המתיחות בדרום הצדיקה ביטול ביקור נתניהו בהודו - שירקה בפרצופו בסוגיית ירושלים

תקיפתה של מנהרת חמאס במפגש הגבולות עזה-ישראל-מצרים, אמש והבוקר (ראשון), היתה מוצדקת ומוצלחת כאחת. גילוי המנהרה והשימוש המושכל בחילות האוויר וההנדסה ובכוחות מיוחדים להשמדתה הם הישגים מודיעיניים, טכנולוגיים ומבצעיים חשובים לצה"ל ולתעשייה הביטחונית. בעוד שנה פחות שבועיים תסתיים כהונתו של הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, ודומה שבניצוחו אכן עומדת מערכת הביטחון באחת הקדימות העליונות שהציב ב-2015, שלילת הכושר התת-קרקעי ההתקפי מארגוני הטרור בחזית הדרומית.

לחופרי המנהרה מתחת לכרם שלום היו בוודאי מניעים משולבים, להבריח ולהרוויח לצד ביצוע פיגועים. בצד המצרי של רפיח הנהיג שלטונו של עבד אל-פתח א-סיסי מדיניות אדמה חרוכה - הריסת מאות מבנים סמוכי גבול, ששימשו תשתית לכניסה למנהרות ולחפירתן.

ישראל, כמובן, ניסתה בשעתה ליישם שיטה זו, אך חדלה ממנה לנוכח ביקורת פנימית וחיצונית. אך גם אם התכלית העיקרית של מנהרת כרם שלום היתה עקיפת המחסום המצרי, ברור שאין להשלים עם חדירה לשטח ישראל ולסיכון המעבר והמסוף; יתכן שהמיקום נבע מתקוות החופרים, שהתבדתה, שהרעש המתמיד במקום ותנודות הקרקע תחת גלגלי המשאיות הכבדות יפריעו לאיתור המנהרה, לפי מיטב המסורת של סרטי הבריחה ממחנות שבויים ומבתי כלא.

מאחר שההפצצה בוצעה בשטח הפלסטיני ונלוותה אליה גם הודעה רשמית מפורטת, יש בכך מצד ישראל הסלמה מילולית מחושבת. בתקיפות קודמות, בחודשים האחרונים, התקיים אחד משני תנאים: ביצוע ממזרח לגבול ופרסומו - או ממערב לגבול והימנעות מהמונח המפורש "מנהרה". הכוונה היתה לאפשר לגורמים מתונים יחסית בהנהגת חמאס להתאפק ולא להיגרר לסבב נוסף של חילופי אש ואף פלישה קרקעית של צה"ל. עדיין יתכן שהחשבון הקר של יחיא סינוואר יגבר על חמומי המוח שסביבו, אבל התלקחות רבתי סבירה היום יותר מאשר שלשום. מאחר שההחלטה על עיתוי התקיפה היתה של ממשלת ישראל, תמוה שראש הממשלה לא ביטל את מסעו להודו.

בנימין נתניהו הרי זוכר היטב את אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 ("ברזל לוהט"), שהיו למבחן האש הראשון של צה"ל ומשמר הגבול עם הרשות הפלסטינית וחמושים נוספים, במחיר 19 הרוגים ישראלים ועשרות פלסטינים. נתניהו נסע אז בזחיחותו לגרמניה ונאלץ לחזור שפל רוח ולחזר אחר יאסר ערפאת, שקיבל תמורת הרגעת השטח את חברון.

אם הפלסטינים יגיבו בימים הקרובים באלימות, המנהרה שנחשפה והושמדה בכרם שלום עלולה להיות למנהרת הקטל. על התקווה שלא כך יקרה ושהתגובה תהיה הבלגה אסור לבסס מדיניות. להיפך: צריך להתכונן לרע, מה גם שאמ"ן מספק זה שנתיים התרעה אסטרטגית למעבר המצב בזירה הפלסטינית מ"נפיץ" למפוצץ.

לכן היה על נתניהו להישאר בבית, מה עוד שאין לו, ולא כתוצאה מהיסח דעת, ממלא מקום קבוע. כך במיוחד, משום שביקורו בהודו אינו רק מיותר, אלא מהווה פרס לעוינות כלפי ישראל. בחודש שעבר, כזכור, הצביעה הודו בעצרת הכללית של האו"ם נגד העמדה הישראלית והאמריקנית בשאלת ההכרה במעמד ירושלים. היא אף לא נמנעה או נעדרה - באה להצבעה וירקה בפרצופו של נתניהו, חברו הקרוב של נרנדרה מודי. נתניהו שתק. הוא לא השתלח במודי ולא הכריז כי אם להודו מותר לקבוע שבירתה היא ניו דלהי ולא מומבאי או כלכותה, דין דומה חל גם על ישראל וירושלים. המראתו להודו משמעה שאין תג מחיר למהלך הדיפלומטי העוין, או שאולי יש - טאג' מאהאל, כי ירושלים זולה יותר. מראה נתניהו הרוחץ את בגידת מודי מזכיר את ורנאסי בשעת דימדומים, כשהגוויות נרחצות במימי הגנגס.

