הלוויתנים כבר שחו, הסרדינים עוד סובלים: מה רוצה ישראל מבועז הרפז?

שבע שנים לאחר שבנימין נתניהו זכה בהזדמנות נדירה להשפיע על כל הצמרת הביטחונית של ישראל, נותרו בשטח ממורמרים ושבעי רצון – אך גם אדם אחד שהמערכת לא מוותרת לו

התכשיט הוזנק למעלה. ארנון מילצ'ן
שיכלול המקרה הידוע של הקצין היפני הממשיך להסתתר במעבה הג?ונגל, כי לא הגיעה אליו בשורת הכניעה

בבית משפט השלום בתל אביב יתחדש בקרוב משפטו של סגן-אלוף במילואים בועז הרפז, המואשם בזיוף ובקבלת דבר בנסיבות מחמירות. נשמע כמו פשע המאה, או לפחות העשור, ואכן ההליכים בתיק מאיימים לחצות עשורים; ותיאור העבירות המיוחסות לנאשם מעלה בדמיון ארכי-נוכל המתדפק על שערי בנק ישראל ומערים על כספר תמים בהגישו לו פתק בחתימת קרנית פלוג, "נא לתת למוכ"ז מיליון שקלים בשטרות רחל המשוררת".

הבעיה של הרפז היא בתרגום שמו לאידיש – גולדנברג. עו"ד טוני גולדנברג מפרקליטות מחוז תל-אביב הושארה מאחור כשהגייסות הגדולים שהתכתשו במלחמת העולם חזרו הביתה, התאוששו מהלם הקרב ולרוב גם התקדמו. זה שיכלול המקרה הידוע של הקצין היפני הממשיך להסתתר במעבה הג'ונגל, כי לא הגיעה אליו בשורת הכניעה – כאן אורבת לו מתחת לעץ גם קצינה אמריקאית, המנותקת כמותו מההתפתחויות החדשות.

באוגוסט 2010 פירסם ערוץ 2 מסמך שהרפז העביר ללשכת הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. עד כאן אין מחלוקת. הרפז לא יזם את הפרסום ולא רצה בו, כי כל כוחו של המסמך היה בהימנעות מחשיפתו לאור השמש השורפת. לכן רופפת מאד טענת התביעה שבייצור המסמך זמם הרפז לחולל פעולה כלשהי. למעשה, לכל היותר היה במסירתו לאשכנזי, באווירת סתרים, כדי לתחזק את תחושתו הקודמת של הרמטכ"ל שהוא נתון בתנועת מלקחיים בין שר הביטחון אהוד ברק לבין האלוף יואב גלנט, שנתפש – נכונה, כפי שהוכח במהרה – כמועדפו של ברק לתפקיד הרמטכ"ל הבא.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
השתוקק להפציץ. בנימין נתניהו

הפרשה המתישה שנולדה באותו פרסום – להבדיל מאותו מסמך – שיגעה מדינה שלמה וסיפקה פרנסה טובה לשני מבקרי מדינה, עשרות חוקרי משטרה ומצ"ח שנעזרו ברב-טוראיות (או שמא, כמנהג הזמן, רבות-טוראי) לתימלול שיחות אלופים וגדודי עיתונאים. היחיד שפרנסתו קופחה ועדיין נפגעת הוא הרפז. ממנו ממשיכה הפרקליטות לתבוע את הליטרה שתשביע את הרעב לצדק.

מיותר לדוש שוב בכל פרטי הפרשה, אך חיוני למסגר אותה. שנת 2010 סיפקה לבנימין נתניהו, שחזר לראשות הממשלה באביב הקודם, הזדמנות נדירה להשפיע על כל הצמרת הביטחונית והמשטרתית. באותה שנה התבקשו החלטות על איוש תפקידי הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה וראשי המוסד והשב"כ.

