המהומות באיראן: גורמי ביטחון בישראל ממליצים להימנע מהתערבות

אחת מאגדות וושינגטון מספרת על איש עסקים מכובד, מנכ"ל תאגיד רב עוצמה, שנכנס למעלית במועדון הסגור של בני מעמדו ונתקל שם בפרקליט נשוא פנים עוד יותר, יועץ לנשיאים ואף שר – קלארק קליפורד, עוזרו של הנשיא טרומן בעת המחלוקת על ההכרה במדינת ישראל המוקמת - ושר ההגנה בסוף ממשל ג'ונסון.

במסע המהיר אל הקומה העליונה נאנח המנכ"ל ואמר: "יש פקיד בכיר ברשות לניירות ערך שמתנכל לנו. מה לעשות?". הפרקליט המהם באדיבות, אמר "לא לעשות", ולמחרת נחתה על שולחן המנכ"ל מעטפה ובה חשבון ייעוץ בסך 20 אלף דולר. כשהדולר היה דולר.

לפי הגרסה המתקדמת של האגדה, החזיק המנכ"ל את המעטפה בידו כשהגיע בצהריים לאותו מועדון, באותה מעלית, שם נתקל בפרקליט אחר, סיפר לו את החוויה ותהה בקול מה לעשות – האם להגיש תלונה להנהלת המועדון או לוועדת האתיקה של עורכי הדין, או להחזיר את החשבון לשולחו. "לא לעשות", כחכח הפרקליט – וכמובן שלח למחרת חשבון דומה במעטפה דומה.

כך או כך, את זה, "לא לעשות", ממליצים לממשלת ישראל מומחי איראן במערכת הממלכתית, לנוכח גל המחאה שם. בהבדל אחד - החשבון, שלדעתם יוגש לישראל, אם תשתטה להתערב בעניין לא-לה. עצת חינם השווה זהב ובכלל לא מובנת מאליה, כי מסרטוני בנימין נתניהו המעודדים את מאתגרי המשטר בטהראן עולה שסוף-סוף נמצאו הפגנות הקרובות לליבו. פסיעה קטנה נוספת, והתשואות ממרחקים יתוגברו בעזרה פעילה.

כמעט 40 שנה לאחר הזעזועים שהפילו את השלטון המלוכני, גירשו את השאה שגסס בסתר, ולאחר מעברון קצר העלו את חומייני ומהפכניו - ברור גם לאחרוני המתגעגעים למשפחת פהאלווי – מנימוקים קרים, נטולי רגש – שלא תהיה לה תקומה. גם אם האייתוללות יסולקו, יבוא במקומן משהו אחר.

המהפכה מושרשת מדי, אם לא כשלעצמה - שהרי מיליונים שהשלימו איתה או אף נלהבו ממנה מאסו בה, הם או בניהם - כי אז על דרך השלילה של מה שקדם לה.

השאלה היא לפיכך מעשית: בעד לחיצה ישראלית קלה על כפות המאזניים או נגדה. הפיתוי גדול, בגלל יומרת הבקיאות בזירה האיראנית ועוד יותר מכך, בגלל מרכזיותה של מעורבות איראן במרחב האסטרטגי של ישראל.

בין ותיקי המוסד, צה"ל ומשרד החוץ נותרו כמה וכמה יודעי איראן מכלי ראשון, בנוסף למחקר, למעקב ולפגישות עם גולים. ביניהם, למשל, תת-אלוף בדימוס צורי שגיא, קצין צנחנים שאימן את – ובפועל אף פיקד על – הכוחות הכורדיים שהטרידו את עיראק בגבולה עם איראן (שיעור שהאיראנים מחזירים לישראל באמצעות חיזבאללה ובאי-כוח מסוגה).

שגיא אמר תמיד, תחילה בנימה של אזהרה ומאז המהפכה בנימת הרגעה, שהפרסים אינם עוינים או אוהדים אחד מהצדדים בסכסוך ישראל-ערב. הם חוששים משני הצדדים ומהשלמה ביניהם שתשאיר את איראן מבודדת. לכן לא היתה מעולם ברית אמיתית בין טהראן לירושלים ואין גם איבת-נצח ביניהן. הכול תועלתני. ההתנשאות האיראנית כלפי הערבים גובלת בגזענות, ומהצד הפולשני של הגבול. אשר ליחסה של המהפכה האסלאמית ליהודים, דומה שהתאכזרות השיעים לסונים מרה עוד יותר.

