להכיר את חמאס מבטן האדמה: לוחמי המנהרות שימנעו את החטיפה הבאה בעזה

עד שנת 2000 אימן צה"ל את לוחמיו להתמודד עם הבוץ הלבנוני ובעיקר להילחם מול חוליות חיזבאללה ברצועת הביטחון. לאחר הנסיגה, עבר הצבא לטפל בטרור הפלסטיני ברחבי יהודה ושומרון וברצועת עזה, אחרי שמחבלים מתאבדים ומכוניות תופת אילצו אותו לפתח תורת לחימה חדשה. אחרי הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, התמקד צה"ל בלחימה בשטח בנוי כולל, ובשמורות הטבע בפרט, שבהם הסתתרו אנשי חיזבאללה.

בקיץ 2014 היה ברור שצה"ל לא היה מוכן לאיום המנהרות, וההתמודדות שלו נשענה בעיקר על קומץ של לוחמים ומפקדים אמיצים, שלנגד עיניהם עמדה הערבות ההדדית. מאז, עברו שלוש שנים וחצי, ובצה"ל צברו ידע רב על האתגר הגדול ביותר מצד ארגוני הטרור.

השבוע התקיימה מסיבת עיתונאים שכינסו שמחה ולאה גולדין, הוריו של סגן הדר גולדין, שנהרג במבצע "צוק איתן" ונחטף דרך מנהרה הגנתית. זו הייתה עוד פעולה של הורים שמנסים בכל כוחם לגייס תשומת לב והשפעה במועצת הביטחון של האו"ם, באירופה ואף בקרב מדינות ערב כדי להשיב את גופת בנם.

באותן שעות, טירוני חטיבת גבעתי התאמנו בשלב היסוד במתחם המדמה מנהרה הגנתית, שנחפרה מתחת לשטח בנוי. הם חלק מדור חדש של לוחמים שלומד להתמודד עם הבוץ הזעתי, שבנוי בעיקר מאלפי מנהרות הגנה, שנחפרות ברחבי רצועת עזה כחלק מהיערכות ארגוני הטרור ליום שבו יכנס צה"ל לעומק השטח הפלסטיני.

לוחמת המנהרות היא אחד האתגרים המרכזיים של כוחות היבשה בשנה הקרובה. חבורה קטנה מאוד פעלה סביב המנהרות ובתוכן במהלך מבצע "צוק איתן". חלקה השתחרר משירות צבאי, חלקה עדיין משרת בקבע בחטיבה הסגולה. בין אותה קבוצת לוחמים נמצאים סרן יאיר אלקלעי, סרן מעוז פרץ, סרן אבירם אלפסי – כיום מפקד החה"ן של גדס"ר גבעתי, שהיה אז קצין מבצעים גדודי, וסרן מתן חורש, שכיום נמצא בלימודים ואז היה מפקד צוות.

הסיפור של גבעתי עם לוחמת המנהרות התחיל ביום שבו נחטפה גופתו של גולדין במנהרה באזור רפיח. באותה היתקלות, נהרגו גם מפקד סיירת גבעתי רב-סרן שראל בניה וסמל ליאל גדעוני. הכול קרה אחרי לילה מבצעי עמוס, שבסופו הסתתרו כוחות גדס"ר גבעתי, בפיקודו של סגן-אלוף אלי ג'ינו, בתוך כמה מבנים בדרום רצועת עזה, כשהם נערכים להפסקת האש בהנחה שקיימת מנהרה במרחב ויש לאתר אותה.

סרן פרץ, אז מפקד חוליה בסיירת וכיום מפקד פלוגת הכשרות של הגדס"ר של מחזור אוגוסט האחרון, היה צמוד אז למפקד הצוות אלקלעי, ימים ספורים לפני יציאתו לקורס קצינים. הוא נשען על אחד הקירות בחדרים כדי לנוח, כשלפתע הוא שומע את אלקלעי צועק לעבר הצוות :"בואו אחריי, תתחילו לרוץ".

