זה בדיוק הזמן לשקם את משרד החוץ משפל חסר תקדים

משרד החוץ של ישראל, הגוף הממשלתי הבכיר שאמור להוות את הכלי המרכזי לניהול וליישום ענייני החוץ והדיפלומטיה הציבורית של המדינה, נמצא בנקודת שפל מסוכנת וחסרת תקדים. זה תקופה ארוכה שראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל מדיניות הגורמת לחיסולו בפועל של משרד החוץ.

ההחלטה שפורסמה על קיצוץ משמעותי בתקציב החוץ הינה צעד נוסף בדרך להפיכת ישראל, על שלל אתגריה המדיניים וההסברתיים, למדינה נטולת משרד חוץ אפקטיבי. המשמעויות המדיניות וההסברתיות של שחיקת משרד החוץ עד כדי חיסול מוחלט של השפעתו הן הרות גורל, לא פחות מכך.

משרד החוץ הוא אחד המשרדים היחידים, לצד משרד הביטחון והמשרד לביטחון הפנים, העוסקים באופן ישיר בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. עניינים מדיניים בוערים וניהול יחסים בינלאומיים עם מדינות העולם הם חלק מרכזי במערך העוצמה הפוטנציאלי של ישראל. חיסולו בפועל של משרד החוץ, על כן, מהווה פגיעה ממשית בביטחון הלאומי של המדינה.

כבר שנים שנתניהו רומס בשיטתיות את משרד החוץ. הוא פיזר את סמכויותיו המרכזיות בין משרדי ממשלה שונים על אף שאין בידיהם תשתית ראויה לטיפול בנושאים הכבדים שעליהם הופקדו. התשתית לכך הייתה ונותרה במשרד החוץ.

דמיינו מצב שבו ראש הממשלה מחליט לפרק את צה"ל לגורמים ולהעביר חלקים ממנו ממשרד הביטחון למשרדים אחרים: את חיל הים למשרד התחבורה, את חיל האוויר למשרד התרבות ואת חיל המודיעין למשרד התפוצות.

איש לא מעלה זאת על דעתו. אבל זה בדיוק מה שנתניהו גרם למשרד החוץ: את המאבק המדיני ב-BDS הוא העביר לגלעד ארדן שבהיותו השר לביטחון הפנים עסוק בעניינים אחרים לגמרי, את ניהול היחסים עם המדינות החשובות לישראל הוא מנהל באמצעות שליחים אישיים מלשכת ראש הממשלה כאשר משרד החוץ לעתים קרובות כלל איננו בתמונה - וכשהתנהל משא ומתן ישיר עם הפלסטינים הוא העביר את ניהולו לציפי לבני שהייתה שרת המשפטים, על אף שהזיכרון הארגוני המשמעותי בנוגע לניהול משא ומתן מדיני נמצא במשרד החוץ ועל אף שטובי הדיפלומטים במדינה נמצאים בו ולא במשרד אחר.

שחיקתו המכוונת של משרד החוץ בידי נתניהו, גורמת לאובדן נכסים מרכזיים בדיפלומטיה הציבורית-פומבית של ישראל, כגון הסיוע הבינלאומי למדינות עולם שלישי. סיוע זה איננו רק בגדר מחווה הומניטרית. תדמיתה של ישראל כמדינה המסייעת למדינות חלשות בנושאי בריאות, מים וטכנולוגיה עשויה להוות את חוד החנית של הדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אל מול הדימויים של ישראל כסרבנית שלום כרונית בעיני דעת הקהל הבינלאומית, היא חייבת לפעול על מנת להיראות כמובילה בתחומים הומניים ובשיתופי פעולה בינלאומיים בנושאים אזרחיים חשובים. מגמה זו דורשת חיזוק ותגבור, לא שחיקה וחיסול.

סגירתן הצפויה של 22 שגרירויות מתוך 103 השגרירויות הפרושות בעולם תגרום במידה רבה לאובדן האחיזה המדינית של ישראל במקומות חשובים ומאתגרים, שבחלקם מתקיימות חדשות לבקרים פעילויות עוינות המנסות להביא להטלת חרם מדיני, תרבותי, כלכלי ותרבותי כנגד ישראל.

מעבר לכך, מעמדנו בעולם משפיע באופן ישיר לא רק על תדמיתנו אלא גם על הכלכלה ועל המשק הישראלי. מדובר בכלים שלובים. הפקרת הדיפלומטיה תהווה פגיעה גם בהיבטים מהותיים בסחר הבינלאומי ובשיתופי פעולה כלכליים עם חלק ממדינות העולם.

אמנם נדרשת רפורמה במערך החוץ של ישראל. יש להתאים את משרד החוץ לאתגרים העכשוויים של הדיפלומטיה העולמית החדשה - ולחולל, בהתאם לכך, שינויים תפיסתיים, מבניים, הכשרתיים ותקציביים. תפקידה של הרפורמה הנדרשת הוא לשפר את משרד החוץ, לייעל אותו ולחזק אותו. בינתיים, התהליך הוא הפוך. במקום רפורמה מחזקת – המדיניות הנוכחית מחלישה, מפוררת והורסת. כאשר יום אחד יתעוררו ויבינו שחוץ זה בעצם ביטחון, זה עלול להיות כבר מאוחר מדי.

ד"ר רונן הופמן הוא מרצה וחוקר בבית הספר לממשל בבינתחומי הרצליה; לשעבר חבר בוועדת החוץ והביטחון ויו"ר וועדת המשנה למדיניות חוץ.