השיחה של חוסיין ונאצר, האקדח של הרצוג והמכונית של פולארד

אחד ההישגים הגדולים של המודיעין הישראלי לדורותיו הוא יירוט השיחה בין מנהיגי מצרים וירדן, ג'מאל עבד אל-נאצר וחוסיין, לפנות בוקר היום השני למלחמת ששת הימים – 6 ביוני 1967. ההישג לא היה בהכרח ביירוט עצמו, ביחידה 515 (כיום 8200), אלא בתועלת המדינית והתעמולתית שצמחה ממנו. פרסומו הוכיח ששליטי ערב מכזבים, לעצמם, לעמם ולעולם. הוא שמט את הקרקע הכבושה מתחת לטענה על השתתפות מטוסים אמריקניים ובריטיים לצד ישראל – מה שאמור היה לתרץ את המפלה הגדולה ואולי גם לגרור התערבות סובייטית מאוזנת.

הצגת נאצר וחוסיין כשקרנים ולא רק ככושלים, ערערה עוד יותר את מעמדם מבית והגדילה על דרך ההשוואה את תפארת ההנהגה הישראלית, בניצוחו של שר הביטחון משה דיין.

למעשה, דיין היה מחויב לאמת לא יותר מנאצר ומחוסיין. יממה אחת בלבד לפני תיאום העדויות בין קהיר לעמאן הכתיב שר הביטחון לדובר צה"ל הודעה שקרית בדבר תנועות אוויר ושריון של צבא מצרים לעבר הנגב, שצה"ל יצא להדוף. ישראל רצתה להטעות את העולם החשדן בסוגיית האחריות לפתיחה במלחמה ולהרוויח זמן יקר, עד אשר יתבררו ממדי ההצלחה של מבצע "מוקד" להשמדת חיל האוויר המצרי בבסיסיו והצלחת ההתקדמות של שלוש האוגדות של פיקוד הדרום בסיני ובעזה.

ההטעיה נועדה למנוע לחץ מדיני מידי – מימוש האיום המעצמתי להעניש את מי שתתעלם מהוראות אי-הפתיחה באש – ולהשהות את המהלך הצפוי במועצת הביטחון לכפות הפסקת אש טרם הגעת הכוחות ליעדי המערכה. ההבדל בין השקר המצרי-ירדני לבין השקר הישראלי לא היה עקרוני, אלא רק ההבדל שבין תבוסה לניצחון.

כבר בסמוך לפרסום שיחת נאצר-חוסיין הסתננו נגדו מהקריה רטינות מקצועיות. ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון יריב, התנגד לחשיפה פומבית של היכולת הישראלית לצותת לתקשורת בין ההנהגות הערביות.

אמנם כל אדם, ובמיוחד כל שליט, עשוי לשער ששיחות החוץ שלו, שאינן מוגנות בקווים מוצפנים, נתונות להאזנה. אך השערה כללית אינה כהטחת עובדה בפרצוף. יריב ידע והזהיר שהפרסום יביא לסתימת ערוץ מודיעיני פורה. סגנו בחירום, אלוף-משנה במילואים יובל נאמן, תמך בעמדתו של דיין ולטענתו אף יזם אותה. כך או כך, שכרו של הדרג המדיני יצא בהפסדו.

כל זה ידוע עשרות שנים, אבל רק לאחרונה, עם הופעת ספרו של ד"ר אפרים לפיד "לוחמי הסתר: המודיעין הישראלי – מבט מבפנים", התברר שהסיפור מורכב עוד יותר. לפיד, תת-אלוף במילואים, היה קצין בכיר באמ"ן ובדובר צה"ל. בחומר שאסף ושיופיע במהדורה הבאה נכלל תמליל נוסף של שיחה בין נאצר לבין אחד משותפיו לתבוסה, נשיא סוריה דאז נור א-דין אל-אתאסי, שהתקיימה לקראת חצות ליל ה-5 ביוני. גם כאן נאצר משקר – לרעתו. "כוחותינו בתוך ישראל", הוא אומר לאתאסי. "הטנקים בתוך ישראל". גם אם בבוקר עוד האמין לשקר של דיין ואחר כך סבל מקשיי שליטה ודיווח בחזית, עד לערב הרי ידע נאצר לפחות מה מצבו באוויר. ידע והמשיך להתרברב, כולל הדיפת תמיהתו של אתאסי, ששאל אם סוריה, שחוללה את המשבר בפנייתה לעזרת מצרים, יכולה לסייע למצרים במלחמתה.

