המלים, הרי היא שאיפתו לניצחון מוחץ, מהיר ומובהק - ליטוש של "חזק, מהר ובאופן אלגנטי" של סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב ערב 5 ביוני 1967 והיפוכה של הכתישה ההדדית, המדממת בבשר החברה הישראלית וברוחה, של בר-לב כרמטכ"ל במלחמת ההתשה. ניצחון מובהק, חד-משמעי, לא נתון לפרשנות מתנצלת; וגם שילוב של תורת הביטחון שניסח מצביא המערכה המשוריינת, האלוף ישראל (טליק) טל, עם חידושי סוף העשור השני של המאה ב-21 בתחום הדיגיטלי. בתמצית, צבא דיגיטליק.

      כדי להגיע לדגש זה על מיצוי יתרונו היחסי של צה"ל על אויביו - ובשים לב לנחיתותה היחסית של החברה הישראלית במדד הרגישות לנפגעים ולהתמשכות המערכות - בונה איזנקוט פיגום הגיוני שבסיסו הוא הייעוד, "להגן ולנצח". סיסמה טובה, פשוטה, המשדרת הסתפקות במה שיש, ללא כוונות התפשטות ותוקפנות, לצד דרישה מהכוחות לסיים בניצחון כל מפגש קרבי ולהשאיר את פלפולי הגדרת המושגים "הכרעה" ו"ניצחון" לדרגים העליונים. אבל הרמטכ"ל משתמט כתמיד מבעיית ההתנחלויות, שאינן בשטחה הריבוני של ישראל, ומשלים עם חובת ההגנה עליהן כגזירת גורל.

      בית שמעון פרס (מערכת וואלה! NEWS , ללא קרדיט)
      בית שמעון פרס במחנה יצחק רבין

      בשנה ה-70 למדינת ישראל, בהיעדר מדיניות ממשלתית מוסמכת ועכשווית, נשענת אסטרטגיית צה"ל על כתבי דוד בן-גוריון וחומרים מתקופת האלוף אברהם (אברשה) טמיר כראש אגף התכנון במטכ"ל ובמשרד הביטחון. זה משונה, אבל לא יותר מגילוי השלט "בית שמעון פרס" על בניין 22 בקריה, הלא הוא הבניין הקודם של משרד הביטחון, מושבו של פרס כמנכ"ל, סגן שר ושר. קומת שר הביטחון הוסבה לשימושו של ראש הממשלה. בנימין נתניהו נוהג לשבת בה בעיקר בימי חמישי. אז, ואין צורך להוסיף מוסר השכל, הוא משתכן בבית שמעון פרס במחנה יצחק רבין.

      לפי איזנקוט, היעדים הלאומיים של ישראל, שצה"ל מופקד על גזרתם הצבאית, הם הבטחת קיום המדינה, הגנת שלמות שטחיה וביטחון אזרחיה, שמירת ערכיה וצביונה כיהודית ודמוקרטית וכבית לעם היהודי, הבטחת חוסן חברתי וכלכלי, חיזוק המעמד הבין-לאומי והאזורי "תוך חתירה לשלום עם שכניה". הבחירה במונח שכניה, בזכר, כלומר גם עמים, ולא שכנותיה, מדינות ערב, מרמזת לפלסטינים. איזה שלום, מהי החתירה אליו ומה קורה בינתיים לערכים ולדמוקרטיה ולחוסן החברתי - כל אלה מושארים לפוליטיקאים.

      מתחת לאסטרטגיה הלאומית, שהצבא באדיבותו מספק לדרג המדיני לאישור, או לפחות לאי-שלילה, נמצאת האסטרטגיה הביטחונית. היא, לפי הרמטכ"ל, הגנתית - להבטחת הקיום, ליצירת הרתעה מועילה, לצמצום איומים "במידת הצורך" - כלומר יש איומים שניתן לחיות איתם ולא לראות בהם עילת מלחמה - ולדחיית עימותים. יורדים עוד קומה ומגיעים לתפיסה הצבאית ההתקפית, "לכפיית רצוננו על האויב".

      מטרה הגנתית, אמצעים התקפיים - עד כאן בסדר. אלא שאיזנקוט מתעלם מכך שגם מטרת-העל המובלעת של ממשלת נתניהו, החזקה בשטחים וסירוב לפשרת שלום, היא התקפית ומנציחת סכסוך.

