רעידת האדמה שהכתה בעיראק ובאיראן בחודש שעבר וגרמה לרעשי משנה גם בישראל, שוב העלתה את החשש שבכל רגע גם אצלנו היא יכולה להתפרץ בעוצמה אדירה. ככלל ישראל היא מדינה המצוייה בסיכון לרעידות אדמה בשל מיקומה על השבר הסורי-אפריקני. אזורים שונים בישראל נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר אך ככלל ההערכה היא כי בישראל תתרחש רעידת אדמה משמעותית, במוקדם או במאוחר.
ההערכה היא כי יש בישראל עשרות אלפי יחידות דיור שלא יעמדו ברעידת אדמה, רובן במגזר הפרטי. הסיבה לכך היא שבעוד שבשנות ה-80 המדינה קידמה מאוד את ההיערכות לרעידות אדמה במגזר הציבורי באמצעות תקן ת.י 413 אותו גיבשו משרד הפנים ומכון התקנים, הרי שרק בראשית שנות ה-90 החלו לדרוש הקמה של בניינים חדשים עם מיגון מתאים מפני רעידות אדמה כתנאי סף. במקביל הוקמה על ידי סגן שר הביטחון דאז ועדה מיוחדת בראשותי לטיפול בנושא הקמת ממ"דים וחיזוק בתים קיימים. עד אשר נכנס התקן לתוקפו נוצרו כמויות גדולות מאוד של דירות שאינן עומדות בו ובהן דירות שנבנו ללא היתר, או דירות נוספות באזורים ברמת פיקוח נמוכה.
למרות שהמדינה פיתחה כמה כלים יצירתיים להתמודדות עם הנושא כגון פרויקטים של פינוי בינוי ותמ"א 38, היא לא הצליחה להשתמש בהם דווקא באזורים שבהם הם הכי נדרשים כמו במגזר הערבי וביישובי הפיתוח והפריפריה. לשם כך על המדינה להשקיע הן משאבים כספיים והן קרקעות כבסיס לפתרון הבעיה. השקעות אלו מוצדקות שיינתנו כחלק מחבילת ניהול הסיכונים של המדינה.
גם ביישובים ערביים הבינו והתאימו את עצמם לשינוי הפרדיגמה בנוף המגורים. רק לאחרונה אושרו פרויקטים רבי קומות בעכו, אבו גוש וטייבה. הרשויות המקומיות הללו הבינו כי בנייה רוויה, בדומה לשאר הארץ, היא הפתרון להתרחבות ולמתן מענה לגידול הטבעי באוכלוסייה. כך שזה אך טבעי לקדם פרויקטים של התחדשות עירונית במגזר, המגלמים בתוכם הגבהת מבנים לצד חיזוקם. אנחנו רואים שיקוף למגמה הזו גם במגזר הקהילתי והכפרי, כמו למשל בניין של שש קומות למגורים שאושר לאחרונה בקיבוץ מעגן מיכאל, אשר היווה פריצת פרדיגמה במגזר הכפרי והקיבוצי.
כיום המדינה אומדת בכמאה מיליארד דולר אמריקני כתת ביטוח את הסכנות מפני רעידת אדמה. אם נוסיף לכך הוצאות עקיפות (כגון: אובדן ימי עבודה וטיפול בנפגעים) הרי שהסכום הנדרש לשיקום יוכפל בקלות. כך שיש בהחלט הצדקה לכך שהמדינה תשקיע לפחות 10% מהסכום הנ"ל להסדרת הנושא בראייה תכנונית ל-20 מיליון נפש במדינה.
כדוגמה קיצונית אציג את היישוב ג'יסר א-זרקא: מדובר ביישוב מהחלשים ביותר בישראל, למרות היותו ממוקם במרחב האיתן של המדינה. במקום להציע ליישוב פתרון יצירתי לשיקומו, המדינה מציעה לו שוב ושוב פתרונות שלא אוחזים "את השור בקרניו" אלא את התרופות הרגילות המשמרות את מצבו במקרה הטוב, ומרעות את מצבו במקרה הפחות טוב. אלברט איינשטיין היה מכנה זאת כ"אי שפיות - לחזור על אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות".
המציאות יכולה בקלות להתהפך לטובתה של ג'יסר, שיכולה בנקל להפוך לעיר מצליחה לחוף הים, עיר תיירות במרחב של תעסוקות ידע עם עתיד לדורות הבאים. זה מחייב את המדינה בתכנון ומשאבים יעודיים. מאיפה הכסף? במקום להשקיע (יש אומרים שזה יכול להגיע ל-400 מיליון שקל) בהסטת כביש 2 המתוכנן ליד היישוב, ניתן להסתפק בשדרוגו ולהסיט כ-50% מהתקציב לבנייה מחדש של ג'יסר. זו יכולה להיות עיר קלאסית עם מגוון צורות בנייה, כאשר הגובה הממוצע של בניני המגורים ינוע בין חמש לעשר קומות במקום אוסף של בתים חד או דו קומתיים הבנויים היום כבמערב הפרוע.
לתושבי ג'יסר מגיע לגור בבתים בטוחים ומוגנים, מחוזקים ועמידים בפני רעידות אדמה. בצד זאת, יוקמו בעיר בתי מלון, חדרי אירוח וישודרג הנמל (נמל ת"א בקטן). בראייתי, על כל היישוב יחול פינוי-בינוי שילווה בשני כלים עיקריים: תמרוץ יזמים בהקצאת זכויות בניה של עשר יחידות דיור על כל יחידה שיקימו ביישוב; ניוד זכויות לטובת היזם-קבלן (אגירת זכויות) לערים אחרות בקרקע במחיר 0; ומימון הקמת שרותי הציבור על ידי המדינה.
בדרך זו ניתן, בתהליך סדור שיכול להמשך כשני עשורים, לאפשר פתרון מלא ליישוב בחידוש העיר שכל בתיה יהיו על פי תקן ת.י 413 ויהיו עמידים בפני רעידות אדמה.
הכותב הוא דב קהת, שימש בעבר מנכ"ל משרד הפנים, יו"ר המועצה הארצית לתכנון ובניה ומנכ"ל מרכז השלטון המקומי בישראל.