פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כל השומרים דום": 70 שנה לנפילת יונה רסין, מעמודי התווך של היישוב

      לוחם, רועה, שומר ומשורר: יונה רסין, שמת מירי צלף בדרך לירושלים, היה דמות בולטת בחיי הביטחון בימים של המדינה שבדרך - אך גם חבר מרכזי בחיי הבוהמה התל אביבית ש"עשתה שמח לתושבים"

      "כל השומרים דום", קראה מודעת אבל בעיתון "דבר" ב-21 בדצמבר 1947. הייתה זו מודעה אחת מיני רבות שפורסמו לזכרו של יונה ("יון") רסין. יומיים לפני כן נהרג רסין מכדור שנורה לעברו ממארב בעת שעשה את דרכו לירושלים דרך שער הגיא.

      מי היה יונה רסין, שמסע ההלוויה שלו יצא מירושלים לתל אביב, עבר בחיפה והסתיים בחלקת הקבר בשייח אבריק? אדם שבשעה שארון הקבורה שלו עבר בכביש המפרץ, פועלי כל המפעלים שבתו ממלאכתם ויצאו לחלוק לו כבוד אחרון, ושמועצת קריית חיים הודיעה כי "בשעת עבור ההלוויה בקריה יהיה ביטול מלאכה ולימודים".

      השבוע מלאו 70 שנה לנפילתו של רסין, דמות בולטת בחיי הביטחון בימי המדינה שבדרך, אך גם איש מרכזי בחיי הבוהמה התל אביבית, שהתקבצה ל"חבר'ה טראסק" הססגונית. לדברי אילן שחורי, חוקר תולדות ארץ ישראל ותל אביב, מטרתם הייתה "לעשות שמח לתושבי תל אביב הקטנה".

      21.12.47- הידיעה על מותו. איך נפלת בידי בני עוולה (מערכת וואלה! NEWS , -)

      יונה רסין נולד בשנת 1902 בעיר חרסון, אז ברוסיה והיום באוקראינה. הוא היה בן זקונים לציפורה ושמואל, שגידלו שבעה ילדים. למשפחה הייתה תודעה ציונית חזקה, והאב, שהיה סוחר אמיד, החליט כי יונה בן ה-11 ילמד בגימנסיה הרצליה, בתל אביב שזה עתה נולדה. בשנת 1913 הובא הילד על ידי אביו לארץ ישראל. שנה אחר כך, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נותק הקשר עם הוריו. רסין לא פגש עוד את משפחתו, שנספתה מאוחר יותר בשואה.

      כעבור חמש שנות לימודים אזל הכסף שאביו הפקיד עבור לימודיו, ויונה בן ה-16 החל לעבוד כשומר בפרדסיו של יצחק גולדברג, נדבן ועסקן ציוני. רסין למד ערבית על בוריה ושמו יצא כשומר אמיץ. לאט לאט הפך לאיש שטח מיומן. בשנת 1921 הגיע לעזרת שכונה נווה שלום שביפו, בעת הטבח שפרץ ב-1 במאי, ופעל בארגון תלמידי הגימנסיה בהגנה על השכונה. לאחר מכן, עם יסוד עיר גנים (לימים רמת גן), היה לשומר במקום. נער בשם אליהו בן חור, שעלה לארץ זמן קצר לפני כן עם משפחתו, פגש שם את השומר, שהיה רק בתחילת שנות ה-20 לחייו, אך כבר נחשב לוותיק ומנוסה.

      לימים יהיה בן חור אלוף במטה הכללי הראשון של צה"ל, בתפקיד ראש אגף ההדרכה. בשנות ה-60 סיפר לעיתון "על המשמר" על השפעת אותו המפגש המיוחד עם רסין. "הוא לימד אותי את תורת השדה, יותר נכון – את השהייה בשדה – באופן הפרימיטיבי שעדיין היה ידוע אז, בעיקר את תחושת השדה והלילה", אמר. בספרו "לצאת את הגדר" כתב בן חור כי רסין הדגיש בפניו את חשיבות היציאה מן הגדר לקראת האויב, לצד השמירה הסטטית שאפיינה אז את היישוב העברי. עוד אמר לו רסין: "דבר אחד אל תשכח, אליהו, הלילה הוא ידיד האמיצים".

