פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סדאם, רבין, נסראללה: החיים החדשים של חיל הים

      מהימים שבהם שייטת 13 הייתה זקוקה לשיווק ועד השתיקה שגזרו על עצמם הגרמנים: הפוליטיקאים אולי מתעניינים פחות, אבל המים קריטיים לא פחות מהאוויר, וישראל החלה להבין את זה, בצדק

      טקס אזכרה לחללי אח"י דקר, 10 בינואר 2016 (דובר צה"ל)
      הים גובה מחיר. טקס האזכרה ללוחמי אח"י דקר (תצלום: דובר צה"ל)

      יום נוגה היה השבוע יום שלישי. עצוב לחיל הים, ולא רק לו. בבוקר הובא למנוחות האלוף מיכה רם, מפקדו ה-12 של החיל. שעות מעטות אחר כך נערכה האזכרה השנתית ל-69 חללי הצוללת "דקר", יובל מאז טביעתה.

      "זרוע הים", מקפידים לשנן בחיל, זרוע ולא חיל, אות לגדולה ולסמכות, אבל מפקד הזרוע עודנו מח"י, והצי שלו קטן, ציון, מה שעושה אותו לראשון לציון. הוא הבן החורג, לעומת האוויר ובמיוחד היבשה שהיא גם המטכ"ל. לטוב ולרע, נוהגים להניח לו לנפשו. הדרג המדיני ממעט להתעניין, לקראת מינוי מח"י חדש. שרי ביטחון מוכנים להתקוטט עם הרמטכ"ל על זהות סגנו, ראש אמ"ן ומח"א, הלא הוא מפקד חיל האוויר. לרוב יניחו לו למיין את המועמדים למח"י ולבחור ביניהם כרצונו.

      אבל זהו מינוי חשוב מאד, כי הים – כמו האוויר - גובה מחיר כבד מנשוא על תקלות ותאונות. למפקד, של כלי-שיט ושל החיל כולו, משקל מכריע, הן בניהול השוטף, פשוטו כמשמעו, והן בבנייה ארוכת-הטווח של מערכות-הנשק ותורת הלחימה. ראייה לכך שאיכותם הגבוהה של הצוותים קבועה למדי וכי הרבה תלוי במח"י, אם יטביע חותם או יטביע, היא התנודה המהירה מתקופות שפל לשיא. לא האנשים השתנו, אלא מי שהנהיג אותם.

      הכרה בנחיצות

      זאת אמורה להיות תקופה טובה לחיל-הים, ולא רק מפני שהשדרוג המילולי לזרוע-הים דומה במקצת להפיכת הג"א לפיקוד העורף, לפני רבע מאה, והנ"מ למערך ההגנה האווירית: צרכים חדשים מביאים להכרה בנחיצות. טילי קרקע-קרקע ורקטות למיניהן; טילי קרקע-אוויר, שהחליפו את מטוסי-הקרב כאויבים העיקריים של חיל-האוויר; טילי חוף-ים, שהחליפו את ציי מדינות ערב כאויבים העיקריים של חיל-הים, ואשר משום כך תוחלת החיים שלהם בעימות הבא צפויה להימדד בדקות – צה"ל לא יוכל להרשות להם לאיים על כלי-השיט, על אסדות הגז ועל נמל חיפה.

      אם בתקופת שהותו של צה"ל בלבנון נהג מפקד הגדולה בעוצבות היבשה אז, אוגדה 36 בגולן, לומר שסדר-הכוחות שלו גדול מזה של חיל-הים כולו, הרי שכיום יש להשוואה זו משמעות שונה ומעשית: הכוחות הימיים שבפיקוד בסיס חיפה הם האוגדה המערבית של פיקוד הצפון לעת מערכה בלבנון, ואלה שבפיקוד בסיס אשדוד יכולים להיות החטיבה המערבית של אוגדת עזה, בסבב הלחימה הבא בדרום. מינוי קציני הקומנדו הימי למפקדי חטיבות סדירות ומרחביות, יחידות מיוחדות כדובדבן ואף אוגדות (יואב גלנט, ארז צוקרמן, רפי מילוא) שבר את המחיצות בין הזרועות.