      לחימה בארבעה ממדים

      המדד להצלחת צה"ל אינו מסובך: הוא "נדרש לנצח בכל מצב, כלומר להשיג את היעדים שיציב לו הדרג המדיני ולהשיג הכרעה בכל מפגש עם אויב". במפגשים קודמים עם חיזבאללה וחמאס השכילו האויבים לממש את עוצמת חולשתם, באמצעות סירוב להפסקת-אש. בפעם הבאה צה"ל ישאף להכתיב להם תנאי סיום, מעמדת כוח ובזמן קצר.

      ההתכוננות העיקרית היא למלחמה מלאה (ששת הימים, יום הכיפורים). "מצב מלחמה הוא המצפן העיקרי לבניין הכוח", כי הוא התרחיש "החמור סביר" - לא הקיצוני בחומרתו - להפעלת הכוח. לא "מקרה הכול", כמו בעידן שקדם לשלום עם מצרים וירדן, אלא מלחמה בשתי זירות, צפון - לבנון, עם סוריה או בלעדיה - ועזה. השיטה הרצויה תמשיך להיות "העברת הלחימה למרחב הצד השני" - מה שהיה "לשטח האויב" - בארבעה ממדים, כי ליבשה, לאוויר ולים נוסף המידע, שם כולל לסייבר ולתודעה. ההנחה היא שלחיזבאללה או לחמאס יהיו הישגים קרקעיים, נקודתיים ומצולמים וחולפים - כיבוש ישוב או מוצב - שיטואטאו במהרה. לא נורא, מרגיע איזנקוט (כלומר, אין לפזר את מאמצי ההגנה לרוחב כל הקווים) - ההישג יימדד רק בסוף המערכה, לאחר שצה"ל יגרש את הפולש.

      לקלישאת החלוקה בצה"ל לשלושה היה יסוד: אוויר-ים-יבשה, צפון-מרכז-דרום, חובה-מילואים-קבע, שיגרה-חירום-מלחמה. זאת עדיין המסגרת, אבל באסטרטגיה החדשה - שהרמטכ"ל הבא או יורשו יוכל לשנות - בולטת רתיעתו של איזנקוט מהבינוניות הממוצעת הגלומה בקצת מכל דבר. הוא רוצה מסה קריטית ולא ערב-רב; חוד, גם על חשבון החרב. לכן נפלטו רבבות מרשימות המילואים, מהספסל שאינו צפוי להשתתף בהתמודדות הנבחרות, ויקוצץ מספר הקצינים החדשים שמייצר בה"ד 1. ההשקעות הגדולות הוסטו לקו הראשון, לאוגדות הכרעה - כוחות סדירים ולצדם "מילואים עוצמתיים, מאומנים ומצוידים". כדי לעקוף את החורים הגדולים בסיסמת "צבא העם" מדברת אסטרטגיית צה"ל על "צבא לוחם, הצומח מתוך העם", עם עדיפות עליונה במיצוי המתגייסים ללוחמים - כולל "לוחמי מידע" - ולטכנולוגים.

      נשיא איראן חסן רוחאני בישיבת ממשלת לציון שנה להסכם הגרעין, 13 ביולי 2016 (אתר רשמי , נשיאות איראן)
      "מרכיבי עוצמה ליבתיים". ממשלת איראן מציינת שנה להסכם הגרעין

      תיאור סביבת הפעולה של צה"ל מעודד. על אחריותו של הקורא, אפשר גם לראותו כבלימה צעד קטן לפני דרבון הממשלה, לנצל את שנת הכושר להשגת שלום נדיב מעמדת כוח. איזנקוט ועוזריו בכתיבת המסמך, תת-אלוף מוטי ברוך וקציניו בחטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, מעריכים כי "בשנים האחרונות ובמבט לקרובות, ישראל נהנית ממעמד אסטרטגי מבוסס וממאזן עדיף על כל האויבים". איום הגרעין האיראני נדחה, אולי לעשור, ודעכה סכנת מלחמה נגד ברית של צבאות מדינות, הלא היא החזית המזרחית של סוריה, עיראק וירדן.