      הקבר של יונה רסין, חלקת אגודת השומרים בשיח אבריק, גבעת זייד, 20 בדצמבר 2017 (ערן גילווארג)
      קברו של רסין בגבעת זייד (צילום: ערן גילווארג)

      אבל לרסין היו עוד ידידים רבים מלבד הלילה. במונחים של ימינו קשה להבין את מה שלפני 90 שנה נחשב לחיבור טבעי – רסין היה חלק מהחבורה הפרועה "חבר'ה טראסק". "אצבע משולשת הייתה סמלם", כתב עליהם שחורי במאמרו על החבורה. "הם היו חבורת הוללים שידעו לעשות שמח בימי מצוקה, והפריחו חיוכים ומעשי שובבות". הדמות המרכזית ומי שנחשב למקים החבורה היה אברהם אלדמע.

      רק מהשם "טראסק" ניתן להבין משהו על רוחה הפרועה של הקבוצה. שחורי סבור כי מקור השם במילה היידית שפירושה להתעורר, לעשות שמח, לגרום לרעש ולמהומה. יש הטוענים כי המילה נולדה מראשי התיבות של המשפט היידי "טרינק א-סאמע קוניאק" – שתה כוסית קוניאק.

      הוא מצטט במאמרו את משה זמירי, צבע ואחד הפעילים הבולטים בחבורה, שכתב בזיכרונותיו: "השיכרון הוליד את הזמר והזמר הוליד את הריקוד, הריקוד הוליד את השמחה, והשמחה את הייאוש, והייאוש את הטראסק, והטראסק את ההפקרות ואת השחרור, ואת האור הגנוז שביין, בשמש, בכוכבים ובדם – ותלה את העולם בכל יום על אצבע משולשת".

      קטבים נוספים שאפיינו את החבורה, לפי שחורי, היו "גם היותם אבירי החלכאים והנדכאים של העיר. הליצנים הרציניים ביותר שהיו בה". לא רק רוח שטות ומעשי קונדס הרכיבו את ימיהם: הם פעלו רבות למען חיי התרבות בעיר – ארגנו הרצאות, מופעים וחגיגות ציבוריות, שבמרכזן חגיגת פורים מתחרה לזו היוקרתית שערך ברוך אגדתי.

      21.12.47- מודעת אבל-כל השומרים דום (מערכת וואלה! NEWS , -)

      הם גם פעלו ברשת של ערבות הדדית וחילקו ביניהם את ימי העבודה שהצליחו להשיג. הסולידריות והדאגה למקופחים בלטה גם כשנאבקו להשגת רישיון לפתיחת קיוסק ליד גימנסיה הרצליה. הם הגיעו ללשכתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף והקימו רעש והמולה עד שהעירייה נעתרה לדרישתם. במקרה אחר נעלו את ראש העיר בלשכתו. בעת האבל על מותו של מקס נורדאו הזהירו לבל יופעלו בעיר בתי קולנוע ועסקי בידור. אזהרתם התקבלה.

      בשנות ה-20 היו הדמויות המרכזיות בחבורה המשוררים אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן. ההיסטוריון והסופר ד"ר מוטי זעירא מסביר כי "למעשה מדובר בבוהמה של אותם הימים. זו לא הבוהמה המנותקת של היום, אלא קבוצה שנאבקה על גאולת הארץ ועל התחברות לאדמה. הבילוי שלהם היה לשתות קוניאק ולאכול קצת דג מלוח".

      בשנת 1927 החליטה החבורה לצאת מהעיר ולהמיר את ערכי השוויון, העבודה והחלוציות בהצטרפות וחיזוק קבוצת רועים בשייח אבריק. "מדובר במימוש של יסוד רומנטי מאוד חזק שהתקיים אז", הסביר זעירא.