אחד הקצינים עלה בקשר מול מפקד הסיירת, וכששראל בניה לא ענה, הבין אלקלעי שמשהו רע קרה. הוא רץ לעבר המקום שבו העריך שבניה נתקל במחבלים, שם הסביר לו אחד הקצינים שהחפ"ק של בניה הותקף. אלקלעי פקד על פרץ וחבריו להסתער על המבנה החשוד, שהם התנהלו חילופי אש עם מחבלים, שבמהלכם נפצע אלקלעי בפניו.

"רצנו לבית הזה, כבשנו אותו ואז גילינו שיש פיר באמצע הבית", סיפר פרץ, שנזכר באותה תקרית לפני שלוש שנים וחצי. בדרך ראינו שני פצועים שוכבים (גדעוני ובניה, א"א) והבאנו אותם למקום מבודד. חונכתי כלוחם ללכת אחרי המפקדים ולחתור למגע, כמו אלקלעי, שדחף אותנו קדימה. זה שלב שאתה לא חושב בו. אתה סומך על המפקד שלך ואתה פשוט הולך אחריו כי אתה יודע שהוא יוביל אותך איפה שצריך להוביל".

השניות חלפו, והחיילים שעמדו סביב פיר המנהרה הבינו שסגן גולדין נעדר. אלקלעי פנה לסגן מפקד הסיירת, איתן פונד, שהגיע אל פתח הפיר ואמר לו: "חסר לנו קצין". קוד "חניבעל" הופעל, והמפקדים קובעים שגולדין נחטף. בדקות הללו התקבלה ההחלטה שסגן פונד ייכנס עם עוד כמה לוחמים אל המנהרה כדי לאתר את גולדין, כשהם הולכים אל הלא נודע ללא קשר וללא מצפן.

במקביל, מפקד גדס"ר גבעתי פקד על רב-סרן (במיל') יעקב סמיט לפנות את בניה וגדעוני הפצועים. סמיט בחר ציר תנועה קצר, למרות האש המומטרת סביב, ופקד על נהג הנגמ"ש לנסוע במהירות מקסימלית ישירות למבנה. היה גם פן אישי – בניה היה חבר קרוב של סמיט. רק יממה קודם לכן הם החליפו חוויות על המבצע ועכשיו עליו לפנות אותו במהרה בחזרה אל שטח ישראל.

"סמיט היה מפקד הפלוגה שלי והוא באמת הגיע מהר. אני זוכר את הפרצוף שלו כשהוא הגיע והשרה ביטחון", נזכר אלקלעי ברגעים שבהם היה זקוק לתמיכה. "אני זוכר את מילות העידוד שהשפיעו עליי מאוד. שאבתי מזה המון כוח להמשך".
סמיט פעל במרץ כדי לפנות את בניה וגדעוני אל הנגמ"ש, שם אחד הרופאים שהכיר את בני כלוחם בשייטת 13 - ונאלץ לקבוע את מותו.

תוך כדי, היה חשש עצום שהנגמ"ש יהפוך להיות מטרה עבור המחבלים במרחב, אך סמיט בחר שוב בדרך הקצרה וללא חיפוי, ודהר במהירות בכלי המיושן והפגיע לעבר שטח ישראל. אש נפתחה לעבר הנגמ"ש ושוגר אליו RPG. אחרי הפינוי המהיר חזר סמיט אל תוך הרצועה, ועל אומץ לבו והחתירה למגע בקרב היה מועמד לצל"ש.

באותו זמן, החשש מפני גורל הצוות שירד למנהרה אחרי גולדין גובר. אלקלעי התנדב לאתר את החוליה הראשונה, כשהוא חושש שנחטף חייל נוסף. הוא נכנס למנהרה, וצעק כדי להפיג את החשש שיירו עליו או שיזהה לוחם כמחבל ויפתח עליו באש.