      במאמר בכתב העת של אגף המבצעים במטכ"ל, "בין הקטבים", תיאר לאחרונה מח"י, אלוף אלי שרביט, את תהליך השינוי במטה המבצעי בחיל – חיקוי מודע של השינוי שחולל אלוף אמיר אשל בחיל האוויר - כתוצאה של הבנת כורח עדכונו של מבנה שהתיישן והחל לפגר אחר היריבים והמשימות. בדגם החדש של שרביט, המטה שלו, על יכולות המודיעין, התכנון והתקשורת שהתפתחו, מכרסם בשליטת מפקדי השייטות והבסיסים במבצעים הימיים – מורשת הימים הרחוקים, תרתי משמע, של נתק בין המפקדה הראשית בבית לבין קברניט הכוח הימי שבמגע עם האויב. מח"י נוסח שרביט הוא מח"א נוסח אשל או עמיקם נורקין, עם קצף גל.

      "היפגעות הסטי"ל אח"י 'חנית' מטיל חוף ים שנורה לעברה בידי ארגון חיזבאללה ממרחב ביירות", כתבו בכנות שרביט ושניים מקציניו על ההפתעה המבצעית שהרגה ארבעה לוחמים והזיקה משמעותית לכל מערכות הלחימה והעזר, היא "דוגמה לאירוע משברי, סימן מעיד על תהליך השתנות האויב שאותו לא זיהתה זרוע הים ולכן היא לא נערכה אליו כראוי". זו הכאה על חטא קודמיו, אך אולי גם הודאה בשותפות בכישלון, כי שרביט, חניך מצטיין בקורס חובלים לפני שלושה עשורים, כשיצחק רבין היה שר הביטחון ואברהם בן שושן מח"י, נמצא בצמרת חיל-הים זה שנים ולא נשמע מעולם, לפחות לא במפגש עם אזרחים, כמאתגר את המוסכמות ששלטו בתקופת דודו בן בעש"ט, אליעזר (צ'ייני) מרום או רם רוטברג, קודמו הישיר.

      אלי שביט (עיבוד תמונה)
      הכאה או הודאה? אלי שרביט (תצלום: ערן גילווארג)

      בתקופת הבראשית היה חיל-הים יעד לתמרונים פוליטיים. מפא"י ניסתה לשלוט בו, בין השאר באמצעות שמעון פרס במשרד הביטחון וסגני-האלופים לובה אליאב ואברהם עופר, כמשקל-נגד לאחיזה של שרי התחבורה מטעם אחדות העבודה (ישראל בר יהודה, משה כרמל) בצי הסוחר. דוד בן-גוריון הבריג לראשות החיל הסורר את הנאמן באלופי היבשה שלו, שלמה שמיר, כדי להרביץ משמעת ולהשליך ללב ים מול פלמחים את "אלטלנה" התקועה מול חוף פרישמן בתל אביב.

      מיכה רם היה איש הדור הראשון של קצונת ספינות-הטילים. חיל-הים הישראלי, בפיקוד יוחאי בן-נון במחצית הראשונה של שנות ה-60, היה מראשוני הציים הלוחמים במערב שהבין שאבד הכלח על המשחתות ושהגיע תורם של כלים קטנים יותר, פגיעים פחות, עמוסים באמצעי לוחמה אלקטרונית ונושאים צוות מצומצם כדי רבע או פחות מה-200 שהיו באח"י אילת בעת שטובעה. אלא שבין ההבנה לתכנון לבנייה להשקה חלפו שנים, ובין כה וכה עברו על החיל שנתיים מרות במיוחד, מאמצע 1966 עד אמצע 1968.

      נרשמה אז שרשרת של לפחות חמישה אירועים בעייתיים. החיל הובך בכנרת, שם ניסה למשות מיג סורי שהופל והפך למטרה לירי מהחוף המזרחי. אחר כך היו הכישלון המבצעי במלחמת ששת הימים ובעקבותיו, בשילוב של תסכול ואי-סדר, ההסתערות על האנייה האמריקאית "ליברטי". ואז, בתוך מאה ימים, שני האסונות הגדולים מכולם, "אילת" ו"דקר".

