פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המלחמה שכולנו נפסיד בה

      הביצה הווייטנאמית של האמריקנים והבוץ הלבנוני שלנו היו בסופו של דבר טרגדיות די דומות – הקונספציות השגויות שהובילו להתפרצותן, האובדן הכבד, וההחלטה האמיצה לסגת. אך הטרגדיה האמיתית תהיה אם לא נלמד את הלקח שהאמריקנים החמיצו - לא לקבל החלטות לפי הטלוויזיה

      מלחמת וייטנאם (יח"צ , yes דוקו)
      במבחן ההיסטוריה, נתפסת כמיותרת. מחאה לסיום מלחמת וייטנאם (צילום: yes דוקו)

      בשבועיים האחרונים צפיתי מדי ערב בסדרת המופת "מלחמת וייטנאם" של קן ברנס ולין נוביק, שסוקרת בעשרה פרקים את אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בתולדותיה של אמריקה. בזמן הצפייה בסדרה הראש שלי היה בג'ונגלים של וייטנאם, אבל הלב – בהרים ובקו החוף של לבנון. ככל שפרקי הסדרה התקדמו בסקירת מצעד האיוולת האמריקני במזרח אסיה, הלכו והתחזקו המחשבות שלי על מה שקרה למדינת ישראל בין הרי השוף לביירות.

      ראיתי את תמונותיו של הנשיא לינדון ג'ונסון מתייסר על כל חייל שנהרג בווייטנאם, ונזכרתי בתמונותיו של ראש הממשלה מנחם בגין, צנום ומיוסר, מסתגר בביתו שברחוב צמח בירושלים בעקבות נזקי המלחמה. שני המנהיגים החכמים האלה, שנכנסנו לספרי ההיסטוריה בזכות שורה ארוכה של הישגים, לא יכלו לשאת את הכאב של אובדן החיים ההמוני במלחמה, והחליטו לפרוש לפרוש מהפוליטיקה בעקבות זאת.

      היה קשה לעקוב, לאורך הפרקים, אחרי עשרות סיפורים טרגיים של חיילים אמריקנים שנשלחו לחזית, נלחמו, נפצעו ונהרגו, למען מלחמה שבמבחן ההיסטוריה נתפסת היום כמיותרת. 58 אלף חיילים אמריקנים נפלו במלחמה הזו. זה מספר בלתי נתפס במונחים של ימינו.

      חייל ישראלי מתדרך את שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין לאחר קרב קשה בבופור, לבנון יוני 1982 (GettyImages)
      לא יכל לשאת את הכאב. בגין עם שרון במוצב הבופור במהלך מלחמת לבנון (צילום: GettyImages)

      בשנת 2002 ביקרתי עם משפחתי באנדרטה לזכר הבנים של העיר בוסטון שנפלו במלחמות האמריקניות. ליד האנדרטה עמד איש מבוגר ועצוב, שסיפר לנו כי בנו היה טייס מסוקים שנפל בלחימה בווייטנאם, וגופתו לא אותרה מעולם. האנדרטה היא עבורו פינת הזיכרון היחידה שיש לו מבנו.

      סיפורי ההרוגים הזכירו לי את החברים והפקודים שאיבדתי בלבנון לאורך השנים. נזכרתי בסגן שי וולשטיין וסמ"ר אוהד ניסים, שנהרגו תחת פיקודי בגדוד 202 של הצנחנים בקו רכס רמים. חשבתי על הקצינים שסומנו בתור דור העתיד של החטיבה – אורי אזולאי, נדב מילוא, איתן בלחסן וערן שמיר – שנהרגו כולם כשהובילו את כוחותיהם לפעילות בעומק לבנון. חשבתי גם על תא"ל ארז גרשטיין, מפקד ענק שהיה דוגמא ומופת עבור הדור שלי ונפל בלבנון שנה לפני הנסיגה משם.

      הסדרה מתארת באופן מרתק ומדויק את הקשיים והאתגרים הכרוכים בלחימת גרילה בשטח זר. הצבא האמריקני הופתע בווייטנאם באופן דומה להפתעות שאנחנו, הדור שלחם בלבנון, למדנו להכיר היטב בלחימה נגד הכוחות הפלסטיניים ואחר כך נגד חיזבאללה: מארבים, היטמעות באוכלוסייה אזרחית, ניצול חכם של הפרשי גובה, אזורים מיוערים ומחסות אורבניים וכיוצא באלה. מי שחווה את הלחימה בלבנון ויצפה בסדרה של קן ברנס, ימצא את עצמו פעמים רבות חושב – "זה דומה למה שקרה לנו".