"הגנו על המתחם מסביב למנהרה", סיפר סרן פרץ, בנו של הרב הצבאי לשעבר תת-אלוף (במיל') רפי פרץ. "שמענו שפונד בפנים עם עוד שלושה מפקדים, ואחר כך אלקלעי עם עוד חבר מהצוות. הם הלכו בדיוק לאותו מקום שחטפו בו את הדר. ואתה שואל את עצמך בסוף למה אני לא איתם, כי חונכתי להיות מקדימה. הדבר השני שאתה שואל אם הם יחזרו או לא יחזרו. החבר'ה מתחילים להתלחשש ולדבר ביניהם והיו קצת בהלם כי היינו כמעט בלי מפקדים, שהיו למטה – אבל בסוף המשכנו".

אחרי מאות מטרים של מתח עצום בהליכה שפופה בתוך המנהרה, הוא זיהה את הלוחם מקונן צ'לצ'ו, שהרגיע אותו והסביר כי פונד צעד עד לסוף המנהרה. אלקלעי ופונד יוצאים המנהרה ללא גולדין. הלוחמים שפופים. "עכשיו ממשיכים בהתקפה ולא מעניין כלום", אמר פונד, שקיבל את הפיקוד על הסיירת וניסה להרים את המורל אחרי שהידיעה על כך שמפקדי הסיירת נהרגו.

הם יצאו חשופים להתקפה על פירי המנהרות במרחב, בחיפוי של טנקים ומסוקי קרב, והדקות הארוכות הללו הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממורשת הקרב של חטיבת גבעתי - אך גם פרק בתהליך ההכשרה והלמידה של צה"ל על לוחמת המנהרות.

אלקלעי סיפר על אותם רגעים. "אין מה לעשות בסיטואציה הזו, יש את הפחד שאתה נמצא במקום סגור ואתה לא יודע מה מצפה לך מעבר לפינה. שני מטרים קדימה אתה לא רואה כלום", אמר. "אתה לא מבין גם מה יכול לקרות ויש אלף ואחד תרחישים שעוברים בראש - המנהרה תקרוס עליך, מישהו יתקיל אותך מלפנים, בטעות תירה על חבר שלך כי תחשוב שהוא אויב ואתה מנסה למצוא את הפתרון הכי טוב. התקדמנו לאט ובצעקות כדי למנוע ירי דו-צדדי. הדלקנו את הפנסים כדי לראות כמה שיותר קדימה. אתה מתקדם מאוד לאט כי הפחד הזה תמיד נמצא שם ומנסה לעצור אותך. אתה צריך לשבור אותו".

אי אפשר לנתק בין תהליך ההכשרה על לוחמת מנהרות לסיפור האישי של הדר גולדין ולמאבק להשבתו על ידי מערכת הביטחון ובני משפחתו. "תרגלנו תרחיש של חטיפת חייל של אחד הצוותים. מפקד הצוות עשה בדיוק מה שאני מצפה מכל לוחם ומפקד בגבעתי - לעזוב את הטובה אישית שלי ולא לשאול אם יש לי חיפוי, אלא ללכת למצוא את החטוף. והוא מצא אותו. חתרו למגע והגיעו אליו", סיפר סרן פרץ, בן למשפחה בת 14 נפשות.

לדבריו, "תמיד יש לך מחויבות בתור אח לנשק. בסוף זה חבר שלך שנלחם איתך. הוא נשאר מאחור איך שלא תסתכל על זה. הוא (גולדין) עדיין נמצא בשבי חמאס, אתה מרגיש מחויבות. אני יודע שבמבצע הבא זה יישב לי בראש ושאחת המטרות תהיה להחזיר אותו. אם זה לא יהיה אני זה יהיה מישהו אחר. אני כן סומך על המנהיגים שלנו ושהם פועלים מאחורי הקלעים. אני גם יודע שהמשפחה שלו עושה עבודה מדהימה בהסברה בארץ ובעולם. אני כן מרגיש שלא שכחו אותו והוא כן במודעות של אזרחי ישראל".