חמש שעות אחר כך, כשהוא מטלפן לחוסיין, נאצר נשמע מפוכח יותר. השקרים אותם שקרים (נאצר פעיל, חוסיין סביל), התיאום אותו תיאום, אבל מספרו של לפיד עולה שבפרסום השיחה הייתה גם ישראל שותפה לסילוף, וכי הוצנע חלקו של משוחח שלישי, גנרל מצרי, שאיתו ולא עם מלך ירדן רקם נאצר תחילה את השקר.

עבד אל-מונעם ריאד, שנהרג בתעלת סואץ כעבור פחות משנתיים, כרמטכ"ל צבא מצרים המבקר בחזית ביום הראשון של מלחמת ההתשה, היה בזמן מלחמת ששת הימים מפקד המפע"ם – המפקדה הערבית המשותפת. ההחלטה על הקמת המפע"ם, בוועידות הפסגה הערביות, אותתה על הידוק הקשרים הצבאיים בין המדינות המסוכסכות ביניהן עד זוב דם. הגעת ריאד לעמאן בראש מפקדתו, בסוף מאי 1967, סימנה את כניעתו של חוסיין, יריבו של נאצר, לתזזית המלחמה נגד ישראל. הצבת כוחות מצרים בירדן התפרשה בציבור הישראלי כהידוק בורג נוסף בטבעת החנק, והשפיעה על העברת תיק הביטחון מידי ראש הממשלה לוי אשכול לדיין, בדרך להחלטה על מהלומה מלחמתית ראשונה.

לפי הנוסח המלא של שיחת נאצר-חוסיין, שאותו מפרסם לפיד, השמיטה ישראל את החלק הראשון והחשוב מהתמליל שפרסמה. בחלק זה מדבר נאצר עם ריאד, כי המרכזנית הירדנית שענתה למרכזנית המצרית "חוברה לשיחה בין חוסיין לבין ריאד, שהיה בארמון המלך. כשהמרכזנית הצליחה לחבר את נאצר, ריאד היה ראשון המדברים איתו".

כל הקטע שלהלן יוחס בפרסום הישראלי לחוסיין, כבן שיחו של נאצר. למעשה, זהו ריאד המצרי ולא המלך הירדני.

נאצר: נאמר אמריקה ואנגליה, או רק אמריקה?
חוסיין: אמריקה ואנגליה.
נאצר: האם לאנגליה יש נושאת מטוסים?
חוסיין: לא ברור.
נאצר: טוב, שהמלך חוסיין יפרסם הודעה.
חוסיין: תודה.

בהמשך השיחה, כשהטלפון מועבר לחוסיין, נאצר מפתח את רעיון השקר וחוסיין מהמהם, מסתפק בהערה כללית ("טוב מאוד"), או אינו נשמע בבירור. הראיה המרכזית שהציגה ישראל ושהתבססה על שאלה-תשובה, "אמריקה ואנגליה או רק אנגליה?", "אמריקה ואנגליה", לקוחה מחילופי דברים בין שני מצרים, לא בין מצרי לירדני. לפיד, בפרסומו את הנוסח המדויק, אינו מפרט מתי התברר לאמ"ן ההרכב המלא של השיחה. אמנם ייתכן, בדוחק, שנאצר ידבר אל חוסיין בגוף שלישי ("שהמלך חוסיין יפרסם הודעה"), אבל בתמליל מופיעה פנייה ישירה שלו אל "יא עבד אל-מונעם". האמת, אם כך, היא תחמושת שהשימוש בה בררני ובמשורה – גם כשהמטרה היא להוקיע את האויב על סילופיו.

