הסיפור הבא מבוסס על סיפור אמיתי, שמות המעורבים בו שונו מסיבות ברורות.
הבוקר של גבריאלה התחיל רע. לילה קודם לכן היא שוב התפתתה לטיפוס השקט והקשוח. הייתה לה חולשה לטיפוסים מפוקפקים. היא פגשה אותו על הבאר. מעיל עור, קסדה, זיפים, הוא הפשיט אותה במבטים. האופנוען.
הילדה נשארה לישון אצל אמא שלה. גבריאלה הרגישה חופשיה, היא הייתה שיכורה ברמה שאם היו עושים לה בדיקת שתן היו שמים לה על הצנצנת מטריית קוקטייל. במצבה היא מצאה עצמה מהר מאוד צמודה אליו על הבאר, שפתיים בשפתיים, ידיים מגששות דרכן במעלה ירכיים עד שהברמן סינן "או לשירותים או שתמצאו חדר".
הם רכבו אליו לדירה. על קטנוע. גם הסקס לא היה משהו לכתוב עליו. סתמי וקצר. בבוקר, כשגבריאלה התעוררה במיטתו עם הנגאובר בדרגה של נקע בגולגולת ועם פה יותר יבש מקרקעית הנסורת בכלוב של אוגרים, היא ביקשה לצחצח שיניים במברשת שלו. הבחור סירב וקבר ראשו בכרית. "לא לא" הוא חרק בשיניו כמו אינפנטיל. גבריאלה השתוממה. בלילה, אנשים מוכנים להגיע עם הלשון למקומות שלא רואים אור יום, אבל בבוקר הם לא מוכנים לחלוק מברשת שיניים?
היא הכינה לעצמה נס. החלב היה חמוץ. גבריאלה יצאה בחיפזון, לא אמרה שלום ומיהרה לראיון עבודה במשרד השכרת הרכב. המספרה נמאסה עליה. בדרך לאוטובוס... "שיט". לפעמים גם מסע של אלף קילומטר יכול להרגיש הרבה יותר ארוך אם את הצעד הראשון עושים לתוך ערימה חמה של חרא כלבים טרי. הבוקר של גבריאלה התחיל רע.
לגבריאלה היה עניין לא פתור עם גברים. אולי כי אבא שלה היה על פי ההגדרה של דף ההספדים בניו יורק טיימס "גבר שאהב נשים ללא פשרות", כלומר מטרידן סדרתי, טיפוס שבחלומות שלו נשים לא הולכות, הן רצות. הגרוש שלה היה בחור יפה תואר במכנסים צמודים מדי ועם מחלה אקזוטית. אלרגיה לקונדומים. מחלה שמדביקה נשים לתשעה חודשים. פעמיים גבריאלה הסכימה להפיל, בפעם השלישית הם התחתנו. אחרי שנה הם התגרשו.
מצד שני, גבריאלה לא סבלה גברים נחמדים מדי. כאלו שצחקו מהבדיחות שלה עוד לפני שהגיעה לפאנץ'. גברים שמוותרים על החיים, על התשוקות, הרצונות, הצרכים, הדעות והזהות שלהם עבור בת הזוג. בסוף, בעיניים דומעות, הם יתחננו "אף אחד לא יאהב אותך כמו שאני אוהב". ובתרגום "את כלבה אמיתית, כפיות טובה אחרי כל מה שעשיתי וסבלתי עבורך". אפשר לסכם ולומר שלגבריאלה נמאס מגברים. מבחינתה ממחר היא לסבית.
תה ועוגה
באותה שעה ממש, בבית קפה מסוים בצפון הישן של ת"א, נועדו מבקר הספרות הפרופסור הקשיש אפרים שטיינהאוזן והמשורר הוותיק יהודה קלקא. האחרון, איש לא צנום בכלל, תקף עוגת גבינה בזמן שהוא מדבר ללא הפסקה על חשיבות יצירתו בהיסטוריה של הספרות העברית. שטיינהאוזן חשב שלקלקא יש עיניים של חזיר מת. קלקא דיבר ודיבר, יורה מבין שיניו התותבות פירורי עוגת גבינה על שטיינהאוזן שמצא עצמו מאחל שיד תרד מהשמיים ותכה במשורר שלא סתם את הפה. אם היה זן אחד של מושכים בעט שהפרופסור הקשיש תיעב היו אלו משוררים גרועים. שטיינהאוזן התפלץ מול שירה גרועה והתפלא מהיכן שואבים המשוררים הנוראיים הללו את החוצפה ועוז הנפש לפרסם תשפוכת חסרת כישרון.