      (ישראלי אחד, אמנם בוגר בית-הספר לקציני-ים אך שהעדיף בשירותו הצבאי יחידות מיוחדות מהסוג היבש, משמש על כורחו אזכור מתמיד לשתי הספינות. זהו דקר אילת, גונדר-מישנה בדימוס בשירות בתי הסוהר. להוריו לא היה כל קשר לכלי-השיט או לימאים שנספו בהן. שם משפחתם, נחייסי, שונה לכבוד מעברם לאילת. בנם נולד היום לפני 49 שנה, ביום השנה הראשון להכרזת אסון הצוללת. מאז עליו להשיב בסבלנות לכל מתעניין, כאילו היה אמריקאי שנקרא "טיטניק לוזיטניה". הסאה הוגדשה כשהוטל עליו להקים את "מצדה", יחידת ההשתלטות המיוחדת של שב"ס, שלאחר שנים מעטות שותפה גם בפעולת שייטת 13 נגד האנייה הטורקית "מאווי מרמרה". הצירוף "מפקד מצדה, דקר אילת", הדהד למכריו כפורענות משולשת).

      בין משפחות חללי "דקר" היו שהתנגדו לאחרונה להענקת שמה לצוללת הבאה המיוצרת לחיל-הים בגרמניה. זו התנגדות תמוהה. העברת שמו של כלי-שיט, שיצא לגמלאות או ירד למצולות, לחוליה הבאה בשרשרת הדורות, פעמיים ושלוש, היא מסורת ימית מכובדת ("אנטרפרייז", למשל). שנה לאחר טיבוע "אילת" קיבלה שם זה אחת מספינות שרבורג, הסטי"ל "אילת". מפקדה היה רב-סרן מיכה רם. במלחמת יום הכיפורים, שעת השיא של חיל-הים, היה רם מפקד הסטי"ל "רשף" והיה מחלוצי קרבות הטילים הימיים, בניצחונות על חילות-הים של סוריה ומצרים בים התיכון (מה שלא הפריע למצרים לחסום את מצרי באב אל-מנדב, שאליהם איחרה ישראל בשבועות יקרים לשגר סטי"לים סביב אפריקה). "מפקד אמיץ, נחוש ומקצוען", שיבחו אותו עמיתיו בתום הקרבות.

      מיכה רם (עיבוד תמונה)
      מחלוצי קרבות הטילים הימיים. מיכה רם

      חספוסם המופגן של רבים מקציני הים בעשורים הראשונים למדינה, כשמפקדת החיל התפנקה לה בחיפה בבחינת ים לבדד ישכון, תרם לדימוי העממי של פיקוד החיל, כאילו הוא כולל בעיקר שתיינים, מזוקנים ושתיינים מזוקנים. בין אלה היו לוחמים מצטיינים, אך לא בהכרח דגלני מוסר ואבירי יחס לנשים. מיכאל (יומי) ברקאי, מצביא הסטי"לים ב-1973, סיים בנסיבות עגומות כאלה את המסלול שהביא אותו עד לראשות החיל. מפקדים אחרים עסקו שנים, לפני כהונתם ובעיצומה וגם לאחריה, בתככים ובתככי-נגד, אפופי טינות ומאבקים. די בתזזית פנימית זו, במרץ שהושקע במלחמות האדמירלים, להמיט על משקיפים מבחוץ מחלת-ים.

      לא תמיד ידידו של האויב היה גם אויב. קודמו של רם בפיקוד החיל היה חברו הקרוב מאז קורס החובלים, בן-שושן, שהיה מיודד גם עם קודמו, האלוף זאב אלמוג, אף שאלמוג ורם לא חיבבו זה את זה. קורה: דוד (דדו) אלעזר היה ידידם של חיים בר-לב וישראל טל, למרות היחסים הקרים בין השניים, ורפאל (רפול) איתן התרועע הן עם טל והן עם אלוף-שריון אחר שנטר לטל, "יאנוש" בן-גל.