      במאמר על קבוצת הרועים של חבר'ה טראסק כתב זעיראק: "בחברה הפועלית של שנות ה-20 החלו להתעצב הדימויים התרבותיים המרכזיים של התקופה, והעיקרי שבהם – דמות החלוץ, עובד האדמה הקשור באופן טבעי לארצו ולנופיה, כתמצית של כל הטוב והנעלה שבמהפכה הציונית-הסוציאליסטית. בין שלל הסמלים שנקשרו לדימוי זה, כמו מחרשה, ריקוד במעגל ואלומות קשה, בלט רועה הצאן. היה בו שילוב מרתק של רומנטיקה נוסח 'בצלאל', שהתרפקה על נופי הארץ התנ"כיים ועל דמותם של הבדואים והערבים כהמחשה אקטואלית של 'היהודי האותנטי', 'היהודי הקדמון', ושל הערכים המרכזיים של האתוס החלוצי של התקופה: עבודת כפיים וקשר בלתי אמצעי אל הנוף והאדמה".

      21.12.47- תיעוד המקרה (עיתון דבר) (מערכת וואלה! NEWS , -)

      זעירא כתב כי הרעיון להקים קבוצת רועים נבט בשעה שזמירי הצטרף אל רסין, כשזה ירד לנגב כדי לרכוש סוסה. בדרך ראו את עדרי הבדואים ונשבו בקסם הרעייה במרחבי המדבר, וזמירי כתב: "ערגנו למרחבים השוממים המחכים ליד גואלת, לחלוצים שיסתגלו למקצועות המדבר ויחוללו בו תמורות בהתלהבות רבה. בדמיוננו ראינו לפנינו גם את עדרי הסוסים והגמלים שיהיו לנו, אך היסוד העיקרי – הצאן".

      את הכיסופים למדבר המירו לעמק, ככל הנראה על פי פניית השומר המיתולוגי אלכסנדר זייד. רסין נסע להתרשם משייח אבריק ולפי זעירא "חזר נפעם". הוא כתב: "פשוט, היופי ששם הדהימני, ושוב איני שייך לנוף שכאן. עלינו רק להינתק מן העיר, מכוח הטשטוש שבה, מן הקסם והאכזבה שבה, מן הדבש ומן העוקץ שבה, שכן עוקצה מרובה מדבשה. די לנו אם נתראה פנים את הטבע, אם נתוודע אליו בתום לב, בעבודה גואלת ובשותפות נאמנה".

      בתחילת קיץ 1927 הגיעה החבורה לשייח אבריק והחלה בעבודת המרעה ביום ובשמירה בלילה. הקבוצה חיה בתנאים קשים ביותר, שהלכו והחמירו בחורף. הם התקשו לקיים את עצמם ומדי פעם גם נדרשו להתעמת עם האריסים שפונו מאדמותיהם והעלו את עדריהם על שטחי המרעה שלהם. לעתים היו מגיעים לבקר אותם חבריהם שנותרו בתל אביב, וכהגדרת זעירא, שייח אבריק "הייתה עבורם מעין עמדה קדמית בחזית ההגשמה, והם נסעו אליה לתקופה קצרה, להתבשם בריח השדה – ולחזור". הביקורים המשמעותיים במקום היו של אלכסנדר פן, שהיה מגיע אליהם ואל זייד השכן. לדברי זעירא, "הוא היה מגיע כדי לקבל השראה ולשתות קצת".

      החבורה הייתה גם מחברת שירי רועים, וזעירא סבור כי "חלק מהשירים שהושרו באופן ספונטני בקבוצה זכו לימים לעיבוד אמנותי מהוקצע של פן, והוא פרסם אותו בשמו. המפורסמים שבהם הם השירים 'שתו העדרים ו'למעין'". גם לרסין, שהמשיך להעמיק במקום את ידיעותיו בשפה ובתרבות העברית, מייחסים חלק משירי ומנגינות הרועים שחוברו במקום.

      חילוקי דעות, מצוקת קרקעות וגעגועים לתל אביב

      אולם אחרי קצת יותר משנה התנפץ החלום הרומנטי של כפר רועים. התנאים הקשים, חילוקי דעות עם הרועה הוותיק פליישמן שכבר היה שם קודם, מצוקת קרקעות ואולי גם הגעגועים לתל אביב הביאו את הניסיון הקצר לסופו. לאחר אותה שנה החל רסין לפנות לתחום הביטחון. הוא עבר להיות שומר בכפר יהושע, ובמאורעות תרפ"ט (1929) היה ממארגני השמירה בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. ב-1932 עבר להיות אחראי על ארגון השמירה, האימון וההדרכה בגוש תל מונד.