      הצפייה בסדרה גרמה לי למחשבות רבות על השנים הארוכות שביליתי בלבנון כחייל וכקצין. בלבנון התחיל השירות הצבאי שלי, כאשר כחייל צעיר בסיירת מטכ"ל נשלחתי עם חבריי לחזית הלחימה היישר מבסיס הטירונות שלנו. לבנון גם הייתה התחנה האחרונה שלי בצה"ל, בתור מפקד הגיס הצפוני – תפקיד שבמסגרתו עבדתי על תכנית מבצעית להכרעה מהירה של חיזבאללה בכל מלחמה עתידית. בעקבות הצפייה בסדרה כתבתי כמה מסקנות שלדעתי מתקשרות גם לחוויה הישראלית בלבנון, ושחשוב לקיים עליהן דיון כדי ללמוד משגיאות העבר- שלנו ושל ארצות הברית.

      המלחמה למען הקונספציה

      הפרקים הראשונים של הסדרה מציגים את האופן שבו ארצות הברית נשאבה לתוך הלחימה בווייטנאם בעקבות קונספציה שהשתלטה על הדרג הבכיר בוושינגטון. הקונספציה הזו הייתה שהסיכון הגדול ביותר לארצות הברית בדרום-מזרח אסיה היא התפשטות הקומוניזם, ושלכן על וושינגטון לעשות הכול כדי למנוע אותה.

      הקונספציה הזו הדריכה את כל פעולותיה של ארצות הברית בזירה הווייטנאמית, עוד לפני הכניסה למלחמה עצמה. היא גרמה לה לתמוך בשלטון הקולוניאלי השנוא והאכזרי של צרפת, גם כשהיה ברור שהעם הווייטנאמי מאס בשלטון הזה ושאין סיכוי שצרפת תמשיך לשלוט בהם לאורך זמן. התוצאה הייתה שצרפת הושפלה ונסוגה מווייטנאם, ואילו ארצות הברית הפכה בעיני וייטנאמים רבים מסמל החירות והחופש למדינה "מוכתמת" שאסור לסמוך עליה. מי שהרוויחו מכך, באופן אבסורדי, היו הקומוניסטים, שהצליחו לצייר את אמריקה כאויב בעיני העם הווייטנאמי.

      בהמשך, אותה הקונספציה הובילה את ארצות הברית להמר על תמיכה במשטר רודני ומושחת בדרום וייטנאם, שבסופו של דבר גרר את האמריקנים למלחמה שנמשכה יותר מעשור בג'ונגלים ובביצות. זאת, גם כאשר הציבור בדרום וייטנאם, כולל גרמים שלא היה להם שום קשר לקומוניזם כמו מנהיגי הדת הבודהיסטית, יצאו נגד המשטר הזה. ארצות הברית לקחה הימור, וככל שהיא הפסידה יותר כך היא החליטה להגדיל את מספר הז'יטונים שהניחה על ההימור הזה. זה לקח יותר מעשר שנים ועשרות אלפי הרוגים עד שהפוליטיקאים בוושינגטון העזו לדבר נגד הקונספציה.

      ריצ'ארד ניקסון (AP)
      המלחמה למען הקונספציה. ניקסון (צילום: אי-פי)

      אצלנו המילה קונספציה מזוהה בעיקר עם מלחמת יום הכיפורים, אז הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל שכנעו את עצמם שאין סיכוי שמדינות ערב ינסו לתקוף אותנו. אבל בעיניי, גם בלבנון הייתה קונספציה – כזו שלפיה אנחנו יכולים להכתיב לשכנינו, סוריה, ירדן ולבנון, כיצד חייהם צריכים להתנהל ומי צריך לשלוט בהם. גם הקונספציה הזו נכשלה: רצינו להמליך את הנוצרים על חשבון הפלסטינים ולשנות את יחסי הכוחות בין מדינות האזור, אך בסופו של דבר התברר שאנחנו בכלל מחזקים את השיעים, בני הברית הקיצוניים של איראן.