      בן-שושן ציין השבוע את חלקו של מפקד החיל בשנים 1968-72, האלוף אברהם (צ'יטה) בוצר, בשיקום הכושר ההתקפי וגאוות היחידה שנפגמו בתקופה האומללה הקודמת. ואכן, די להיזכר במראהו של אלמוג, מפקד שייטת 13, מהלך בבקו"ם ומפציר במגויסי מחזור נובמבר 68' להתנדב לקומנדו הימי. השייטת לא נמצאה אז בראש מאוויי הנוער. מעליה ניצבו סיירת צנחנים, סיירת גולני, שקד, אגוז וסיירות השריון (סיירת מטכ"ל, השם והמספר 269, נלחשה רק מפה לאוזן). מה שהצליח אלמוג לעשות לשייטת 13, שתפסה את מקומה הראוי במלחמת ההתשה, עשה בוצר לחיל כולו. אחת מהחלטותיו החשובות והפחות מובנות מאליהן, לדעת בן-שושן, הייתה ההתעקשות שלא להניח לשייטת 7 של הצוללות לשקוע במרה שחורה ובתרדמת בגלל אובדן "דקר". בוצר התמיד בתוכנית "גל", צוללות הביניים של החיל. הן לא היו מופת לעוצמה תת-ימית, אך בלעדיהן הייתה שייטת 7 מתנוונת ונטולת תשתית לדור הבא, שמיילדיו היו מפקדי החיל אלמוג, בן-שושן ורם.

      לא רגשי נחיתות, אלא נחיתות

      מתוך שלוש הקהילות בחיל-הים, ספינות שטח (סטי"לים, ספינות משמר, נחתות, אניות עזר), צוללות וקומנדו ימי, הראשונה היא הבכירה. מעולם לא הגיע לפיקוד החיל מפקד לשעבר של שייטת 7, אף שלמפקדים שונים היה רקע מגוון שכלל גם תפקידים בצוללות. קצין הצוללות שהתקרב יותר מכולם למינוי היה תא"ל שאול חורב, שהגיע אחר-כך לניהול אגף האמצעים המיוחדים (אמ"מ) במערכת הביטחון ומשם לראשות הוועדה לאנרגיה אטומית. זו הייתה הכרה נדירה בהיותו של חיל-הים גם זרוע אסטרטגית, לאומית, שתי קומות מעל לעיסוקיו בצרכיו-הוא (השמדת ציי אויב או הרתעתם מלצאת מבסיסיהם) וקומה מעל להשתתפותו בתוכנית המבצעית של צה"ל כולו, כאגף המערבי של הכוחות המתקדמים בסוריה ובלבנון, או הצפוני – ולחילופין המערבי או המזרחי - של הכוחות בסיני.

      חיל-הים לא רק סבל מרגשי נחיתות; הוא באמת היה נחות, במונחי קשב ותקציב, כי הוא לא נחשב קיומי – ולא הועילו מובאות מהגיגי בן-גוריון וגדולי ההוגים הימיים בתולדות העולם על חיוניותו של המרחב הימי לעורקי האספקה למדינה נצורה כישראל. צירוף נסיבות, מאז סוף שנות ה-80, כאשר בן-שושן יצא לוושינגטון כנספח צה"ל וסגנו רם התמנה למח"י, שינה מצב זה והעניק לחיל-הים חיים חדשים.

      יצחק רבין (עיבוד תמונה)
      שוכנע לנצל את כספי הסיוע. יצחק רבין

      הגורם הראשון היה "טליק", האלוף טל, חסיד ותיק של ניצול המרחב הימי בהקשר הביטחוני. טל, פטרונו של אלמוג, שכנע את רבין לאשר לחיל-הים, בכספי סיוע, רכש ספינות-טילים מהדגם החדש סער 5 (להב) ממספנה אמריקאית ושתי צוללות (דולפין). הצוללות נועדו להיבנות בגרמניה, משום שהמספנות האמריקאיות חדלו לייצר צוללות בהנעה רגילה, לא-גרעינית. סגן הרמטכ"ל אהוד ברק, שהתנגד נמרצות – כי תמך ברכש כלים אחרים, להכרעה מהירה של השריון הסורי בשלב הפתיחה של המלחמה הבאה – הוכנע.

      הגורם השני היה השלום עם מצרים, שפתח בפני צה"ל ובכלל זה חיל-הים אפיקים חדשים, כולל שיפור היחסים עם הזרוע הימית האמריקאית, שהייתה תמיד הצוננת מכולן בגישתה לישראל. מיכה רם, שלמד כמו קציני-ים לפניו ואחריו במכללה למלחמה של הצי האמריקאי בניופורט, רוד איילנד, במחזור 1980, הידק קשר זה בתפקידיו הבאים, כראש מספן המודיעין של חיל-הים וכנספח הימי בוושינגטון, לדברי מומחה ותיק לציי העולם, נורמן פולמר, שהתוודע אליו ושמע את שבחיו מקצינים אמריקאים בכירים.