      בשנת 1933 קמה אגודת השומרים, שאנשיה היו חברי הסתדרות העובדים ומשימתם הייתה לשמור על יישובים יהודיים. רסין היה מיוזמי האגודה ומעמודי התווך שלה. לאחר מכן החל לפעול בארגון ההגנה, כשהנחיל כמפקד קורס מדריכים את הידע והניסיון הרב שצבר בנשק קל, ניווט ועוד. הוא גם פיקד על מארבים בסביבות חיפה ויערות הכרמל, והשתתף בקרב בשדות רמת יוחנן ב-1938 ובעלייה לקרקע של קיבוץ חניתה באותה השנה.

      באוקטובר 1938 נשלחו הוא וחבריו לטבריה, אחרי טבח שבו נרצחו 19 תושבים יהודים בידי כנופיה ערבית שחדרה לשכונת קריית שמואל בעיר. בין ההרוגים היו 11 ילדים, מהם חמישה אחים שנרצחו יחד עם אמם. תפקידו של רסין היה לארגן מחדש את הגנת העיר, לאחר שחברי ההגנה כשלו בכך.

      הקבר של יונה רסין, חלקת אגודת השומרים בשיח אבריק, גבעת זייד, 20 בדצמבר 2017 (ערן גילווארג)
      חלקת הקבר של רסין בגבעת זייד (צילום: ערן גילווארג)

      אחר כך שימש מפקד גוש בדרום, מפקד נפה בצפון, ולבסוף – קצין מטה בארגון ההגנה בתפקידי ארגון שונים. בימי המאבק נגד השלטון הבריטי מונה לקצין זהירות וביטחון ארצי. רסין היה גם פעיל בש"י – שירות הידיעות של ההגנה, שהיווה את הבסיס לשב"כ – וגם לקח על עצמו את הטיפול באסירי ההגנה. במסגרת תפקיד זה עשה את דרכו לירושלים ביום שישי ה-19 בדצמבר 1947. הוא היה אמור לטפל בעניינו של חבר ההגנה, דוד כגן, שעמד בפני משפט צבאי.

      אלה היו ימים סוערים מאוד ברחבי הארץ. היישוב העברי התעקש לשמור על מערכות חיים תקינות ככל הניתן: בנמל תל אביב הותקן מנוף חדש לעזר בהעמסת תיבות הדר. ב-18 בדצמבר דיווח עיתון דבר כי אוניות זרות, הולנדית ומצרית, טענו 1,500 תיבות הדר ו-60 טון יין. בנתניה נפתחו שיעורי השתלמות למלצרים, ובקולנוע מוגרבי העלה תיאטרון הקאמרי את ההצגה "נערת הפקר".

      מדי יום נהרגו מגנים ברחבי הארץ ובדרכים. ב-16 בדצמבר בשעה שש בבוקר ליווה הנוטר זלמן וינטר, בן 19 מתל אביב, עגלת חלב ממעין ברוך לכפר גלעדי. איתו היה ילד בן שש ואדם נוסף. בדרך הם פגשו בעוברי אורח ערבים בוואדי חמרה. על פי עיתון דבר, אלה נופפו לווינטר וחברו לשלום, ולאחר מכן ירו בשנים המבוגרים. וינטר נהרג במקום והשני נפצע. באותו היום נבלמה התקפה גדולה על חולון, ולתל אביב האבלה הובאו עשר גופות מקרב 14 הרוגי השיירה לבן שמן.

      כל יום הביא איתו בשורות קשות משלו. כך היה גם באותו יום שישי, ה-19 בדצמבר. בבוקר נודע על פעולת נקם קשה של הפלמ"ח על מותו של וינטר: בכפר חסאס שבגליל פוצצו שלושה בתים. עשרה תושבים, בהם ארבעה ילדים, נהרגו. בסמוך לשעה 11 בבוקר הלך צבי מזרחי, בן 20 מטבריה, לשוק בחיפה. המון ערבי התנפל עליו, והוא התחנן כי ייקחו אותו למשרדי האגודה המוסלמית, אולם שני אנשים ניגשו אליו וירו בו למוות.