      לטווח ארוך יותר, שאינו נקוב בזמן אך מכוון לאמצע העשור הבא, עלולה איראן להוות איום צבאי לא גרעיני, "במרכיבי עוצמה ליבתיים" (משאבים, תעשיה צבאית, קשרים עם מעצמות) עד כדי איום אסטרטגי חמור על ישראל. הבעיות הצבאיות העיקריות הן תפוצת אמצעי-לחימה מתקדמים, התקפיים, מבוססי-מודיעין, מדויקים וקטלניים, שישגרו נגד צה"ל והעורף; והתפתחות יכולת החדירה לשטח ישראל, מעל הקרקע ומתחתיה. עוד קושי, לעיונו המלומד של אלאור אזריה: ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית הפועלת לפי כללי מוסר לחימה ודין בין-לאומי ונבחנת לאורם", בעוד שהאויב מקבל פטור במשיכת כתפיים.

      יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן נואם בעצרת הכללית של האו"ם, ספטמבר 2017 (רויטרס)
      "שינוי במרקם השלטוני הפלסטיני". אבו מאזן (תצלום: רויטרס)

      אחד מחידושי מסמך איזנקוט, בגרסת 2017-18, הוא זיהוי "מכלולים", לחיוב ולשלילה. מכלול העימות הראשי הוא הציר השיעי - איראן, המשטר הסורי, חיזבאללה, מיליציות שיעיות המגיעות לקו המגע ממדינות אחרות. מול מכלול זה מתנהלת מב"ם, המערכה שבין המלחמות, מתוארת כ"מערכה מתמשכת, מתחת לסף המלחמה, הכוללת פעילות רכה, חשאית וחסויה".

      אימתניים פחות, אך נפיצים מכולם, הפלסטינים. צה"ל נערך לתרחיש קיצוני, כשהתיאום הביטחוני היעיל של השנים האחרונות ייפרם ובעימות ישתתפו גם גורמים במנגנוני הביטחון. עזה והגדה מצטיירות כישויות פוליטיות ואידיאולוגיות נפרדות העוינות זו את זו ונאבקות מול ישראל על זהות לאומית והגדרה עצמית. עימות נרחב ביניהן ואולי בינן לבין ישראל - המסמך אינו מבהיר - ייתכן במוצאי אבו מאזן, או בלשון עדינה "על רקע שינוי במרקם השלטוני הפלסטיני" בגדה.

      בראש "מכלולי שיתוף הפעולה" ניצב קשר "עמוק ואינטימי" עם מערכות הביטחון והמודיעין האמריקאיות. היחסים עם רוסיה בנויים על אינטרסים מנוגדים ומשותפים ועיקרם תיאום ומניעת חיכוך.

      השרים שקראו את מסמך איזנקוט מצאו בו דרישה ל"שיח שוטף בין מפקד הצבא והדרג הצבאי הבכיר לבין הדרג המדיני: הגדרת מטרות, מה נדרש מהצבא במשולב עם שאר מאמצי הביטחון, אילוצים על הפעלת הכוח, מצבי סיום ומגמות המשך".

      הפיכחון השורה על מסמך איזנקוט ניכר באבחנה הקיימת בו בין הכרעה לבין "מניעה והשפעה", פעולות מגננה ושאיפה לחזור לרגיעה ולא להסלים. גם ב"מבצעים להשבת גמול לאויבים", נוסח חדש לפעולות גמול, יהיו מסרים של חזרה לרגיעה, לצד מוכנות להסלמה. מעשרת הדיברות של הצבא - עקרונות המלחמה - מקדש איזנקוט שניים: דבקות במשימה לאור המטרה ומיצוי הכוח מתוך חתירה לניצחון.

      נשמר מאש ללא אבחנה

      לקחי המערכות בלבנון ובעזה בשנים האחרונות משתקפים באזכור חשיבותו של המודיעין לא רק לתכנון מבצעים ולהתרעה לפני עימות, אלא גם באבחון זריז של תפניות בעת מהלכו. איזנקוט נשמר מלהמטיר אש ללא אבחנה, שתפגע בחפים ותכה בישראל מדינית ומשפטית. הוא מבקש למקד אש במרכזי כובד ולנהל "כלכלת חימושים", כדי שלא להישאר בלי טילים מדויקים, יקרים ומגדילי התלות בוושינגטון, אם העימות יתמשך. הוא מעוניין לצמצם את נקודות התורפה האזרחיות ולפנות אזרחים מ"ישובים מאוימים במרחב הגבול", אך אינו מפרש אם כוונתו בכך גם להתנחלויות בגדה.

