לחסל את המחאה בתחילתה - או ליפול: כך שורדים משטרים רודניים

קיץ 1989. צעירים יוצאים לרחובות בשילוב של מחאות שונות – נגד המצב הכלכלי, בדרישה עמומה לזכויות אזרח ולדמוקרטיה, בזעם על ההווה, על העבר הקרוב המדכא, בבדלנות ובתחושה שהשלטון הנוכחי אינו רב-עוצמה כבעבר. זה קורה בשתי דיקטטורות קומוניסטיות ותיקות ורצחניות - ברית המועצות, וגרורותיה, וסין.

ברית המועצות, המעצמה מטילת האימה ששלחה בלי היסוס את הטנקים להונגריה ב-1956 ולצ'כוסלובקיה ב-1968, רמסה ודיכאה כל ביטוי של מחאה ושלחה סופרים ומשוררים אל מותם, או לסיביר, או לשניהם – קפאה. היא ראתה את המחאות המתגברות, את האומץ הגובר של המפגינים, את חוסר הנחישות של הביורוקרטיות בברלין המזרחית, בבודפשט, בריגה ולא עשתה דבר.

היו לכך כמה סיבות. התבוסה באפגניסטן, הקריסה הפנימית שסמלה הוא האסון בכור הגרעיני בצ'רנוביל, העובדה שהמנהיג האחרון מיכאיל גורבצ'וב הוא בן דור הצעיר, בניגוד לליאוניד ברז'נייב ועל אחת כמה וכמה יוסיף סטאלין. בסופו של דבר, הגוש הקומוניסטי, ומיד אחריו ברית המועצות עצמה, קרסו והתפוררו כמעט בלא קורבנות.

בסין ההמשך ידוע: אחרי שבעה שבועות של היסוסים, לאחר חילוקי דעות פנימיים בתוך המשטר, נקראו שתי ארמיות צבא אל מרכז בייג'ינג. מחאת כיכר טיאננמן נדרסה, אלפי בני אדם נהרגו בידי המשטר ואלפים אחרים הוגלו לגולאגים. המשטר שרד – ופרח.

זה מעלה את השאלה הגדולה – מדוע, או אולי מתי, קורס משטר? לצורך העניין מדובר במשטר דיקטטורי, או סמכותני – כי גם דמוקרטיות קורסות, כמובן, והופכות לדיקטטורות, מרומא העתיקה דרך רפובליקת ויימאר ועד ימינו.

משטר יכול ליפול, כמובן, כאשר הוא מובס מבחוץ, כמו גרמניה ויפן בתום מלחמת העולם השנייה. הלחימה מוכרעת כאשר המשטר והמדינה מובסים לחלוטין, כאשר האויב מניף את דגלו מעל הבירה והמשטר נמחץ לחלוטין. זה קרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה.

אבל שורות אלה נכתבות בהקשר אקטואלי לחלוטין – האירועים באיראן. כולנו מנסים להבין מתוך האירועים עצמם, ומתוך המקבילות ההיסטוריות, אם המשטר האיראני, משטר מיוחד ושונה מאחרים, עומד בפני קריסה מהירה? ומה אנו יכולים ללמוד, אם בכלל, מההיסטוריה?

1848, אביב העמים. המונים יוצאים לרחובות בערי אירופה. הנסיך מטרניך הריאקציונר נמלט מווינה. לרגע נדמה שהנה, כיסאות הקייזר ומלך פרוסיה, ואולי גם אחרים, מתנודדים על סף נפילה. זה לא יקרה כמובן, ובתום רגעים של אופוריה, של ריח דמוקרטיה משכר, יחזור שלטון הריאקציה ויהיה חמור אף יותר. אבל השאלה המעניינת היא: למה דווקא אז? למה ב-1848, ולא עשור קודם לכן או אחר כך?

לכל דבר שקורה, אומר הפתגם הסרקסטי, יש שתי סיבות – סיבה טובה וסיבה אמתית. במקרה הזה מדובר בשילוב של שתיהן. הסיבה המובנת מאליה היא רוחות הדמוקרטיה שהחלו לנשב באירופה, הווירוס של חופש, שוויון ואחווה שנפוץ על גבי הכידונים הצרפתיים של צבאות נפוליאון וכתבי המהפכנים. וכמובן המהפכה האמריקנית המצליחה, שהתרחשה 13 שנים לפני הצרפתית. אך הייתה גם הסיבה האמתית: מחירי המזון. אביב העמים התרחש אחרי שהמחירים זינקו עקב כמה שנות בצורת. העמים רעבו, פשוטו כמשמעו.