חקירות נתניהו נמצאו אז בשבתון, אך לא בוגר מצולק כמוהו של פרשיות שנות ה-90' יהיה אדיש למינוי מפכ"ל. השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ, שליחו של אביגדור ליברמן למשטרה, התלבט בין שני ניצבים – שחר איילון ויוחנן דנינו. איילון, הוכח גם אחר כך, מיומן בכיבוי דליקות, אבל דנינו פיקח יותר ויודע איך לא להצית אותן. זה השוטר שנתניהו רצה ושאהרונוביץ מינה.

על מינוי ראשי המוסד והשב"כ ריחפה סוגיית איראן. נתניהו השתוקק להפציץ. בין המפריעים העיקריים לו היה ראש המוסד מאיר דגן. אחד משותפיו של דגן להתנגדות להפצצה היה ראש השב"כ יובל דיסקין. כהונות שניהם עמדו לפקוע בתחילת 2011, דגן אחרי שמונה שנים ודיסקין לאחר שש, עם זיקה אפשרית בין שני המינויים שעל הפרק – אם דיסקין יהיה יורשו של דגן במוסד.

הכוסות כבר הורמו. מאיר דגן
בשולי המינוי הסתבר שפרדו לא יהיה פרש בודד ושלא על סוס הושיב אותו נתניהו, כי אם על גמל דו-דבשתי

זאת, בדיוק, היתה המלצת דגן. אחד מתחביביו של דגן היה מינוי-פינוי של סגנים. הביא, הוציא, החזיר; לא הכין יורש מובהק מבפנים; איש לא היה די טוב להתיישב אחריו בכסאו. למעלת ראש המוסד נדרש דרג מקביל, ידידו דיסקין. נתניהו השים עצמו מקבל את עצת דגן. סוף-שבוע אחד היה דיסקין לרמס"ד המיועד; בחוג דגן-דיסקין כבר הורמו כוסות. ויהי מוצ"ש ויהי שבוע ותמיר פרדו, אחד מאותם סגני דגן שיצאו לגימלאות בעודו שם, התבשר להפתעתו שהוא הרמס"ד.

בשולי המינוי הסתבר שפרדו לא יהיה פרש בודד ושלא על סוס הושיב אותו נתניהו, כי אם על גמל דו-דבשתי. לנתניהו היה חבר, ארנון מילצ'ן שמו, ולמילצ'ן היה חבר נוסף, יוסי כהן מהמוסד. לכן דרש נתניהו מפרדו להביא איתו את כהן כסגן, תיכף ומיד. פרדו נאבק למען הסגן הטרי למדי, רמי בן-ברק; נאבק אך לא נלחם, והשיג לו רק חודשים מעטים. המועמד של מילצ'ן, אפשר לומר התכשיט של מילצ'ן, היה בדרכו מעלה-מעלה.

נתניהו, מסתבר, לא השתוקק לשנה תשיעית עד 15 של דגן בדמות דיסקין, וכפי שהמלצת דגן על דיסקין הזיקה למומלץ, כך גם המלצת דיסקין על סגנו, יצחק אילן. לא לשמר את אסכולת דגן-דיסקין רצה נתניהו, אלא להיפטר ממנה. מה לראש השב"כ היוצא ולהמלצה על ראש השב"כ הבא. טבעי הרבה יותר להקשיב לרב חיים דרוקמן, ששידל את נתניהו בהצלחה למנות את חניכו לשעבר, יורם כהן (השבוע הוביל דרוקמן את חוליית רבני נתניהו, שהובאה אליו לגיוס תמיכה בו לעת המלצות המשטרה להעמידו לדין. רק יצאו הדרוקמנים מנתניהו ובפיהם תלונה על קמצנותו בתיגבור ההתנחלויות – ומהאוצר נשפכו על ההתנחלויות 40 מיליון שקלים. זאת אינה עבירה של תן-וקח, חלילה, רק שיח ענייני בין שליחי ציבור; בכך אין טוני גולדנברג והממונים עליה בפרקליטות רואים עילה לחקירה פלילית).