      מאז אהוד ברק לפני רבע מאה ("דין וחשבון") הזדמן לכל רמטכ"ל לפקד על מבצע מוגבל, תת-מלחמתי, אחד לפחות. ב-11 החודשים שנותרו לכהונת איזנקוט, אם יתלקח מבצע כזה, ינחה הרמטכ"ל את צה"ל "לשלול מהאויב יכולות מוגדרות בלי להכריעו - לרסן ירי שלו בנשק מסוים או על אזורים מסוימים" באמצעות איום וגמול. זה תהליך מורכב, המחייב שידור מסרים גלויים וסמויים ובחינת קליטתם בידי האויב.

      צה"ל, לפי האסטרטגיה שלו, פועל במשטר דמוקרטי אך אינו מתיימר לדמוקרטיה בתוכו. יש בו שליט יחיד: הרמטכ"ל. הוא "המפקד על המערכות מול מכלולי העימות, מפני שהוא הנמצא בקשר קבוע עם הדרג המדיני ומתרגם את הנחיותיו לפקודות צבאיות ובידיו מופקדים רוב המשאבים של צה"ל. במסגרת זו קובע הרמטכ"ל את הגיונן של המערכות בזירת המלחמה, את הפעלת הכוח בזירות המבצעים ואת המאמצים שיפעילו המפקדות הראשיות. כלומר, במערכה בעזה, המפקד אינו אלוף פיקוד הדרום, אלא הרמטכ"ל. נשמע מובן מאליו, שהרי חיל האוויר, למשל, אינו כפוף לאלוף הפיקוד, אבל לא מספיק מובן מאליו כדי שאיזנקוט יימנע מפירוט. יתכן שקהל היעד של פרק זה אינו נמצא במטכ"ל, אלא בדרג המדיני, העלול לתומו לדלג על הרמטכ"ל ולהנחות במישרין את אלוף הפיקוד או מפקד הזרוע. בנוסף, הרמטכ"ל הוא ראש "המפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה" וגם במב"ם, בפעולות למניעת ההתעצמות מעבר לגבול ובמרחקים, הוא מעניק לעצמו את הפיקוד על המערכות, אף שלעתים יעדיף שלא לפקד במישרין על מבצע אלא "יטיל סמכות" על מפקדה ראשית - חיל האוויר, אמ"ן, פיקוד הצפון, חיל הים. ראש אגף המבצעים (אמ"ץ) אחראי כלפיו לתכנון המבצעים ולשליטה בכוח.

      כמו הנשיא האמריקני, האיש החזק ביותר בארצו עד לרגע תום כהונתו ואז לא-כלום, גם עוצמת הרמטכ"ל מתפוגגת כשטאיטו מצדיע לו בהיכנסו למכונית המסיעה אותו מהקריה. זו דרך כל רס"ר, דרך כל רב-אלוף. כשאיזנקוט יילך, רוחו תישאר עוד זמן-מה, בתוקף ההמשכיות, כי מתוך צוות החשיבה המתלבט אתו - סגנו (אביב כוכבי ולפניו יאיר גולן), ראש אמ"ן (הרצי הלוי ובקרוב תמיר היימן, שהשתתף בדיונים כמפקד המכללה לביטחון לאומי), ראש אמ"ץ ניצן אלון, ראש אגף התכנוו (אמיר אבולעפיה ולפניו עמיקם נורקין, כיום מפקד חיל האוויר) - יתמנו הרמטכ"ל הבא ואולי גם סגנו. יש שם הסכמה רחבה למדי, אם כי לא אחדות דעים מוחלטת. מה יישאר לרמטכ"ל הבא לשנות, אחרי שהיה שותף לרעיונות, אם לא להחלטות של איזנקוט? לא הרבה, אולי להגדיל קצת את כוחה של מפקדת זרוע היבשה, הבונה כוח אך לא מפעילה אותו, כך שתקבל מהפיקודים המרחביים את אימוני האוגדות המובילות 36, 162 ו-98.