פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחול הטילים של קים: כך קונה צפון קוריאה זמן לחיזוק כוחה הגרעיני

      מחוות הפיוס של פיונגיאנג מול סיאול מצביעות על ביטחון בקרב המשטר הקומוניסטי, שמעת לעת נוהג להציע עלי זית כדי לשמר את שלטונו. בארה"ב מקווים לתוצאות של ממש ממשחקי החורף הקרובים, אך קשה להאמין שהרודן הצעיר יוותר על תכנית הגרעין המשמשת להרתעה מפני מהלך צבאי

      מחול הטילים של קים: כך קונה צפון קוריאה זמן לחיזוק כוחה הגרעיני
      צילום: CNN

      שארל-מוריס דה טליראן, שר החוץ המיתולוגי של צרפת, היה הדיפלומט והשורד אולי המתוחכם והערמומי בהיסטוריה. האנקדוטה מספרת שכשהגיע דבר מותו לרחבי אירופה ראו את יריבו המיתולגי, שר החוץ האוסטרי קלמנס ונצל פון מטרניך מהורהר, וכשנשאל מדוע הוא ענה: "הוא מת, אבל מדובר בטליראן – מה הוא רצה להשיג בכך?".

      וכיום, אנו רואים לפתע את קוריאה הצפונית עם ערימת עלי זית – ככל שהיא יכולה – בפיה ומושיטה יד לאלה שזה עתה כינתה אותם כלבים שוטים ומלחכי פינכה של האימפריאליזם האמריקני. מאחר שאלו פיונגיאנג וקים ג'ונג און, השאלה המתבקשת היא מה הם מבקשים להשיג בכך והשאלה הגדולה יותר היא אם הם יצליחו במטרתם.

      ההיסטוריה, חלקית לפחות, חוזרת על עצמה. בנובמבר 1987 שני סוכני ביון צפון קוריאנים פוצצו מטוס של קוריאה הדרומית והרגו את כל 115 הנוסעים ואנשי הצוות. ואולם, שנה בלבד אחר כך, בדצמבר, החלו שיחות רשמיות בסין בין ארצות הברית , שנשיאה היה אז רונלד רייגן, נץ רפובליקני, לבין הצפונית קוריאה, כשבין שני האירועים הללו התקיימה אולימפיאדת סיאול.

      חברי המשלחות לוחצים ידיים במהלך הפגישה בעיירת הגבול פאנמונג'ום, 9 בינואר 2018 (רויטרס)
      מחוות של פיוס. נציגי הצפון והדרום במפגש, השבוע (צילום: רויטרס)

      בכל השנה האחרונה קוריאה הצפונית צחצחה חרבות. ניסוי אחר ניסוי, הפגנת יכולות בתחום הטילים והגרעין, כשהתכנית הצפון קוריאנית מתקדמת מהר מהצפוי לצד איומים במלחמה. החשש בדרום הוא שהצפון יחבל במשחקי אולמפיאדת החורף בחודש הבא, בדיוק החשש שהיה ב-1988, אז החלה קוריאה הדרומית לצאת משנות הדיקטטורה הצבאית.

      זה לא קרה אז, וזה לא קורה עתה. אחרי שכל העולם מתכונן למלחמה, אחרי ששני מנהיגים מתחרים בפומבי למי יש כפתור אדום גדול יותר לפתע מתרחשת פניית פרסה. קוריאה הצפונית שולחת משלחת למשחקים האולימפיים, מתקיימות שיחות על מחוות הומניטריות.

      מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג אוון, צופה בעוד ניסוי של שיגור טיל מוצלח 16 בספטמבר (רויטרס)
      משחק באויביו. קים ג'ונג און צופה בשיגור טיל, בשנה שעברה (צילום: רויטרס)

      לשינוי העמדות של קוריאה הצפונית, לפחות אלו המוצהרות, יש כמה הסברים והם לא בהכרח סותרים זה את זה, אפילו משלימים. הראשון הוא שקוריאה הצפונית אכן הורתעה. השילוב של איומים אמריקניים, סנקציות הפגנת נחישות וסביר מאד להניח גם הבהרות ישירות מבייג'ינג ואולי גם ממוסקבה מה גבולות הסיוע שהמשטר יכול לצפות לו אם ימשיך בפרובוקציות, שלא לדבר על התדרדרות לחילופי אש או מלחמה. כל אלו הביאו להכרה שזה לא הזמן למלחמה.

      הסבר אחר הוא שהמטרה הושגה, מבחינת המשטר. הנושא הושם על המפה, המשבר הגיע אל מיצויו כשפיונגיאנג השיגה את מטרתה הבסיסית – היא נמצאת במצב של יחסים ישירים לא מול יריבתה שכנתה מהדרום אלא מול ארצות הברית, נשיא ארצות הברית חייב להתייחס אליה וחשוב מכל – היא ביצעה שורה של ניסויי טילים לטווחים שונים, וניסוי גרעיני ושום דבר מהותי לא קרה, למעט עוד כמה החלטות וסנקציות בין- לאומיות. המשטר מתמודד עם זה ובהצלחה כבר שנים, ובינתיים המשיך בדרכו המתוכננת לעבר השגת הרתעה לא מול סיאול, אלא מול וושינגטון.