וכמו דגן ודיסקין, גם החלוץ המרכזי בנבחרת המתנגדים להפצצת איראן, הרמטכ"ל. חזקים ותקפים ככל שיהיו ראש הממשלה ושר הביטחון, בלי רמטכ"ל אין מלחמה יזומה. אילו קיבל היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ב-1981 את התלונה על המשמעות העבריינית בפעולותיו העצמאיות של רפאל (רפול) איתן בלבנון, ללא אישור הדרג המדיני, לא היתה לאחר שנה מלחמת לבנון. בלי אשכנזי לא היה בכוחם של נתניהו וברק לצאת למלחמת איראן. מכאן גם שלא רצו במומלצו של אשכנזי, יהיה מי שיהיה, ואילו היה אשכנזי תכסיסן ותחבולן, היה מתקומם ומתקוטט במהומה גדולה נגד האלוף שבעצם העדיף, גדי איזנקוט.

זה שאשכנזי האמין שהמתאים מכולם הוא איזנקוט, היה ברור מאז שביקש למנותו לסגנו, בעוד שברק רצה בגלנט ומהתיקו נהנה בני גנץ. ברק הפציר בגלנט להישאר בפיקוד הדרום והבטיח שמועמדותו לרמטכ"ל לא תיפגע מחסימת הסגנות בפניו. זאת לא היתה התחייבות לתמוך בו, אך הקיריולוגים, שכמו הקרמלינולוגים בעידן הסובייטי פיענחו שפת גוף ותזוזות במושבי ההנהגה בבמה המרכזית בככר האדומה, ניחשו ולא טעו שגלנט יהיה המועמד של ברק לרמטכ"ל.

ניתוח שפת גוף ותזוזות במושבי ההנהגה. יואב גלנט
משום מה, מכל היועצים המתקראים ?אסטרטגיים? ומשרדי עיצוב התודעה התקשורתית בחר להגברת אמינותו בזה של איל ארד. לכך ניתן לייחס תיחכום ואף זדון

באווירה העכורה של יחסי ברק-אשכנזי היה להרפז, במינוי התנדבותי לסוכן מידע והשפעה, תפקיד משני לחלוטין. הוא לא שינה את המציאות, אלא רק שיקף אותה. גם הפרקליטות מודה שהפירוט במסמך שלו, כולל שיבוצי הקצינים, עובדתי, רובו ככולו. הטענה כלפיו היא שלקח אמת שנאמרה, משמע אוזניים, ויצק אותה על הנייר, עיטר אותו בלוגו לא-לו והציגו כמסמך. הוא זייף רק את המתכונת, לא את התוכן. אם למעשה לא צותת באקראי לשיחות שהתנהלו בסמיכות לו, אלא שאב את המידע ממחשב כלשהו של אחד ממקורבי ברק וגלנט, לא הודה בכך ואין לכך ראייה.

בעצם, לפי תיאור זה, פעל הרפז, שהיה קצין האג"ם של סיירת מטכ"ל ושל מערך האמצעים המיוחדים באמ"ן, כמו בעבודה מודיעינית או עיתונאית, אבל להיפך. שגור שעיתונאי נחשף למסמך בתנאי שיבסס עליו דיווח אך לא יראה אותו ברבים. נהוג גם שחומר רגיש של מקור אנושי או יירוט אלקטרוני מפורק לרכיבים, בטרם יופץ לצרכניו, כדי שלא ייבש המעיין. כאן היה התהליך הפוך: הרפז קלט נתונים, כך או אחרת, והעביר אותם מהמדובר אל הנייר.