      22.12.47- דבר- דרכו האחרונה של רסין (מערכת וואלה! NEWS , -)

      באותה השעה בערך יצא רסין מתל אביב לירושלים. קצת לפני השעה 15:00, כשהשיירה שבה נסע עמדה להיכנס לשער הגיא, נורו לעברה יריות מרוביהם של שני ערבים שהיו במארב. רסין נפגע בצווארו ומת. השיירה מיהרה לירושלים, אך למרות נוכחותו של רופא בשיירה, לא ניתן היה להציל את רסין. בבוא השיירה לירושלים ערכו הבריטים חיפוש בכלי הרכב, מצאו כמה אמצעי לחימה ועצרו כמה מהנוסעים. באותו הערב סרג'נט הנוטרים, מכס שניידר, נורה למוות בירושלים מירי חיילי הלגיון הערבי.

      "איך נפלת בידי זדים ללא קרב? אתה האמיץ, הזקוף, העשוי ללא חת", כתב בעיתון דבר אחד מחבריו של רסין. בבוקר יום ראשון הונח ארונו בבית ההסתדרות בירושלים. יצחק בן צבי, נשיא הוועד הלאומי, נשא קדיש. שלושה חודשים אחר כך, שוב יקרא בן צבי קדיש. הפעם מעל קבר בנו, עלי, שנהרג בקרב בקיבוצו, בית קשת.

      פלוגות נוער ליוו את ארונו של רסין לאורך רחובות המלך ג'ורג' ויפו, ובפינת רחוב כל ישראל חברים הועלה הארון על משאית שנסעה לתל אביב. בהגיעו לעיר הוצב בפתח משרדי אגודת השומרים ברחוב לילינבלום. קהל רב מנקודות שונות בארץ הגיע לחלוק לו כבוד אחרון. משם המשיך מסע ההלוויה בנסיעה אטית לאורך שדרות רוטשילד, כשקהל רב מלווה אותה.

      הקבר של יונה רסין, חלקת אגודת השומרים בשיח אבריק, גבעת זייד, 20 בדצמבר 2017 (ערן גילווארג)
      קברו של רסין בגבעת זייד (צילום: ערן גילווארג)

      ב-14:15 הגיע ארונו של רסין לשכונה הדר הכרמל בחיפה, וליד בית הפועלים נפרדו ממנו בדברי הספד. המסע המשיך לקריית חיים, שרסין היה ממקימיה. ליד בית הספר החדש נערך לכבודו משמר כבוד. הרב לוין ומוכתר הקרייה, לא. פיגנברג, הספידו אותו.

      בשעה ארבע אחרי הצהריים הגיע הארון לחלקת הקבר של אגודת השומרים בשייח אבריק. שלוש יריות נורו באוויר, והארון הורד לתור הבוקר. "קבר חדש בגבעות זייד", נכתב בדבר. רסין הותיר אשה, אהובה, ושלוש בנות. בסיס בריטי קטן לחוף ימה של תל אביב, שעבר לידי צה"ל והיה בסיס הבקו"ם הראשון, נקרא "מחנה יונה" לזכרו של רסין, וברמת גן קראו רחוב על שמו. עם קום המדינה הוענקה לו דרגת סא"ל.

      בסוף 1962 החל להיבנות במקום "מחנה יונה" מלון של רשת הילטון. ב"על המשמר" הביעו כעס מכך שהשטח שיועד כהמשך ל"גן העצמאות" יהפוך למלון, וחששו שזכרו של רסין ומורשת הבסיס ישכחו מלב. "מחנה יונה בו התגייסו, התאמנו ושכבו מאושפזים בחורי הגנה רבים, ממנו יצאו החיילים האלמונים חבושי כובע גרב למבצע נחשון, נהרס וייעלם", נכתב בעיתון. "ככל שמובנות לכל המשימות של עידוד התיירות, אולי יעשו הנוגעים בדבר משהו להנצחת שמו של יונה רסין ולהזכרת אותו מחנה צבאי צנוע ששימש אבן פינה לעצמאות ישראל- בטרם נהפכה למדינה 'ככל הגויים'".