גם מהומות האביב הערבי בתחילת העשור הנוכחי החלו כאשר מחיר המזון, כפי שהוא נמדד במדד מחירי המזון שמפרסמת סוכנות המזון של האו"ם, הגיע לשיא של כל הזמנים. ההתחממות הגלובלית, הסטת שטחים עצומים לביו-דיזל, השיפור המתמיד ברמת החיים בעיקר באסיה – תוצאתם של כל אלה הייתה עלייה במחיריו של המזון, הבסיסי ביותר בכל הצרכים האנושיים. אפילו בישראל, מדינה עשירה שנמצאת בעשירון העליון של מדינות העולם במדד הפיתוח האנושי של האו"ם, המחאה של שנת 2011 הייתה כרוכה במחירי הקוטג', כזכור. ההפגנות באיראן גם הן, החלו עם אישור התקציב שלא הכיל בשורה לעניים, ועם הכפלת מחיר הביצים תוך שבוע.

נעבור לטעות נפוצה: אנחנו מזדהים עם ז'אן ולז'אן, גיבור "עלובי החיים". אנו מדמיינים את הרעבים המסתערים על הבסטיליה, על ארמון החורף של הצארים, אבל זו טעות. מי שרעב באמת, מנסה לשרוד. את המהפכות מתכננים והוגים בני המעמד הבינוני ואצילים – מהנסיך קרופוטקין האנרכיסט, דרך בן העשירים פרידריך אנגלס, שחבר לקרל מרקס, בן המעמד הבינוני שהתחתן עם אצולה, ועד הרופא צ'ה גווארה ובן עורך הדין האמיד איליץ' רמירז סנצ'ז, שכונה קרלוס התן.

המעמד הבינוני הוא שעמד ועומד מאחורי ההפגנות שאנו רואים בערי העולם בעשורים האחרונים: מאי 1968 בפריז, מחאת וול-סטריט בארצות הברית, ולא רק במערב: גם בכיכר טיאננמן וכן באיראן 2009. בני המעמד הבינוני, הנמצאים בערים הגדולות ובעיקר בבירות, מהווים מוקד לתסיסה. בעיקר הצעירים שבהם, אלה שאינם מרוצים מהסדר הקיים, בפרט בזמן משבר כלכלי.

על כן הביא דנג שיאו פינג את הארמיות שידכאו את מחאת טיאננמן מהפריפריה, ועל כן כשביקשו הקושרים שהדיחו את גורבצ'וב להביא את הצבא לתוך מוסקבה, הם ביקשו להביא כוחות ממרחק. האיכרים והפועלים, כך לפי ההיגיון, שונאים את הפריבילגיה המפונקים, הבלתי פטריוטים, הסטודנטים ארוכי השיער מהעיר הגדולה. הטינה הזו תתועל נפלא לצורך ניפוץ גולגולות והשבת הסדר על כנו.

כשאנו מבקרים בפריז כיום אנו מתפעמים מהשדרות הנפלאות והמוארות. עיר האורות, כזכור, ראתה אלימות רבה. במהפכה הצרפתית, ב-1831, ב-1848, בתקופת הקומונה הפריזאית, יותר מכל עיר אירופית אחרת. יש סיבה לגיאוגרפיה החדשה שלה: כשהברון אוסמן תכנן אותה מחדש הוא הרס את הסמטאות העתיקות. בסמטאות היה קל להתבצר, לחסום אותן בבריקדות מאולתרות ולמנוע מכוחות הפרשים להשליט סדר במהירות. על כן נבנו השדרות, שבקצותיהן נמצאות תחנות הרכבת הגדולות אל צרפת. משם, מערי השדה, ניתן יהיה בעת צרה להחיש את התגבורות לפריז. השדרות לא יוכלו להיחסם בעזרת שתי עגלות ומתרס מאולתר, והמשטר יוכל לשרוד.

אש המרי מתחילה במעמד הבינוני, אבל היא מסוכנת באמת כשהעם מצטרף. מיהו העם? שאלה טובה. לא המיעוטים, או לפחות לא רק הם. אם מרבית המפגינים באיראן ימשיכו להיות באזורים הכורדיים והסוניים, המשטר לא בסכנה. לא האינטלקטואלים לבדם יכולים להפיל משטר, אלא הפועלים, האיכרים והנשים – האימהות והסבתות.

חיילי החונטה הצבאית בארגנטינה ידעו לחטוף ולרצוח צעירים מבואנוס איירס, יהודים ואחרים, מתנגדי הצבא. אבל כשהאימהות החלו להפגין בכל שבוע בכיכר מאי, נוצר מצב שונה. זה עניין אחד לחייל או לשוטר שבא ממשפחה ענייה בפריפריה להכות סטודנט צעיר ומתנשא ממעמד גבוה, ועניין אחר לגמרי לירות באישה הזהה לאמו או לסבתו. מגיע הרגע שבו חייל או שוטר שואל את עצמו – האם אני במחנה הנכון?