הוא עשה זאת, כמדומה, משום שלא היה ביכולתו, במצג שלו כלפי אשכנזי ככל-יודע ועתיר מקורות, לסגת מהתרברבותו ולהודות ששמע אך לא קרא. חולשה אנושית, לא שקר שנועד לשמש כן-שיגור לטיל בין-יבשתי. משום מה, מכל היועצים המתקראים "אסטרטגיים" ומשרדי עיצוב התודעה התקשורתית בחר להגברת אמינותו בזה של איל ארד. לכך ניתן לייחס תיחכום ואף זדון, כי ארד הוא אויב מוצהר של נתניהו מאז שדרכיהם נפרדו בגלל מישהו או מישהי. הוא סייע לאריאל שרון, שגלנט היה מזכירו הצבאי – פרט שלגלנט לא היה אז עניין באיזכורו, לקראת הצורך באישור נתניהו להמלצת ברק על מועמדו לרמטכ"ל. רק יוודע לנתניהו שארד עוזר לגלנט, והרמטכ"ל הבא יהיה כל אלוף מלבדו. אבל טענה זו יכולה להיות תקפה רק אם מסירת המסמך לאשכנזי נועדה להביא להצגתו לנתניהו, והרי הרפז חרד מפני אפשרות שהמיסמך יוצג והזיוף יתגלה.

צירופי מקרים וגילויי עריות

בעת שהפרקליטות השתהתה בהליכים נגד הרפז, הוא ניהל בהצלחה משפט דיבה וזכה בו ברבבות רבות של שקלים, שהסכם הכניעה של הנתבעים טרח להטיל עליהם חסיון. מהצד האחר של המתרס, רגע לפני שפקעו שבע שנות הדיבה, תבע אותו איל ארד. ההליך האזרחי מפריע למיקוח בין הרפז לפרקליטות בהליך הפלילי, אף שלדעת התביעה אין ביניהם קשר, כי ארד אינו זקוק להודאה של הרפז במסגרת הסדר טיעון – זמינה לו הודאה בחקירת המשטרה – וקשה להוכיח שנגרם נזק למשרד שעיסוקו השפעה ממסמך כוזב המתיימר להציג משרד שעיסוקו השפעה. ארד התלונן במשטרה למחרת השידור, התלונה היא שהניעה את החקירות כולן, ויהיה עליו להראות שזרם הלקוחות למשרדו פחת בעקבות הפירסום ובגללו.

פרשיות כאלה מולידות בהכרח צירופי מקרים וגילויי עריות. פרקליטו של הרפז בתיק הפלילי הוא עו"ד עמית חדד ממשרד יעקב וינרוט, סנגורו של נתניהו; ואילו פרקליטו של ארד הוא אחיו, עו"ד דרור אילון-ארד, שבגילגול קודם של ספיחי הפרשה, כאשר אחד החשודים היה הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אלוף אביחי מנדלבליט, כיהן כיו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין ושמע מגולדנברג מילה רעה או שתיים על מי שהיה אז מועמד ליועץ המישפטי לממשלה. לגולדנברג הוסבה אז מבוכה, כשעורכי-דינו של מנדלבליט כללו את המובאה שסיפק להם אילון-ארד בעתירה לבג"ץ, שיקבע כי תיקו של מנדלבליט נסגר מחוסר אשמה. כמיטב אסכולת "חברי המלומד" התפייסו מאז החבר מנדלבליט עם החברה גולדנברג והחברה גולדנברג עם החבר אילון-ארד.

כשמוותרים ללווייתנים, הסרדינים נהנים. הרפז
אין מחלוקת על כך שהרפז חטא. הוא אומר זאת במו פיו. הדיון כמותי – עד כמה חטאו גדול ועד כמה, אחרי שבע שנים, ראוי להעניש אותו גם להבא

הסיפור כולו הוא סרט באורך של "חלף עם הרוח" ועם מידה דומה של עכשוויות. ברשימת היוצרים והמשתתפים, הרפז ראוי לאותיות בינוניות, לכל היותר. הוא אינו הבמאי, המפיק, התסריטאי או שחקן ראשי; יותר מניצב, אבל רק שחקן-מישנה. ואליו לבדו נטפלת הפרקליטות.

