מצפון ועד דרום, מטהראן הבירה ועד לערי הגבול וריכוזי המיעוטים, יצאו מפגינים לרחובות בארבעת הימים האחרונים ומחו נגד אוזלת היד של השלטונות באיראן בכל הנוגע לשיפור מצבם הכלכלי העגום. חלקם ניצלו זאת כדי להוציא את קצפם על מנהיגי הדת, בראשם המנהיג העליון עלי חמינאי והנשיא חסן רוחאני, אחרים על המעורבות היקרה בסכסוכים ברחבי המזרח התיכון.
את מניין המשתתפים בהפגנות קשה לאמוד - הרשויות ממעיטות בערכן וטוענות כי מדובר בעשרות בודדות, בעוד שכלי תקשורת ומשתמשים ברשתות החברתיות המזוהים עם האופוזיציה מפריזים במספרים - אך פיזורן הגיאוגרפי והסוציו-אקונומי מעיד על תרעומת וייאוש אמיתיים השוררים בקרב שכבות שונות בחברה האיראנית.
הכלכלה האיראנית לא מצליחה להתרומם, גם שנתיים וחצי אחרי הסכם הגרעין, שהיה אמור להניב פירות עבור האזרח הפשוט. האבטלה והאינפלציה עלו, ומחסור במוצרים בסיסיים הוביל לעלייה משמעותית בעלותם, כמו מחיר הביצים שהוכפל בתוך שבוע.
לפי טענות שונות, מתנגדיו של רוחאני מהמחנה השמרני היו אלו שיזמו את ההפגנה המקורית בעיר החשובה משהד, במטרה להכפיש אותו ולפגוע במעמדו. מהר מאוד הם גילו שמזימה שכזו קל מאוד להוציא לדרך, אולם קשה לדעת כיצד היא תתפתח ואיך היא תסתיים.
במקום הפגנה שגרתית לשחרור קיטור על יוקר המחיה, היא לבשה במהירות אופי פוליטי ואנטי-ממסדי, והמחאה התפשטה כמו אש בשדה קוצים לאזורים אחרים ברפובליקה האסלאמית בת 80 מיליון התושבים. "מי שאחראי לאירועים האלו ישרוף את האצבעות שלו עצמו", אמר סגן הנשיא אסחאק ג'נגהארי, בעל ברית קרוב של רוחאני, ברומזו לקנוניה של מתנגדיו, עוד ביום הראשון של ההפגנות
אחרי שהשד יצא מהבקבוק, הפגנה אחת הולידה הפגנה נוספת בעיר אחרת, וכך הלאה. המפגינים אספו עוז וייחלו למותם של מנהיגיהם, כשהם קורעים ושורפים סמלי משטר, בהם גם מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה קאסם סולימאני, שאחראי להצלחות הציר השיעי בשנים האחרונות.
מספריהם הלא גדולים של המפגינים אפשרו לכוחות הביטחון להביט בהם בתחילה מהצד ולעצור כמה בודדים מהם לזמן קצר. עם זאת, משטרים דיקטטוריים מודעים לסכנה הכרוכה במתן דרור להשמעת ביקורת נגדם, ומשלא דעכה המחאה אלא רק התגברה, החל שלב הדיכוי האקטיבי, אם כי המאוד מדוד בחריפותו עד עתה.
המהומות שאפיינו את גל המחאה המשמעותי האחרון - אחרי בחירות 2009, שבהן ניצח בצורה מחשידה מחמוד אחמדינג'אד - עדיין נעדרות מההפגנות הנוכחיות, ועל כן היד היחסית רכה שנוקטים משמרות המהפכה ומיליציית הבסיג' השנואה שלו.
אף על פי כן, סימנים ראשונים לאלימות נרשמו במהלך הפגנה בעיר דורור שבמחוז לוריסתאן, כשנפתחה אש חיה לעבר המשתתפים. לפחות שניים נהרגו, באיתות ראשון של המשטר שהוא אמנם מסכים לסבול עצרות תסכול, אך עד גבול מסוים.
מאבק ברשתות החברתיות
כמו בכל גל של הפגנות, השאלה הגדולה ביותר היא עד כמה הן מסוגלות לצבור מומנטום ולהתרחב עד כדי מאסה קריטית. כדי להקשות על כך, השלטונות שיבשו את רשתות האינטרנט והסלולר, שבאמצעותן מעבירים המפגינים הוראות וקריאות ומפיצים סרטונים המלבים את האש, וחסמו גישה לרשתות החברתיות. האמצעים הטכנולוגיים העומדים ברשות מתנגדי המשטר מגוונים יותר מאלו ב-2009, אך נחישות ההנהגה לדכא את המחאה עוד בחיתוליה לא השתנתה אף היא.
משמרות המהפכה הזדרזו להצהיר כי הם יגנו על "האומה האיראנית" ובתקשורת הממלכתית הואשמו המפגינים בהיותם "אנטי-מהפכנים" שנשלחו על ידי גורמים זרים, כשגם ההתערבות הברורה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא צפויה להועיל.
הבחישות האמריקניות והמערביות באיראן מתקופת המלחמה הקרה - הפלתו של ראש הממשלה הפופולרי מוחמד מוסאדק לטובת החזרת השאה השנוא במבצע של ה-CIA - עדיין חרוטות היטב בזיכרונם של האזרחים, וגם אלו הדורשים שינוי מהותי לא רוצים שייכפה עליהם באופן מלאכותי מן החוץ.
היציאה לרחובות מאפשרת פתחון פה גם למיעוטים אתניים, כמו הכורדים, הערבים והלורים, לצד הלשכת סמלי דיכוי, כמו הרעלה. באחת התמונות המפורסמות מהימים האחרונים נראית אישה עומדת ללא כיסוי ראש, שאותו תלתה על מקל לנגד עיני השוטרים.
גם אם הממשלה תבטיח לאזרחים הממורמרים רפורמות עמוקות, אין זה אומר שמחאת הביצים קרובה או צפויה להבשיל לשינוי דרמטי, על אחת כמה וכמה למהפכה ולקריסת הרפובליקה האסלאמית, כפי שהתקשורת הערבית הפרו-סעודית וגולים איראנים לא מחוברים למציאות עוטפים את גל המחאה הנוכחי.
למפגינים גם אין הנהגה או גורמים פוליטיים שידברו בשמם ויקדמו דרישות כלשהן. מנהיגי האופוזיציה נכלאו והפכו ללא רלוונטיים מאז מות "התנועה הירוקה" ב-2009, וגולים המתראיינים באולפני חדשות של רשתות מערביות או ערביות מייצגים בעיקר את עצמם ואת האינטרסים שלהם.
למרות זאת, יש כאן קריאת השכמה לחמינאי ולראשי המשמרות המהפכה - ההצלחות הצבאיות בעיראק ובסוריה, לצד התמיכה בחות'ים ובעזתים הרחוקים, אינה בראש מעיניו של האזרח מן השורה. במקום נשק לחיזבאללה ולחמאס, היו שמחים התושבים לראות את הכסף מושקע בכלכלה המקומית, כך שרכישת מוצרי מזון בסיסיים לא תהפוך למלחמת קיום.
