התנגשות קבועה בין ציביליזציות מתחרות: העולם על פי טראמפ

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נשא אתמול (שלישי) נאום שבו שרטט את דוקטרינת הביטחון של ממשלו. היו שם אלמנטים טראמפיים, אבל מי שהאזין היטב שמע גם את סמואל הנטינגטון.

בבסיס השקפת עולמו של טראמפ נמצאת התיאוריה של הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות – חלוקת העולם לכמה תרבויות, והטענה הבסיסית שההתנגשות בעולם היא על בסיס חלוקה תרבותית ודתית, כמו גם על משאבים בעולם תחרותי וכוחני.

25 שנה אחרי ניסוחה הראשוני, אחרי שהיא נמצאת בוויכוח מתמיד ולוהט אידיאולוגית, נשיא ארצות הברית מציב אותה במרכז ראיית עולמו – בשני מובני המילה. כך הוא רואה את העולם: מקום שבו מעצמות מתמודדות על משאבים ועמדות שליטה באופן גלוי וסמוי. רחוק שנות אור מראיית העולם הדיפלומטית והמפייסת של קודמו, אבל בהחלט ניתן לטעון שמחוברת יותר למציאות.

לקריאה נוספת בנושא
טראמפ חשף את מדיניות הביטחון: רוסיה וסין יריבות, נטפל בקוריאה

האלמנטים הייחודיים לטראמפ, הם בראש ובראשונה מתקפה בוטה על קודמיו ומתן מחמאות בשפע לממשלו ובעיקר לו עצמו. ממשלים קודמים הם האחראים להסכמים כלכליים גרועים (השותפות הטרנס- פסיפית TPP), להסכמים דיפלומטיים גרועים (הסכם הגרעין עם איראן) ולסתם הסכמים גרועים (הסכם האקלים) – ואת כולם הוא ביטל או מבטל.

לשיטתו, הם אחראים לירידת קרנה של ארצות הברית בעולם, לשיתופה במערכת רב-לאומית שבה לא וושינגטון אלא ישויות גלובליות מחליטות על גורל תושבי ארצות הברית, ולפתיחת הגבולות לרווחה. עם זאת, זה נפסק עם בחירתו – השליטה על הגבולות חוזרת, הבורסה מזנקת, הכוחות המזויינים מתחזקים וכך הלאה. הנאום הזה בהחלט היווה הצדקה לסיסמה להפוך את אמריקה לגדולה שוב.

למרות זאת, דוקטרינת ההגנה החדשה של ארצות הברית לא באמת חדשה לחלוטין, והאיומים שהיא צופה הם אותם איומים מימים ימימה – הטרור, במיוחד האסלאמי, רוסיה, סין. ושוב – הד להנטינגטון, שכתב כבר לפני דור שהתחרות המרכזית בעולם העתיד תהיה בין המערב לבין יריביו – בראשם סין, האסלאם ורוסיה.

ביחס לרוסיה אמר טראמפ מילים חריפות, אחרי שעד כה מיעט מאוד בביקורת על רוסיה ועל הנשיא ולדימיר פוטין. עם זאת, בנאומו נאמר במפורש שרוסיה שואפת לחתור תחת מדינות משתמשת ברשתות חברתיות ובלוחמת סייבר כדי להשפיע עליהן. אם מישהו ציפה לשמוע את המילים המפורשות "וכך עשתה גם במערכת הבחירות האחרונות" הוא התאכזב.

ואולם, לא סביר שנשיא שעד כה התעלם כמעט לגמרי מנושא המעורבות הרוסית במערכת הבחירות לטובתו לפתע יודה בכך, וזאת כשמטה הבחירות שלו והאנשים הקרובים אליו ביותר נתונים בחקירה.

סין גם היא מוגדרת יריבה. זה לא אומר כמובן יהיו היתקלויות עם סין או עם רוסיה, אבל הדברים על השולחן, ולא מעורפלים תחת מילות נימוס כמו בתקופת ברק אובמה. זה בהחלט חיובי, כי סין מתפשטת כלכלית ואסטרטגית, ורוסיה ממשיכה בשלה באוקראינה ובעצמה מגדירה את המערב כיריב.

בתחום הטרור יש התחייבות חד-משמעית להבסתו, אם כי לא על ידי בניין אומות – אותו פרוייקט אמריקני, יש שיגידו נאיבי, שאמנם הצליח להפליא ביפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל נכשל באפגניסטן ובעיראק תוך אבדות כבדות והוצאות עתק.

טראמפ אמר בבירור לבעלות בריתו בנאט"ו שהן חייבות לשאת בעול, שוב בניגוד לאובמה שרק בשלהי כהונתו אותת שאמריקה מצפה מהן להקצות סכומים גבוהים יותר לביטחון הקולקטיבי של המערב ולא יחסו רק תחת המטריה הגרעינית האמריקנית. טראמפ מדגיש את הנושא הזה. זהו נושא בעייתי באירופה, אבל לאור האיומים הגוברים של רוסיה ושל הטרור, גם שם הוצאות הביטחון עלו ויעלו.

בהבדל גדול ונוסף מאובמה, הדמוקרטיה, נושא זכויות האדם, ובעיקר נושא שינויי האקלים הגלבולי נעדרו. למעט מס שפתיים לדמוקרטיה, אין נזיפות כמו בעבר לרודנויות – אם יש ביקורת על רוסיה או סין היא לא על יחסן לאזרחיהן, רדיפת מיעוטים או פגיעה בחופש הדיבור, אלא מעשיהן בזירה הגלובלית. זו לא רק חריגה מהקו של אובמה, אלא גם של נשיאים רפובליקנים בעבר, כמו רונלד רייגן.

בנושא ההתחממות הגלובלית, ממשל טראמפ למעשה מכחיש שמתרחש שינוי אקלימי שנוצר בעיקר בגלל מעשי ומחדלי האדם. טראמפ במודע מעדיף את כורי הפחם בווירג'יניה של היום על פני האמריקנים – ושאר העולם - של מחר. אלא שלמחר יש נטייה להגיע בכל זאת, ולעתים מהר מהצפוי וייתכן שהשפעות שינויי האקלים יגמדו כל אתגר אסטרטגי אחר.

בשורה התחתונה, הגאו-אסטרטגיה האמריקנית לא השתנתה מהותית. רוסיה על גלגוליה עדיין היריב המרכזי, סין המתעצמת יריבה עסקית ואסטרטגית, האיומים הישירים הם קוריאה הצפונית והטרור האסלאמי. והטפיחות העצמיות על הכתף, תוך ניגוח קודמיו – שילוב של פוליטיקה וסגנונו הייחודי של הנשיא השונה מכל קודמיו.