לאותו רובד של איראנולוגים, ובהעמקה נוספת, ניתן לשייך את אורי לוברני, השגריר הלפני-אחרון בטהראן וסייסמוגרף אנושי רגיש, מראשוני החשים בסדקים בחומת השאה. בעשורים הקודמים, כיועץ במשרד הביטחון, העריך לוברני שבקרב הצעירים – בעיקר סטודנטים – ובאיגודים המקצועיים, במיוחד בתעשיית הנפט, יש מוקדי תסיסה נגד המשטר.

מידע מהימן ועדכני על המגמות הרווחות בקבוצות אלה ואישים מובילים בהן, יחד עם שידורי רדיו (ועכשיו גם מסרים ברשתות חברתיות) המכוונים אליהן, לא יציתו אש, אבל יוכלו ברגע מתאים ללבות אותה – אם כך יוחלט. אין הכרח שאכן יוחלט להתערב, אך בלי להכין כלים ליום פקודה, לא יהיה טעם בהרהורי התערבות.

רעיונות "קול איראן החופשית", במימון אמריקני, הנשמעים מיושנים בעידן התקשורת העכשווית, הועלו בתקופת החדירה האיראנית לסביבת ישראל, אך בטרם היתה לעובדה ביטחונית ומדינית חשובה כל כך. השפעת איראן עלתה במקביל לירידת עיראק, השכנה היריבה ואלופת הקטל.

סדאם חוסיין היה האויב הגדול האחרון של חומייני וחמינאי. גם תוכנית הגרעין של איראן, ששורשיה בימי השאה, נועדה תחילה להוות משקל-נגד לעיראק ולא לישראל. שבועות מעטים לאחר הפלישה העיראקית בסתיו 1980 היו אלה האיראנים שהקדימו את ישראל ותקפו ראשונים, בפאנטומים וללא הצלחה, את הכור הגרעיני ליד בגדאד.

המהפכה באיראן הצטלבה עם השלום הישראלי-מצרי וסתרה אותו. סאדאת, בניגוד לנאצר, היה שותף אסטרטגי של השאה מרגע שכרת ברית עם האמריקנים. איראן החדשה, האנטי-אמריקנית, התנגדה לתהליך הפיוס של ישראל עם שכנותיה הערביות, אבל שידרה נכונות לתמוך בכל הסכם שיהיה קביל על הפלסטינים – לא להיות קיצונית וסרבנית יותר מהם.

מאחר שהתקוות להשגת הסכם כזה - כנובע מהסכם ישראל-מצרים ומרחיב אותו, בין בשותפות עם ירדן ובין אם לא - התמסמסו במהרה בגלל התנגדות ממשלת בגין ומלחמת לבנון, הסוגיה לא הועמדה למבחן.

בלבנון ניתנה לאיראן הזדמנות לפרוש חסות על העדה הגדולה ביותר והמקופחת מכולן, השיעים. החיכוך שיצרה פלישת צה"ל, בשיתוף הפלנגות, בנה את חיזבאללה והעצים אותו עוד יותר מ"אמל", הארגון השיעי הלוחמני אך המתון יותר. שותפות איראן-חיזבאללה חוללה את פיגוע-העל הראשון, נגד מטה כוח המארינס בחאלדה, עם יותר מ-240 הרוגים אמריקנים, והבריחה מלבנון את הצי השישי של הנשיא רייגן – גלגול מוקדם ומלוטש של דונלד טראמפ.

אותה לבנון היא כעת התבנית המחשבתית הגורמת למומחי קהילת המודיעין בישראל להזהיר מפני פלישה מילולית לאיראן. האכזבה ממשפחת פייר, באשיר ואמין ג'ומאייל, שניתן לראותה רגשית כבוגדנית אך באופן מפוכח יותר כמשקפת את מציאות החיים במפצח האגוזים בביירות, מצננת כיום את ההתלהבות מהפיתוי לנסות להשפיע על הבאות בטהראן.

ישראל נכשלה במאמציה החובבניים להנדסת אומות ולפירוק משטרים והרכבתם. כל מאמץ כזה מחייב השקעה עצומה במחזור חיים העלול להימשך דורות – לא רק הפעלת העוצמה הראשונית הנחוצה להפקת שינוי, אלא גם ובעיקר תחזוקה מתמדת, לנוכח התנגדות עממית אלימה, בגיבוי חיצוני.