לישראל, כידוע, עניין רב בקשרים ביטחוניים וכלכליים עם הודו. זה עניין דו-סיטרי, אף שהנתונים שהתפרסמו בהודו מלמדים שהסחר ההודי עם מדינות ערב גדול פי 24 מזה שעם ישראל. אבל אם הכסף יענה את הכל, כפי שמאמין גם דונלד טראמפ, אין לישראל שום מנוף מדיני.

אנשי עסקים ותעשייה רבים נלווים לנתניהו ונועדו להם אירועים חשובים. לכן לא היה צורך בביטול המסע כולו, אלא רק במחיקת נתניהו מרשימת הנוסעים. את מקומו היה יכול למלא שר האוצר משה כחלון, הן בהקשר הכלכלי והן משום שבהודעתו שלא יתפטר מהממשלה אם נתניהו יתעקש להמשיך ולכהן בראשותה, גם לעת המלצות משטרה להעמידו לדין באשמת שוחד, פסל עצמו למנהיגות לאומית. רל"ש נשאר רל"ש.

כחלון נכנס לפוליטיקה כעוזרו החייכן, היודע כביכול את מקומו, של השר לביטחון הפנים עוזי לנדאו. עשור וחצי אחר כך הוא ראש לשכת נתניהו. ישראל כץ (אצל אריאל שרון), צחי הנגבי (יצחק שמיר), גלעד ארדן ואביגדור ליברמן (נתניהו) ורבים אחרים התקדמו מהלחשנות והלשכנות; לא כחלון. נתן אשל טעה: זה לא "הפחדן מאולגה", אלא אופי של רל"ש, בבחינת "אהבתי את אדוני".

והרי נימוקו המשפטי של כחלון מגוחך: אותו חוק שאינו מחייב ראשי ממשלה להתפטר בטרם יידחה ערעורם של הרשעתם בבית המשפט המחוזי, גם אינו כופה עליהם לפרוש כשהיועץ המשפטי מגיש נגדם כתב אישום (כפי שאומר כחלון שבדעתו לעשות), לא רק בשלב הקודם של הגשת המלצות המשטרה ליועץ. זה תירוץ מלאכותי, שנועד להרוויח זמן, ואם חברי סיעת "כולנו" יחתמו עליו בלי להתקומם נגד מי שנתן להם חיי כנסת, הם ראויים לכחלון והוא להם. מנהיגות לא תצמח משם.

ואשר ליאיר נתניהו, שנבצר ממנו להשתתף בחגיגה ההודית, אטימות אביו אינה יודעת גבול. נכון, מה שנפלט מהקלטת של יאיר אינו משקף את הערכים שהורבצו בו בבית אבא ואמא. הבנים לבית נתניהו חונכו שלא לשלם תמורת סקס, ואם אפשר - שלא לשלם כלל. לשם כך יש חברים ובני חברים. יאיר גם נקלע בטעות למועדוני סטרפטיז, כי לא הבין כיאות שיחת טלפון בין אביו לבין טראמפ על אותו "אראב שיטהול, גאזה סטריפ".

אבל לכנות גבר בן 26 וחצי "נער צעיר"? בגיל זה, יצחק רבין היה מפקד חטיבת "הראל" בקרבות הנואשים על הדרך לירושלים, אריק שרון הוביל לפעולות גמול את גדוד 890 שבלע את יחידה 101 ומרדכי (מוקה) לימון היה מפקד חיל הים. על סגן מפקד סיירת מטכ"ל בן ה-26, יוני נתניהו, אמר אהוד ברק שהיה מתבייש באחיו - וזה עוד לפני חקירות השחיתות.

לנתניהו נוח לטייל בהודו ולעכב את המפגש הבא עם חוקרי יאח"ה, כלומר גם את מועד הגשת המלצותיהם בעניינו לפרקליטות וליועץ אביחי מנדלבליט. רעייתו מעדיפה להצטלם בהודו ביום השימוע של פרקליטיה אצל מנדלבליט. אלה שיקוליהם, אבל החשש מהתלקחות בעזה היה צריך לגבור על הנוחות הפרטית. תקוות שווא, כשמדובר בנתניהו.

ההודים הם אלופי העולם בצביעות. רוממות זכויות הנדכאים והכבושים במדינות אחרות בגרונם, ורמיסת נשים ומוסלמים וכתות נחותות וקשמיר ברגליהם. כך מאז ראש ממשלתם המייסד ג'אוהרלל נהרו, אבי שושלת גנדי - אין קשר למהטמה - השלטת עד היום במפלגת הקונגרס, יריבתו של מודי בפוליטיקה אך אחותו הכמעט תאומה במדיניות המזרח-תיכונית.