      בארצות הברית, למרבה הצער, הלקח של מלחמת וייטנאם לא נלמד עד הסוף. שלושה עשורים אחרי שנסוגו מווייטנאם, האמריקנים חזרו על אותה הטעות בעיראק: הם נכנסו למדינה כדי להחליף שלטון בעייתי אחד ועל הדרך חיזקו שלטון בעייתי ומסוכן לא פחות – זה של איראן. בימים אלה האמריקנים עומדים מול דילמה דומה בקוריאה הצפונית.

      ומה לגבינו? האם אצלנו נלמדו עד הסוף לקחי לבנון? יש בישראל מי שקוראים, למשל, להפיל את שלטון חמאס ברצועת עזה. צה"ל בהחלט מסוגל לעשות זאת מבחינה מבצעית, אבל האם לדרג המדיני יש תשובה לשאלה מה יקרה אחר כך? מי ישלוט בתא השטח הזה? אלה שאלות לא מקבלות מספיק תשומת לב בשיח הציבורי שלנו כיום.

      עוצמת אש לבדה אינה נותנת מענה ללוחמת גרילה

      הסדרה של קן ברנס מציגה חומרי ארכיון מסמרי שיער על הלחימה בווייטנאם. כוח האש האמריקני שהופעל נגד לוחמי הווייטקונג הוא בלתי נתפס, ובשלבים מסוימים של הלחימה היה אפילו נרחב יותר מזה שהפעילה ארצות הברית בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. מפקדי הצבא האמריקני שכנעו את הנשיאים קנדי, ג'ונסון וניקסון ששימוש ברוטלי בכוח אווירי יביא את הניצחון במלחמה, והנשיאים האמינו להם. בדיעבד, זו הייתה שגיאה קשה.

      מפקדי הצבא, במצב של מלחמה, כמעט תמיד ישכנעו את הדרג המדיני שהניצחון נמצא מעבר לפינה, ושאם רק יתנו להם להפעיל עוד קצת כוח אש, הצד השני יישבר. יש מקרים שבהם שימוש מוגבר בכוח אכן מוביל לסיום הלחימה – למשל, במבצע צוק איתן, שארך יותר מדי ימים והסתיים רק אחרי שצה"ל הגביר את עוצמת האש שלו.

      אבל הלקח של וייטנאם, ובמידה רבה גם של 18 השנים שלנו בלבנון, הוא שכל מקרה לגופו. לא תמיד עוצמת אש גדולה יותר היא הפיתרון החכם ביותר. מול לוחמת גרילה, שנטמעת היטב בשטח וזוכה לתמיכה מהאוכלוסייה המקומית, לא תמיד עשר פצצות ישיגו תוצאה טובה יותר מפצצה אחת. לפעמים הן דווקא ישיגו פחות, ועדיף יהיה להשקיע באמצעים אחרים כמו הבנה מעמיקה של השטח, מודיעין איכותי, ומדיניות שיוצרת הבדלה בין לוחמי הגרילה לבין האוכלוסייה המקומית.

      ג'ון קנדי נואם בברלין (AP)
      לא היה מעוניין בהיגררות. קנדי (צילום: אי-פי)

      אחת הטרגדיות הגדולות ביותר שהסדרה של ברנס ממחישה היא ששני הנשיאים שבתקופתם אמריקה נגררה לתוך המלחמה בווייטנאם, קנדי וג'ונסון, לא היו מעוניינים בכלל בהיגררות הזאת. שניהם הבינו שווייטנאם עשויה להתגלות כביצה טובענית, אבל חששו להצטייר כחלשים ולספוג על כך ביקורת קשה מיריביהם הפוליטיים.

      מה שג'ונסון וקנדי לא לקחו בחשבון זה את עוצמת ההתנגדות שתעורר המלחמה בבית. ההתנגדות הזו פילגה את המפלגה שלהם – המפלגה הדמוקרטית – ויצרה אווירה רעילה ומלאת שנאה בכל רחבי אמריקה. מפגינים צעירים כינו את החיילים ששבו מהחזית "רוצחי תינוקות". שוטרים שהוצבו בקמפוסים ירו אש חיה לעבר מפגינים נגד המלחמה. ריצ'רד ניקסון, שעלה לשלטון אחרי פרישתו של ג'ונסון, ידע היטב כיצד לנצל את אווירת השנאה הזו כדי לקדם את עצמו מבחינה פוליטית.