זהו לקח שחיוני לזכור למקרא התייחסותו של השופט בדימוס אליקים רובינשטיין לספרו של לפיד, במאמר לכתב העת של המרכז למורשת המודיעין. רובינשטיין פרש בקיץ האחרון מבית המשפט העליון, שם כיהן 13 שנה והגיע לדרגת המשנה לנשיאה. לולא נחפז להיוולד ארבעה חודשים וחצי לפני מרים נאור ולכן גם לצאת לגמלאות לפניה, היה עכשיו הנשיא. משפטנים רואים בעליון מחוז חפץ, גבוה מכל גבוה. בפועל, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שממנו התקדמו לעליון חיים כהן ומאיר שמגר, אהרון ברק ויצחק זמיר, רובינשטיין ויורשו מני מזוז, חשוב ומשפיע יותר מכל אחד מתשעה עד 15 השופטים בעליון ואף מנשיאם – תלוי באישיות היועץ.

רובינשטיין הוקסם מדיין, שעליו החל להגן בוועדת אגרנט ומעולם לא חדל. הוא העלים עין משוד העתיקות שלו, על שני רכיביו הפליליים – החפירה וההתעשרות. ההערה היחידה שלו לדיין, הייתה שלא נכון היה למדר את אמ"ן ממגעי דיין במרוקו עם שליחו של אנואר סאדאת, חסן תוהאמי. אמ"ן לא ידע ולכן גם לא העריך נכונה את מהלכי סאדאת. רובינשטיין, הרל"ש, אומר כיום שזו הייתה שגיאה. מה עשה אז? האם ערער, תבע, דחף? על כך הוא שותק.

דיין הגיע למשרד החוץ ושם גם נשאר עם יצחק שמיר, לאחר התפטרותו של דיין. שמיר חיבב אותו, אך הערכתו אליו הייתה מסויגת, כי שמיר העדיף אנשי מעשה פעלתניים, רצוי עם מנת ברזל, על פני מאמינים כנועים בהתערבות אלוהית. לשמע שבחים לאופיים הנינוח של עוזריו, רובינשטיין כמזכיר הממשלה ויוסי בן אהרון כיועצו ומנכ"ל משרדו, הפתיע פעם שמיר בהכללה – "כן, אבל הם דתיים". למרבה הפליאה על פני בן שיחו, נימק: "יהודי דתי, התפלל שלוש פעמים ביום לבוראו? הוא את שלו עשה".

התחליף שהמציא רובינשטיין לעשייה, הדוח הציבורי המונה את חטאיו של חשוד בכיר, נוזף בו ומכה קלות באצבעותיו החמדניות, אך בולם על סף העמדתו לדין, הוא המקבילה הישראלית לאינדולגנציה, כתב המחילה, של הנוצרים. כך סגר רובינשטיין בשנת 2000 את תיקם של בנימין ושרה נתניהו בפרשת עמדי: עיקם את אפו כי רחרח שם "כיעור", אך התחושה לא תורגמה לפעולה.

זה התקדים המדאיג כל כך את מי שעוקבים אחר תנועותיו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, אביחי מנדלבליט, בפרשיות העכשוויות של נתניהו. מה גם שבתווך היה יהודה וינשטיין, שהחליט להגיש כתב אישום נגד אביגדור ליברמן, בכפוף לשימוע, והתכופף לאחר השימוע.

לרובינשטיין, בתקופתו כיועץ, היה חלק חשוב במלחמה בשחיתות – הוא נלחם בנלחמים בשחיתות ובמיוחד בפרקליטת המדינה עדנה ארבל ובראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי. הדחליל שהקים לנגד עיניו המתחסדות היה ג'יי אדגר הובר מה-FBI, שאכן צבר כוח רב מדי בכמעט יובל שנותיו בתפקיד. אך שלא כסיוטי רובינשטיין, טרם קם לו כאן אחיין מקומי. קרוב לכך יותר מכל, רומז רובינשטיין, היה איסר הראל, בתריסר שנותיו כראש השב"כ והמוסד גם יחד.