קלקא לגם מהתה שלו, פניו השמנות הבריקו מזיעה. הוא דחף את החתיכה האחרונה מהעוגה, נפנף באצבעו והאשים את שטיינהאוזן בהתעלמות מכוונת. שטיינהאוזן הסיר את משקפיו שהוכתמו בפירורי עוגת גבינה, ניגב במטלית את הזגוגיות ואמר: "אולי תשתוק קצת, גרפומן, אני לא מסוגל לשמוע אותך יותר". המשורר הוכה בהלם והתנשף כמי שעומד לפרוץ בבכי, גלגלי מוחו חרקו. הוא רצה לומר משהו שנון. פוגע. מבריק. אבל יצא לו רק: "אולי אתה לא מסוגל לשמוע בגלל השערות שלך באוזן". קם והלך מהמקום.
גם אם נטה בתחילה להתעלם, שטיינהאוזן מצא עצמו שולח יד מהססת לאוזניו וממשש הכצעקתה. כך נוצרה התשתית לפגישה בין פרופסור אמריטוס אפרים שטיינהאוזן לגבריאלה הספרית.
כשגבריאלה פתחה את דלת משרד סניף השכרת הרכב, קידם את פניה ריח של בושם זול ועשן סיגריות שדבק בקירות. לא מבשר טובות. בעל הבית הציץ מחדרו והזמין אותה להיכנס. הוא היה גוץ קירח עם חיוך מזלזל ומבט בעיניים של "אני רוצה להוריד לך את החוטיני בשיניים".
עוד לפני שפתח את הפה, גבריאלה ניחשה שיש לו ריח רע. היא צדקה.
הוא בהה בגופה ולא התאפק.
"את לובשת מכנסי חלל"?
"מה?"
"הישבן שלך לא מהעולם הזה".
גבריאלה הכריחה את עצמה לצחוק. מרגישה משומשת כמו ביסקוויט של קרמבו שמישהו ליקק ממנו את הקרם. בעל הבית גהר לעברה, הציע שכר לא רע בכלל, אבל לגבריאלה היה ברור שהוא מצפה ממנה חוץ מעבודה משרדית, גם לבדוק את איכות השטיח עם הלחי. היא רצתה להקיא. הבטיחה להחזיר תשובה עוד בערב והלכה למספרה.
לאחר מנוחת הצהרים, החליט פרופסור שטיינהאוזן לנשום אוויר צח, אולי לעצור בבית הקפה לכוס קקאו ועוגת שמרים, העיקר להניס מראשו את המחשבות הטורדניות על אסתטיקה של אוזניים. הוא הלך לאיטו ברחוב, פוזל לחלונות ראווה, מציץ בצדודיתו בחשש.
אם להודות על האמת, אוזניו אכן צימחו שערות פרא. עוד בבית מול הראי הוא החל תולש שערות בנחישות של מורטת עופות זקנה שראתה כבר הכול. אבל הרעמה נותרה שם. שיח שחור ומאיים.
כידוע, אלמלא הדקה האחרונה שום דבר לא היה נעשה בעולם, והפרופסור, שהמחשבות נשאו אותו הרחק, גמע מרחק עד שהדרים לאזור אלנבי ומצא עצמו עומד מול דלת הכניסה ל"מספרת אתי", רגע לפני הסגירה. כיוון שבעלת הבית לא רצתה להפסיד את הג'נטלמן המבוגר, היא הפצירה בגבריאלה לקחת אותו כקליינט אחרון.
הוא התיישב על הכיסא, סדין גדול נכרך סביב צווארו.
"תספורת רגילה?", שאלה גבריאלה.
"כן. אההה". התקשה הפרופסור להעלות את בקשתו המיוחדת. הוא עקב בעיניו אחר גבריאלה היפה וחייך במבוכה, מלחלח את שפתיו בלשונו. גבריאלה ניגשה להביא את מכונת הגילוח מהטעינה. כשהסתובבה לעברו, הבחינה שתחת הסדין הוא מזיז את ידיו בקצב שאינו משתמע לשני פנים. הוא הכירה את התנועות. זקן אשמאי לא מתבייש. גבריאלה נשבעה שלא עוד. "נמאס לי, יא סוטה" צעקה ודפקה לפרופסור אקדח פן בראש. כשהאמבולנס והשוטרים הגיע, שטיינהאוזן היה עדיין מחוסר הכרה על הכיסא. כשהרימו את הסדין מצאו שידי הפרופסור אוחזות משקפיים ומטלית.