צה"ל משקיע מאוד בתהליך ההכשרה ללוחמת המנהרות. במאי ביקר הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתרגיל של אוגדה 98 בשכונה חדשה באשקלון ואחת הפעולות הייתה לדמות לוחמת מנהרות בתשתיות הביוב של המבנים. הרמטכ"ל ראה את הקושי בעיניו - התמודדות פיזית ונפשית עצומה, שמחייבת יצירתיות ואומץ לב. "לא חשבתי שזה נראה ככה", הודה בפני אחד המפקדים בתרגיל. קצינים בכירים בזרוע היבשה מעריכים כי הביקור ההוא מתחת לפני הקרקע הוביל את הרמטכ"ל להרחיב את התקציב לבניית תשתית לאימון על מנהרות שמחכות לצה"ל גם בעומק רצועת עזה, וייתכן שגם בלבנון.

מפקד הצוות בזמן חטיפת גולדין, סרן אלקלעי, שקיבל צל"ש, מנסה להפיג את פחד המנהרות. "הכי חשוב לי להעביר לחיילים שמנהרה זה לא סוף העולם", אמר. "אם ראית פיר ואתה חייב להיכנס אליו, אתה נכנס אליו. זה קצת מפחיד בהתחלה, אבל אם אתה מתאמן לזה מצליחים. הם מתאמנים על זה ויודעים שזה מה שמצפה להם. להם יהיה הרבה יותר קל מאשר היה לי. היום אנחנו חכמים הרבה יותר ממה שהיינו ב'צוק איתן' והרבה יותר מוכנים".

תוך כדי הריאיון התעצבה ההבנה כי הכניסה למנהרה תלויה בעיקר במפקדים ברמת השטח והיא מבוססת בעיקר על אחוות לוחמים ועל הרעות שנוצרת תוך כדי השירות והמבחן האמתי שלה הוא תחת אש. "היתרון היחסי שלנו בתוך מנהרה הוא לא גדול", אמר. "האויב מכיר את המנהרה לפנינו ויודע את כל הפתחים, כשהוא נערך שם עם כל אמצעי הלחימה שהוא צריך. לכן אנחנו נעדיף לא להיכנס לשם. יש מקרים שאתה חייב להיכנס, שבסוף קצין שלך נחטף. אתה לא יכול להשאיר אותו בפנים. אתה נכנס. בשביל המקרים האלה אנחנו מתאמנים גם כי אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות גם בעתיד".

חברו לאותו צוות אז, סרן פרץ, המתמודד בימים אלו על תפקיד מפקד פלוגת לוחמים מבצעית בגבעתי, אמר כי הפיקוד על חיילי המסלול העביר אותו תהליך למידה משמעותי. "יומיים אחרי שיצאנו מהשטח בעזה הייתי בקורס קצינים", נזכר. "אם עד אז התלבטתי כמה אני רוצה להמשיך ואיך אני רוצה להמשיך, שם (סביב המנהרה) הבנתי ששאני רוצה להיות מפקד".

"ראיתי את המפקדים שלי, את אלקלעי שהיה מצוין ודחף קדימה, זכיתי למפקד מקצועי ורציני, שעשה הכול כדי לא להשאיר חברים שלו מאחורה", אמר סרן פרץ.

לדבריו, "הבנתי כמה חשוב שנתרום למדינה ונייצר כמה שיוצר קצינים ומפקדים איכותיים לאירועים מסוג זה. שנתנהל שם בדיוק כמו שאנחנו בגבעתי התנהלנו ונכנסנו למנהרה. זה המסר שאני מעביר לחיילים שלי. אנחנו פה בשביל עם ישראל וגם אם צריך למסור את הנפש, אנחנו לנשבעים על זה. מצד שני אני אעשה כל שביכולתי על מנת להחזיר כל חייל וחייל שלי. גם אם זה אומר למות בשביל דבר כזה. אני סומך על המדינה שתעשה כל שהיא יכולה עד שהדר יחזור אלינו".

ואחרי הבוץ הלבנוני וההתמודדות עם טרור המתאבדים באיו"ש, השאלה היא האם יצליח צה"ל לדלג מעל אתגר מנהרות ההגנה, או שייאלץ לרדת למעמקי האדמה להכרעת האויב.