הסקרים המיטיבים עם יאיר לפיד (33 מנדטים ברשימה משותפת עם משה כחלון וגבי אשכנזי, באחרון שבהם) אינם מיטיבים עמו. ככל שירבה ויפרוץ, ידבק בנימין נתניהו ביתר עוז בכסאו המתערער - עם שכפ"צ וקפל"ד שמספקת ממשלת הימין אשר עליו קמה ועמו תיפול. יו"ר יש עתיד - אצן מוכשר למרחקים קצרים - יודע כי יתקשה לשמור על ההובלה במרוץ המתפתח למרתון. זה הזמן שבו הוא מאותת למצביעי הליכוד שיש להם חיים גם אחרי נתניהו. איתו.
"בשום מו"מ עתידי לא אדון בחלוקת ירושלים", הכריז השבוע לפיד והוסיף מה שאפילו נתניהו נמנע מלומר "ואם לא יהיה שלום בגלל זה, אז שלא יהיה". מאז "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שרם א-שייח" של משה דיין - כל הטוב הזה שהביא את מלחמת יום הכיפורים, לא נשמעה אמירה כה צינית מפי פוליטיקאי המתיימר לייצג (גם, ובעיקר) את המרכז והשמאל המתון.
אך לפני כעשור, במאי 2008, פרש בעל הטור מ"ידיעות אחרונות" בפני השבועון הגרמני "דר שפיגל" את השקפת עולמו החד-משמעית בנושא השלום ובכללה, בסוגיית עתיד ירושלים: "אנחנו נחלק את השטח. ישראל תחזיר את רוב הגדה המערבית, והדגל הפלסטיני יתנוסס מעל מבני הציבור במזרח ירושלים".
עוד לפני ארבע שנים, ב-4 בנובמבר 2013, העלה שר האוצר יאיר לפיד פוסט לעמוד הפייסבוק שלו ובו צילום מכתב ששיגר לו יצחק רבין, חודשים לפני שנרצח: "קראתי את דבריך", כתב ראש הממשלה לעיתונאי - אז, ב"מעריב" "אני אמשיך. תודה". לגולשים שתהו על מה ולמה הודה רבין, ענתה לשכת השר: "המכתב מתייחס לטור שכתב לפיד על תהליך השלום בו כתב לרבין - אל תרפה, תמשיך ואל תוותר לעולם". ועל מנת שהקוראים-המצביעים לא יטעו לחשוב, חלילה, כי רק בגלימתו של ראש הממשלה המנוח הוא חושק, הסביר לפיד: "עם כל שנה שעוברת, הצוואה הזו מקבלת משמעות גדולה יותר. הוא איננו. אנחנו נמשיך".
לעת הזאת, כשנדידה של עוד מנדטים ספורים מן הימין תסלול את דרכו לראשות הממשלה, ממשיך דרכו של יצחק רבין הפך ממשיכו של בנימין נתניהו. כמותו, לפיד הוא מעבד תמלילים משוכלל שמנפיק נאום לכל עת ופוסט לכל שומע. קוניאק טוב וסיגרים אינם זרים גם לו. השניים הללו חולקים חברות קרובה עם המיליונר ארנון מילצ'ן, האנגלית שלהם מהוקצעת וגם העברית בסדר (רק שייגמל כבר מן "הזאתי" הילדותית). שניהם מפגינים שליטה עילאית בטלפרומפטר ומיטיבים גם לאלתר במנייריזם קולי אופייני (נתניהו יורד לבס-בריטון, לפיד ממריא למצו-סופרן) ובתנועות ידיים רחבות. הם מצטלמים יפה, תמיד בתוך פריים ממלכתי ומנצח בצבעי כחול (הרקע, הז'קט, העניבה), לבן (החולצה, הלוגו של המפלגה, השיער) וכחול-לבן (דגל הלאום).