      הגורם השלישי היה סדאם חוסיין. משה ארנס, שר הביטחון אחרי (כמו לפני) רבין, הזדרז לבטל את תכנית הצוללות, בתקווה להחייאת ה"לביא", אבל פלישת סדאם לכוויית, מלחמת עיראק 1991 ומטחי הטילים על ישראל נתנו לרם, בשבתו כמח"י, ולסגנו עמי אילון, הזדמנות להפשרת הדולפינים מקיפאונם. רם פעל גם מאחורי גבו של ברק – עכשיו כבר רמטכ"ל, אך עדיין מסויג – וגייס לצדו בין השאר את שר האוצר יצחק מודעי, גם הוא מעין צוללת שנעלמה וחזרה לפתע לבסיסה, באדיבות התרגיל הכושל של פרס.

      הגורם הרביעי, הקשור לשלישי, היה מיתר המחויבות הגרמנית לקיום ישראל, שעליו פרט רם כשהתברר היקף הסיוע הגרמני לסדאם. לא היה צורך באזכור מפורש של אותה מילה בת ארבע אותיות ושתי הברות. הגרמנים הבינו היטב מה נדרש מהם והסכימו לייצר ולממן שתי צוללות. אילון, מש"ט 13 שהיה למח"י ה-13, השיג אחר-כך צוללת שלישית, ובהמשך נוספו רביעית וחמישית וששית.

      הבנה שבשתיקה

      במסגרת אותה הבנה שבשתיקה נמנעו הגרמנים מלהתעניין בייעודן האסטרטגי של צוללות הדולפין ובאמצעי-הלחימה שנוספו להן לאחר הגעתן לחיפה. את השערותיהם שמרו לעצמם. גם הם קראו את החיבורים המלומדים על "יום הדין" ו"מכה שנייה" ו"פצצה במרתף", במקרה זה מרתף במעמקי הים.

      מפקד חיל-הים המערב-גרמני במקביל לרם, הנס-יואכים מאן, למד בניופורט ארבע שנים לפניו (במחזור שלו היו אלי רהב מחיל-הים ואמיל לחוד, לימים מפקד צבא לבנון ונשיא המדינה). כשהתיידד עם רם, הפתיע אותו במחווה: הוא העניק לו את החרב שקיבל מהמפקד האחרון של חיל-הים המזרח-גרמני, הנדריק בורן, כשחומת ברלין קרסה והגרמניות אוחדו. רם הפקיד את החרב בכספת במטה החיל והשתחרר.

      שנים מעטות אחר-כך מצא עצמו במרכז כותרות עיתונאיות הנראות כמבשרות ההווה: "מפקד חיל הים לשעבר עוכב לחקירה בחשד לקבלת שוחד". כשהתיק נסגר, לבסוף, התברר שחוקרי המשטרה לא חיפשו במקום הנכון את ההיתר שניתן לרם, בצאתו לחופשת שחרור, להתקשרות עם ספק של חיל-הים: הם שאלו במשרד הביטחון ולא בצה"ל. סיפור עגום, אבל עוד יותר ממנו הסיפור שמאחוריו: לרם נודע שהמעלילים עליו היו, כמוהו, בכירים בדימוס בחיל-הים. רבי-חובלים, שהרבו לחבול אלה באלה.

      הרושם העשוי להתקבל מחקירת רכש כלי-השיט, כאילו בחיל-הים יש רכיב שלילי ואף פלילי, יותר מאשר בארגונים ביטחוניים או אזרחיים אחרים, אינו נכון. הוא נובע גם מהשתקנות המאפיינת רבים מהימאים, המעדיפים להפליג ב"דבורים" ולא בדיבורים. שתקנות תכליתית, אורבת לפזיזות היריב. "בים", לימד פעם בן שושן, "רק מי שפותח את הפה עולה בחכה".

      באחד השלבים הקשים במחלתו התעניין מיכה רם מה עלה בגורל החרב – לא אח"י חרב, הסטי"ל שנקראה על שם סטי"ל קודם ושהפגיזה בעזה במבצע "צוק איתן", אלא החרב שאדמירל בורן הגיש לאדמירל מאן שהעניק לאדמירל רם – התברר לו שנעלמה מכספת המטה. אבדה, ולא במצולות, או אף נגנבה.