הראל הקפיד להסתכסך עם כל ראשי אמ"ן, בהם האלוף חיים הרצוג, ש"סיפר לי לא אחת כי ביחסים המעורערים בתוך הקהילה בהיותו ראש אמ"ן היה ישן בלילה כשאקדח למראשותיו. עד כדי כך". כלומר, ראש המודיעין הצבאי, אלוף בצה"ל, חשש שמא ראש השב"כ והמוסד, שכנו מהבית הסמוך בהצלחה, יפרוץ לחדר המיטות שלו וינסה לעצור אותו, מעשה לברנטי בריה מהק.ג.ב בתקופת סטאלין. והרצוג גם האמין שבן גוריון ירשה זאת? מוזר מאוד. במסמכים פנימיים אמנם מתמרמר הרצוג על השתמטות איסר מאחריות לכישלונות התרעה והטלתם על אמ"ן, אך בזיכרונותיו אין ביטוי לתחושת הרדיפה שקלט ממנו רובינשטיין.

יריבו העיקש של רובינשטיין היה הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), יחיאל חורב. רובינשטיין לא סלח לחורב על שהצליח להכניעו ולאלץ אותו לעבור בדיקת פוליגרף; גם עמדתו הבלתי מתפשרת של חורב כלפי פטרונו וידידו של רובינשטיין, עוזרם הנצחי של שרי הביטחון חיים ישראלי, לא הוסיפה חמימות ליחסיהם. רובינשטיין כרסם בסמכויותיה של יחידת חוקרי טוהר המידות במלמ"ב. בכך פגע בהרתעה כלפי סוחרי הנשק, סוחרים ופקידים, והקטין את הסיכוי למניעה- או לגילוי מוקדם – של פרשיות כלי שיט וטיס למיניהן.

באמצע שנות ה-80' נשלח רובינשטיין לשגרירות בוושינגטון, ולא כתקוותו לאו"ם בניו יורק, כציר, סגנו של השגריר, ולא כראש הנציגות. זו הייתה מעין הצרחה עם נתניהו, שקיבל את התפקיד שנמנע מרובינשטיין ופינה לו את סגנותו של השגריר מאיר רוזן. כך פעל בצוותא צמד משפטנים, לשעבר היועצים המשפטיים של משרד החוץ, בשני התפקידים הדיפלומטיים החשובים בבירה האמריקנית. שניהם כמקורבים לשמיר ולמדיניותו יותר מאשר לשמעון פרס ולקו שלו, בממשלת פרס-שמיר.

השגרירות בוושינגטון היא פנינת הכתר של שירות החוץ והחשובה בתחנותיו, אבל היא גם עפר לרגלי המוסד. באמצע שנות ה-70' היה מנחם (נחיק) נבות נציג המוסד בוושינגטון. עיסוקו העיקרי היה מגע עם ה-CIA, או בכינוי הפנימי שלה אז במערכת הישראלית – "אלגה". בוקר אחד הזמין נבות לחדרו את נציגי משרד החוץ לפעילות המדינית מול הממשל והקונגרס ואת נספח אמ"ן. הנושא: תיאום. הנוהל: נבות יקבל מעמיתיו הכל ולא ייתן להם דבר. המשתתפים, מנוסים ככל שיהיו, הופתעו מהבוטות. הדיון התפזר, לפי אומדן נדיב, לאחר חמש דקות.

חלף עשור, האיוש השתנה, היומרה לא, והנה גם הציר רובינשטיין נתקל בתופעת המוסד המשתרר על סביבתו. "התקוממתי על כך שחומרי השגרירות מגיעים לשלוחת המוסד אך לא להיפך – מהשלוחה לשגריר ולאנשיו – גם כשמדובר בחומרים שאינם רחוקים מדי מגורמי הממשל בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון שעמם היינו במגע. יום אחד הוריתי למחלקת הקשר, בפעולת גומלין, למדר את אנשי השלוחה מחומר אנשי השגרירויות האחרים. כמובן שהייתה התקוממות מטעם השלוחה, והמעשה היה סמלי, כי מטה המוסד היה ממילא מקבל הכל ממשרד החוץ, ויכול היה להעביר לשלוחה אם רצה". מעגל של גמול ונקם, "מידה כנגד מידה", בעוד שלדעת אליקים המתקומם, "התרומה צריכה להיות הדדית".