השאלה הזו יכולה להישאל מבחינה מוסרית, אבל יכולה להיות גם בפשטות – האם אני בצד המנצח? כך קרה בימים האחרונים של משטר השאה באיראן ב-1979. כשמספיק אנשים בשלטון, או בכוחות הביטחון, סבורים שהמשטר שבו תמכו עומד לקרוס, יש מנוסת בהלה. משטר שהיה נראה שיישאר לעד, ששרד אתגרים קודמים, שדיכא מהומות בלי הינד עפעף, פתאום קורס.

בתוניסיה ב-2010, ובמצרים במידה פחותה מיד אחריה, נשיאים ששלטו עשרות שנים בדיקטטורות חילוניות עטורות הישגים, מתונות יחסית לשכנותיהן, מתמוטטות כהרף עין. בקירגיסטן התמוטט משטרו של קומרנבק בקייב. מדוע דווקא הוא? הרי משטרו היה הכי פחות מושחת והכי פחות נגוע בפולחן אישיות בהשוואה לשכנותיו. התשובה היא כי דווקא בשל כך: כי הזמן המסוכן ביותר למשטר סמכותני הוא כשהוא מנסה לערוך רפורמות. שאלו את גורבצ'וב, שניסה לתקן מערכת שלא ניתנה לתיקון, ולערוך רפורמות כלכליות ופוליטיות במדינה שבה מעולם לא הייתה כלכלה חופשית ושמעולם לא הייתה דמוקרטיה. הוא לא תיקן את השיטה, אלא האיץ את התמוטטותה.

הלקח לרודן יכול להיות פשוט ואכזרי, מקיאווליסטי: להרוג הרבה, להרוג מוקדם. לחסל את ההפגנות והמפגינים. זה היה הלקח של אסד האב, אסד הבן, סדאם חוסיין ורבים אחרים. וזה הצליח – המשטר שרד.

מתי לדאוג? כשמשמרות המהפכה ייכנסו לפעולה
גם משטר רודני צריך לגיטימציה, וגם רודנים לא הורגים בקלות דעת ועושים זאת באמצעות משפטים (מבוימים, אבל משפטים). בתוך רודנויות יש מאבקים פנימיים ושאלות לגבי הדרך הנכונה – האם להתפשר עם המפגינים או לפחות להכיר בכאבם, כפי שעושה כעת רוחאני באיראן, או לדכא אותם עד הסוף – גישתו של האייתוללה חמינאי. שניהם, בכל מקרה, חוששים מהמצב שבו המונים ייצאו לרחובות.

מתי תגיע נקודת הזמן הקריטית? באיראן של היום זה יקרה כשמשמרות המהפכה ייכנסו לרחובות. המשטר האיראני זוכר היטב כיצד הגיעו הם עצמם לשלטון. הם זוכרים איך הרחוב הפיל את השאה, הכניע את הצבא האדיר ואת שירותי הביטחון מטילי האימה, והם נשבעו שזה לא יקרה להם. הרחוב קם ב-2009 ודוכא. כעת יש גפרורים הנדלקים בזה אחר זה. כשמשמרות המהפכה ייכנסו לפעולה, נדע שהמשטר חושש. ואם – וכרגע זה לא נראה קרוב בכלל – יחידות צבא יהססו להרים את נשקן, ההפגנות לא יהיו של עשרות אלפים אלא של עשרות מיליונים. אז המשטר האיראני יקרוס. זה יכול לקרות רק מבפנים. כל הודעת תמיכה מבחוץ, ודאי מהמערב, רק מזיקה למפגינים ומפחיתה מהלגיטימיות שלהם.

כרגע המחאה מפוזרת ומבוזרת. זו רטינה כללית נגד דברים שונים: חלק מבקשים אכן להפיל את משטר האייתוללות, חלק רוצים שיפור במצבם הכלכלי, אחרים רוצים הכרה בתרבותם. אם ההפגנות האלה יתאחדו, אם המשטר יפגין היסוס שיקרין על היחידות בחזית מול העם, אם לכמה אנשי מפתח תהיה תחושה שלא זה הזמן הנכון להורות על פתיחה באש – ייתכן שהמשטר האיראני, זה שנראה כה מוצק ועמיד, שמוטת כנפיו מאיימת על המזרח התיכון כולו, יקרוס במהירות.

הסיכוי כעת נמוך. אפילו מאוד. אבל רק לפני כמה ימים הוא היה אפסי לחלוטין. משטרים, לא רק כאלה בני 30 או 40 שנה, אלא בני 300 ו-400, יכולים לקרוס כבניין קלפים: אם אתם לא מאמינים לי שאלו את מיכאיל גורבצ'וב, זיין אל-עאבדין בן עלי מתוניסיה, חוסני מובארק ואת רוחותיהם של קדאפי, סאלח, לואי ה-16, ניקולאי השני וכל השאר.