כשהעיתונאי לפיד החליט לעזוב מקום עבודה יוקרתי ומתגמל הוא הסביר לקוראיו ולחבריו שראו בו משוגע "למה אני הולך לפוליטיקה?" (ידיעות אחרונות, 13.1.2012): "אני בדרך לפוליטיקה מפני שאני חושב שסוג השיח המתנהל בישראל מוליך את המדינה הזו לאבדון, ואני רוצה לשנות אותו". הוא הגדיר את "השורה העליונה" של תפישתו הפוליטית, בשתי מילים: "איפה הכסף?". שלוש פעמים בזו אחר זו חזר על צמד המילים הללו - הימים אז ימי המחאה החברתית, וידע שור קונהו: "בשביל מה נכנסתי לפוליטיקה? היה לי הכול, כולל השפעה וכסף, והחלטתי לוותר על כל זה בשביל משהו שאני מאמין בו".
כלומר, יש לכם עניין עם אידאליסט שנכון להקריב הכול כדי להציל את המדינה מן הפוליטיקאים המוליכים אותה לעברי פי פחת. אמונתו יוקדת "להחזיר למעמד הביניים הישראלי את כספו... שיקבל מהמדינה תמורה נאותה להשקעה שלו"; והוא חסר פשרות "זה בשבילי הייהרג-ובל-יעבור, על זה אני לא אוותר. מה שצריך הוא מישהו שיבוא לכל משא ומתן קואליציוני עם סכין בין השיניים". הו הא, מי זה בא - מול הנהנתן המושחת והלחיץ המכהן "מישהו שאין שום דרך ללחוץ עליו מפני שהוא ויתר פעם על הכול".
בתקופתו כשר האוצר, לפיד אכן שינה את השיח. בעיקר, את זה שלו. בשנה וחצי שהמהפכן החברתי היה ממונה על הכסף, הועלה המע"מ - מס אנטי סוציאלי בעליל - באחוז שלם. הועלה גם המיסוי על הסיגריות - לא על הסיגרים שכה חביבים על השר וראש ממשלתו. התייקרו גם העראק ושאר סוגי האלכוהול העממי - המס על הקוניאק האהוב, דווקא ירד. קוצצו קצבאות הילדים. הופחתו תוספות תקציב המיועדות למשרד החינוך. כך, עם סכין בין השיניים למען מעמד הביניים.
את הכסף שחיפש כאזרח מצא כשר במגזר החרדי והזרימו למגזר המתנחלי. בתשעת החודשים הראשונים לכהונתו העביר להתנחלויות מענקים של יותר מ-400 מיליון שקלים מעבר לתקציב הרגיל. כשנחשפו הנתונים (והשתבשו היחסים עם "האח" בנט) - אחז בשני קצותיו של המקל: עצר תקציבים שנועדו להתנחלויות המבודדות ולבניית חדשות ("ההתנחלויות יקרות לישראל") אך המשיך בהזרמה לקיימות ("עקב ריבוי טבעי"). לאחר שפוטר מהממשלה וחזר לקרוץ שמאלה, ערב הבחירות, נזכר לפתע ש"העברת כספים לבית אל זו שחיתות חוקית". זה לא הוא שחתם על השיקים?
לפיד נוהג להתבטא כי "הפוליטיקאים שלנו שכחו ששלטון זו לא מטרה אלא אמצעי, כדי להיטיב עם האזרחים". האבחון מדויק, אלא שהדמנציה תקפה גם אותו. בתקופה "היונית" הקצרצרה שלו הצהיר בכנס הרצליה כי הסדר מדיני הוא "אינטרס ישראלי מובהק" שבלעדיו "נאבד את הזהות היהודית של מדינת ישראל וגם את היתרון היחסי שלנו על מדינות האזור", ועל כן "עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לחזור לשולחן המשא ומתן". כשדיבר אז על ירושלים, נקב רק בשמה של שכונת גילה.
"ירושלים אינה רק מקום", אימץ לפיד פעם סיסמה מקמפיין פרסום למלונות בבירה, "היא גם רעיון". והשלום - כבר לא רעיון? וצוואת רבין שנשבע להמשיכה? ודגל פלסטיני על מוסדות ציבור במזרח העיר שעשוי לאפשר את הגשמתה?
אגיד זאת כך, יאיר:
בשום מו"מ עתידי לא תדון בחלוקת ירושלים, זה ייהרג ובל יעבור. אלא שאם במו"מ הקואליציוני יתברר שבגלל זה לא תהיה ראש ממשלה - זה יהיה גם יהיה. עם סכין בין השיניים תחלק את ירושלים.