      תמרנה בין מעצמות

      ההסבר האחרון הוא המהותי מכולם, וגם כאן ההיסטוריה חוזרת על עצמה, באופן מדכדך. השיחות החלו בין ארצות הברית בידיעת ושיתוף קוריאה הדרומית לבין קוריאה הצפונית. מטרתן הייתה לשנות מסלול - בידוד פיונגיאנג לא עבד, לא השיג ביטחון ושלום בחצי האי הקוריאני ועל כן סברה וושינגטון צריך להתחיל בשיחות.

      היו צעדים בוני אמון, פגישות ישירות ובסופו של דבר הסכם שעליו חתם ביל קלינטון. מצד אחד אפשר לטעון שחצי האי הקוריאני כתוצאה בין השאר של מאמצים אלה אינו מקום שליו, אבל הוא שקט, אין מלחמה.

      מצד שני הצעדים האלה ושורה של ממשלים אמריקנים מרייגן ועד טראמפ הביאו לכך שצפון קוריאה הפכה מעצמה גרעינית, תוך שהיא מתמרנת בין סין לרוסיה, ביניהן לבין ארצות הברית, מנסה להפיל משטרים דרום קוריאניים לוחניים מדי לטעמה ומעודדת משטרים דרום קוריאניים פייסנים – כמו המשטר הנהוכחי.

      קוריאה הדרומית מבועתת ממלחמה אפשרית. היא רואה בעיני רוחה את בירתה, שהיא מרכז האוכלוסיה והכלכלה שלה, חרבה בגשם של ארטילריה ואולי כיבוש בזק. היא קפצה על כל מה שנראה כמו צעדים של שלום, כשהיא מנסה לתקוע טריז בין אויבותיה – בין דרום קוריאה ואולי יפן - לבין ארצות הברית.

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במהלך תדרוך באחוזת הגולף שלו בדמינסטר, ניו ג'רזי 8 בינואר 2018 (רויטרס)
      בעלות בריתה של ארה"ב מתקשות לסמוך עליו. טראמפ (צילום: רויטרס)

      הפעם המלאכה קלה יותר מבעבר. בעלות בריתה של ארצות הברית בעולם כולו, למעט אולי ישראל, לא לגמרי בטוחות עד כמה טראמפ מחויב באמת לביטחונן ויעמוד לצדן ביום פקודה, כהמשך למדיניות של ברק אובמה. וכך אולי נאחזים בקש ומקווים שהנמר הוותיק אכן שינה חברבורותיו.

      לכן, קוריאה הצפונית שולחת משלחת לאולימפיאדה, וכך מתחילים לדבר על צעדים בוני אמון. לעומת זאת, הצעדים הממשיים, להבדיל מהצעדים הסמליים, נדרשים מהדרום כשהצפון כבר הודיע שדיבורים על ביטחון בחצי האי הקוריאני שיכללו התייחסויות לנושאים כמו תכנית הגרעין שלו לא יתקבלו באהדה.

      עם זאת, הורדת מתח היא מטרה חשובה גם כשלעצמה. ולו עקב החשש של תקרית אש לא מתוכננת המתדרדרת במהירות, כששני הצדדים מתוחים ובתחושת ערב מלחמה.

      ארצות הברית מברכת על ההתקרבות וקוריאה הדרומית תסיר בשלב זה כמה סנקציות על בכירים צפון קוריאנים, מחווה לקראת האולימפיאדה. הבית הלבן מקווה, או לפחות מצהיר שהוא מקווה, שבעקבות המשחקים תראה קוריאה הצפונית את יתרונות החברה הפתוחה, הגלובלית ותתפרק מתכניתה הגרעינית ותצטרף למשפחת העמים.

      הסכנה רק מתעצמת

      בסופו של דבר, זהו המשך המחול הקוריאני שאנו רואים כמה עשרות שנים. כזה הממשיך בדרכו, הדרך אל ההרתעה הגרעינית מול ארצות הברית ובעלות בריתה באזור, תוך שימוש במגוון האפשרויות שלרשותו – החל באיומים ביזאריים ותרגילי "תחזיקו אותי, אני מטורף" וכלה בהושטת יד לשלום והבטחות מעורפלות לעתיד טוב יותר, הורדת מתחים ואפילו התחייבות –שהופרה שוב ושוב להפסקת התכנית הגרעינית בתמורה לכמה זוטות – סיוע כלכלי, הפחתת סנקציות, כל מה שיאשפר את המשך ההתעצמות. וזה מצליח.

      באופן סמלי, בדיוק לפני 15 שנה, הודיעה קוריאה הצפונית רשמית על פרישתה מהאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. אין שום סיבה לחשוב שדווקא הפעם היא החליטה לשנות מהותית את משטרה, את האסטרטגיה שלה ואת כל היגיון קיומה. 30 השנה האחרונות מלמדות אותנו שעל המחוות הקטנות של צעידה משותפת שילמו בעבר ארצות הברית וקוריאה הדרומית במטבע הקשה של אובדן הרתעה ומתן חמצן כלכלי למדינה גרעינית מסוכנת וקפריזית, כשהסכנה רק הולכת ומתעצמת.