      המסקנה החשובה ביותר שאפשר ללמוד בהקשר הזה היא עד כמה קשים הנזקים שיכולים להיגרם כאשר יוצאים למלחמה שאין לה קונצנזוס ציבורי בחברה דמוקרטית. לא סתם עבור בני הדור שלי הפכה מלחמה לבנון לנקודת ציון של פילוג ומחלוקת בחברה הישראלית. אני מאוד מודאג מכך שכמה מבכירי הדרג הפוליטי בישראל לא הפנימו את הלקח הזה.

      האומץ להכיר במציאות

      ניקסון ייזכר לנצח בתור אחד המנהיגים המושחתים ביותר שידעה אמריקה, אך בזכות הסדרה נחשפתי לפרשה מדהימה שכלל לא הכרתי – כיצד ניקסון סיכל את שיחות השלום בווייטנאם, שהתנהלו במקביל לבחירות 1968, כדי לפגוע ביריבו הדמוקרטי, סגן הנשיא יוברט האמפרי, ולהבטיח את נצחונו שלו בבחירות. הנשיא ג'ונסון סבר שמדובר במעשה בגידה לכל דבר, אולם היסס לפעול בנושא, מחשש שהדבר ייראה כמו התערבות פעילה שלו בבחירות לנשיאות.

      אלא שלצד השחיתות, ניקסון ראוי להיזכר בהיסטוריה גם בתור המנהיג היחיד שהיה לו האומץ לקבל את ההחלטה המתבקשת לסגת מווייטנאם. שני הנשיאים שקדמו לו, קנדי וג'ונסון, הבינו היטב עד כמה המלחמה שם היא בור ללא תחתית. הם הבינו שארצות הברית מכלה את משאביה ושולחת את בניה למות למען משטר מושחת וחסר תועלת. אבל בניגוד לניקסון, הם לא מצאו את כוחות הנפש לבוא ולומר "עד כאן". הם חששו להצטייר כחלשים. ניקסון פתר את הדילמה הזו באמצעות המוטו הגאוני: "ניסוג ונגיד שניצחנו".

      כנס מפלגת העבודה בתל אביב, 22 בדצמבר 2017 (ניב אהרונסון)
      החלטות קשות. ברק (צילום: ניב אהרונסון)

      הקטעים בסדרה שעוסקים בדילמות הקשות של המנהיגים האמריקנים גרמו לי להעריך עוד יותר את ההחלטות הקשות שקיבלו שני ראשי ממשלה ישראלים בתחילת העשור הקודם – אהוד ברק ואריאל שרון. ההחלטות שלהם להוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני ומהביצה העזתית התקבלו בביקורת קשה מצד האופוזיציה בישראל, אבל מנקודת מבט ביטחונית, הן היו בלתי נמנעות. לא הייתה תוחלת להמשך השליטה שלנו בשני מיליון פלסטינים ברצועה, ולא הייתה הצדקה להמשיך לאבד את מיטב בנינו ברצועת הביטחון בדרום לבנון, בשעה שצה"ל צריך להיערך לאתגרים האדירים שמצפים לו בעתיד, החל מהגרעין האיראני וכלה באיום הסייבר.

      נסיגה היא אף פעם לא דבר יפה. היא לא מצטלמת טוב כמו ניצחון. הנסיגה האמריקנית מווייטנאם, בדומה לנסיגות שלנו מלבנון ומעזה, בוצעה באופן לא מושלם, ולעתים אפילו רשלני. אבל בשורה התחתונה – היא הייתה מוצדקת. מנהיגים לא צריכים לקבל החלטות לפי השאלה "האם זה נראה טוב בטלוויזיה?", אלא בהתאם לשאלה "האם בעוד עשר שנים, כשאני אהיה כבר בפנסיה או בעולם הבא, המדינה שלי תהיה במצב טוב יותר בעקבות הצעד הזה?".

      חברי תא"ל (במיל') צ'יקו תמיר קרא לספרו על השהות הישראלית בלבנון "מלחמה ללא אות" – מלחמה שהציבור רוצה לשכוח, והמנהיגות מנסה להדחיק. במשך הרבה שנים הייתה מלחמת ווייטנאם ה"מלחמה ללא אות" של הציבור האמריקני. הסדרה של קן ברנס עושה שירות חשוב בכך שהיא מציפה מחדש את הנושא. אני יכול רק לקוות שכל ישראלי יצפה בסדרה מעוררת המחשבה הזו, ומי יודע, אולי אפילו יימצא מי שירים את הכפפה וייזום פרויקט דומה על השנים הארוכות שלנו בלבנון.

      (עדכון ראשון: 17:00, 4/1)