זהו גם מאמץ המביס את עצמו, כי השליט החדש מוכרח להתנער מדימוי הבובה הישראלית. לכן הזדרז באשיר ג'ומאייל להבהיר ערב הירצחו שבעקבות הירהור נוסף, מתוקף מעמדו החדש כנשיא-נבחר ולא עוד מפקד מיליציה עדתית, לא יחתום על שלום עם ישראל.

החתירה האיראנית לנשק גרעיני הוקפאה, במסגרת הסכם 2015, עד שהבל-פיו של טראמפ איים להפיח בה חיים חדשים. מערכת הביטחון בישראל מעדיפה את ההסכם, על כל פגמיו (רק מי שאינו נמצא בעמדת הכרעה יודע להשיג הסכם מושלם), על פירוקו. עכשיו היא חוששת שבגלל טראמפ יחזור הגרעין האיראני לטבלה הפעילה של האיומים מטהראן, הכוללת כרגע את טילי הקרקע-קרקע נטולי הגרעין, הנוכחות בסוריה וחיזבאללה.

במערכת הביטחון מצליחים לראות באיראנים סוג של ישראלים, הכי קרובים באזור לדגם המקומי – פיקחים, בין מתוחכמים לממולחים; חיים בתחושת מצור ואיום רב-זירתי; יודעים לשלוח זרועות ארוכות לאיגוף ולעיקוף. אפשר להוסיף גם את הממד ההרתעתי של הדימוי הגרעיני, שאין צורך לצקת בו ממשות כדי להקרין עוצמה. כוחו של חיל האוויר הישראלי בחימוש משוכלל ומדייק, מייתר בסדרה מתארכת של מערכות את מה שבעולם מאמינים שמפותח בדימונה.

יש לישראל נכסים באיראן, אם לשפוט לפי מדעני הגרעין שבשנים האחרונות הירבו להתאבד במפגשים עם אופנוענים שנפטרו ממטעני נפץ שנשאו. היא נוכחת באזור, למשל באזרבייג'ן, והרי האזרים הם מיעוט גדול, רבע מאוכלוסיית איראן, חצי מהחצי הפרסי. המפרץ הפרסי פתוח לכלי שיט מכל האומות, מעל פני הים ומתחתיהם.

ההתגוששות הפנימית באיראן מהותית. היא אינה רק בין המפגינים לבין המשטר, אלא בין האסכולות השונות בתוכו, זו של הנשיא חסן רוחאני וזו של מפקד גיס קודס של משמרות המהפכה קסאם סולימני. רוחאני מסרב להיות שוליית הקסאם. סולימני נעשה למטרד כה חזק, עד שלפלא הוא שטרם ניסו להתנקש בחייו.

עשור לאחר ההתנקשות בעימאד מורניה – "החתול בעל תשע הנשמות", באחד מכינויו המבצעיים - בפברואר 2008 בדמשק, עשוי גם תורו של סולימני להגיע, ויתכן שהוא מהאישים הנדירים שסילוקם מהזירה ישנה משהו, אבל בחשבון הכללי גם זו אשליה. תנועות הנשענות על זרמי מעמקים אינן בנויות על אדם אחד.

באמצע שנות ה-80' גרם שילוב של שיקולים ושגיונות להסתבכות הישראלית-אמריקנית בפרשת איראן-קונטרה, מכירת נשק למתונים-כביכול במשטר חומייני תמורת כסף למורדים בניקרגואה ושיחרור בני ערובה. הנימוק, בצד הישראלי, היה הידוק הקשר עם האגף הרך של החומייניסטים, בראשות האשמי רפסנג'אני. במונחי היום – אסכולת רוחאני.

חשיפת הפרשה, שכללה התעשרויות אישיות והערמה של עוזרי רייגן (שלא תמיד תיפקד במלוא שכלו) על הקונגרס, הזיקה לכל. בין השאר, היא המיתה את הסיכוי האחרון להסכם שלום ישראלי-ירדני, שאולי היה חוסך את האינתיפאדה ואת אוסלו. הלקח ממנה, כמו מלבנון, היא שאת היוזמות הפעלתניות מוטב לשמור לשלום. התערבויות, בעיקר כשאיראן במרכז או בקירבתו, הן הרפתקאות. שומר נפשו ירחק.

ההפגנות באיראן קורעות לכאורה פתח, אבל אין עונה טובה מזו לזכור את הנזלת שקיבל השפן הקטן, או בלשון חומייני וסולימני "השטן הקטן", שהצטנן כי שכח לסגור את הדלת.