נציג המוסד בוושינגטון הוא קצין קישור למודיעין האמריקני (לעתים בלוויית סכסוכי גבול עם אמ"ן ושב"כ), לא רשת ריגול. אבל מטענותיו המוצדקות של רובינשטיין על החד-סטריות בחשיפת החומרים לא מובן אם באמת רצה לדעת כל מה שעושים בזירה האמריקנית הגורמים השונים במודיעין הישראלי. למשל, אילו התברר לו שפועלים שם בסתר לאיסוף מודיעין, וערעורו על כך היה מגיע עד לראש הממשלה ונדחה, האם היה מתפטר? או שמא היה מקבל את הדין וממשיך להיפגש עם ידידו, שר החוץ ג'ורג' שולץ, בידיעה שסודות המארח נגנבים ממנו?

רובינשטיין היה ממודר מהפעלת ג'ונתן פולארד בידי הלשכה לקשרי מדע (לק"ם) במשרד הביטחון ונציגה בשגרירות, סגן הנספח המדעי אילן רביד. זה היה בשבילו, בקלישאה שאינו מצליח להימנע ממנה, "רעם ביום בהיר". אכן, אותו יום חמישי, 21 בנובמבר 1985, היה בהיר למדי, עם אובך קל. רובינשטיין ליווה את השר משה ארנס לפגישות בממשל. לא הייתה לו שום מעורבות בהזמנת פולארד לשגרירות – אם הייתה הזמנה כזו, ולא רק שגרת לשון כשפולארד טלפן כאחד האדם – ובגירושו משם כשחדר למורד החניון ברכבו העלול להתגלות כמכונית תופת. נהגו, חנני, נטול רובינשטיין וחף כמותו מכל אשמה, הוא שבנסיעתו פנימה חזה לתדהמתו במכונית נוספת המתגנבת בעקבותיו בטרם ינחת המחסום.

אך במקום להסתפק בכך ובתיאור הפעלת פולארד, "יהיו האישורים שקיבלה אשר יהיו" (כלומר, מדרגים גבוהים יותר מראש הלק"ם רפי איתן, ואלה הם בהכרח ראשי הממשלה או שרי הביטחון) כ"משגה כבד עד מאוד", נטפל רובינשטיין למי שפעלה היטב ממנו, הנספחות הצבאית. היא "מיהרה להוציא עצמה מהסיפור בדרך שלא אדרש אליה", הוא קובל. האמת הפוכה: הנספחות הצבאית לא הייתה כלל בסיפור עד שרובינשטיין שרבב אותה אליו באופן שהיה מכתים אותה ומעיב על קשריה עם הפנטגון.

הישראלים שהיו מעורבים בהפעלת פולארד, בוושינגטון ומניו יורק, נסו על נפשם ארצה בבהלה כשנודעה לכידתו ובטרם ייחקר, יישבר ויזמר. מכוניתו של נציג הלק"ם רביד נותרה ליד ביתו. רובינשטיין דאג לרכוש יותר מאשר למשמעויות העלולות לנבוע ממעקב של ה-FBI על הבית הנטוש. הוא הורה לרועי, נהגו של הנספח הצבאי, לצאת לביתו של רביד ולהביא לשגרירות את המכונית. ההסתבכות הנוספת נמנעה ברגע האחרון.

זה אירע דווקא בתקופת שיא של שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי בין צה"ל לפנטגון, כשהנספחות בוושינגטון ממלאת בו תפקיד מרכזי, בפרשת חטיפתה של האונייה "אכילה לאורו", ומהלך מצרי מגושם להבריח את החוטפים לתוניסיה, חודש וחצי לפני מעצרו של פולארד. באותה הפרשה עשה אמ"ן, בפיקוד אהוד ברק, לחוסני מובארק מה שנעשה לנאצר ב-1967: יורטו, הוקלטו ושודרו השיחות עם מטוסם של החוטפים. את היחסים המקצועיים המעולים שנרקמו בעמל רב איים רובינשטיין לשבש, בפזיזותו.

אם לא היה די בכך, הוא דיווח ארצה, ללא כל ביסוס, שקצין בנספחות הצבאית היה מעורב בחשיפת שמו של רפי איתן, כמגייסו של פולארד ומפעילו. הקצין, בשובו לישראל, תבע להיבדק בפוליגרף – אותו המכשיר השנוא על רובינשטיין – וחפותו הוכחה בעליל. אבל האמת, כידוע ממורשת דיין, לא ממש חשובה.