הבדידות, היא שמרסקת את הרפז. כשסוגרים תיק לגדול, סוגרים גם לקטנים ממנו. ב-2004 הגישה הפרקליטות טיוטת כתב-אישום נגד היזם דוד אפל, בגלל קשרי המושחתים, לכאורה, עם אריאל (וגלעד) שרון. אף נקבעה שופטת: יהודית אמסטרדם, במחוזי בתל-אביב. המשפט הוקפא עד שהיועץ המשפטי יחליט מה דינו של השותף לשחיתות הנטענת. כאשר מני מזוז סגר את תיקו של שרון, בוטל גם תיקו של אפל; הוא הורשע אחר כך בתיק אחר. כך גם אביגדור ליברמן. כשהיועץ יהודה וינשטיין הצליף בו בלשונו, כמבוא לסגירת תיקו, נחלצה גם כל הפמלייה. כשמוותרים ללווייתנים, הסרדינים נהנים. אילו תיקו של הרפז נכלל בתיק גדול יותר ונגזר ממנו, היה זה שנתיים-שלוש חופשי ומאושר, כמנהג המדינה שסגרה את תיקי הבכירים. אבל הוא הופרד מהם מלכתחילה – החקירה בעניינו הסתיימה עוד בקיץ 2010 - וכך גם היחס כלפיו.

אין מחלוקת על כך שהרפז חטא. הוא אומר זאת במו פיו, בבקשו מתורמים סיוע במימון הגנתו. הדיון כמותי – עד כמה חטאו גדול ועד כמה, אחרי שבע שנים (זמן שמאפשר לאסיר-לשעבר כמו אריה מכלוף דרעי לחזור לממשלה), ראוי להעניש אותו גם להבא.

הפרקליטות דוחקת את הרפז אל הקיר. הוא דורש חומרי חקירה שלטענתו עשויים לסייע לו – ואיך יידע שלא כך, אם לא יקבל אותם לעיונו – ויזמין תהלוכה גדולה של עדים בכירים. בפרקליטות מתפלאים, מוחים, על הצגתה כנוקשה. מה פתאום, אין רכה וחומלת ממנה, אם כי לא במחיר התרופפות השמירה על החוק והציבור. כתב-האישום קורצף ואף כוסח עד למיזער. אם ידולל עוד, יהפוך להמלצה לפרס ישראל.

בניפוי כל האותיות הזעירות, נותר נושא אחד המונע הסדר טיעון: רשיון היצואן הביטחוני של הרפז. אם ההסדר יכלול הרשעה, כהתעקשות הפרקליטות, נובעת ממנה פגיעה ברשיונו, כלומר בפרנסתו, אולי גם ביכולתו להוון את קשריו ונסיונו בארץ במקום לעקור לחו"ל. פגיעה קדימה, בנוסף לזו של השנים האחרונות, לא תהיה מידתית. גם בפרקליטות מבינים זאת, אבל טוענים לחוסר אונים, כי בייצוא ביטחוני, הריבון הוא משרד הביטחון ובתוכו אגף הפיקוח על הייצוא (אפ"י). אמנם מתייעצים גם עם גורמים נוספים, כגון הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) ואגף הסיוע הביטחוני (סיב"ט) ומשפטני המשרד, אבל ההחלטה הסופית היא של ראשת אפ"י, רחל חן.

דוברת משרד הביטחון נשאלה אתמול מהו המחירון או התקנון של אפ"י, בשנות רשיון ייצוא ביטחוני, להרשעות מהסוג שהפרקליטות מבקשת מבית המשפט להשית על הרפז.
הדוברת אישרה רק כי "מתקיים שיח בין הפרקליטות, משרד הביטחון ונציגי הרפז" וסירבה לפרט.

ומאחר שלטוני גולדנברג אין ולו קמצוץ השפעה על רחלי חן, יהיה משפט, כמקווה עסיסי, עם השחקנים הראשיים בעדויות וחקירות נגדיות ומסמכים מאלפים מתוך חומרי החקירה; ולהרפז לא יותר בינתיים להציע ללקוחות את מרכולתו, בעוד שר הביטחון, הבוס הגדול של אפ"י, הוא לקוח ותיק של מערכת החוק, עם סידרת תיקים סגורים בנימוק זה או אחר, זיכוי אחד וגם הרשעונת פעוטה בתקיפת ילד.

(עדכון ראשון: 28.12, 17:00)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully