רואים אותם תמיד בפרסומות לטיולי לפלנד: הם לובשים בגדים כחולים, רוכבים על מזחלות ורועים את אילי הצפון, אך הלאפים, או הסאמים, כלשונם, אינם תיירים לרגע ולא משמשים ניצבים בפרסומות לאורח החיים הזה. למעשה, הם התושבים המקוריים של לפלנד, חבל הארץ השוכן בצפון פינלנד, נורבגיה, שבדיה ורוסיה, והם חיים שם לפחות 5,000 שנה, הרבה לפני שהסקנדינבים המודרניים התיישבו בחלק הארקטי.
הדימוי האקזוטי של הטיפי, שכולל לרוב טיולי מזחלות ומופעי פולקלור, חילחל גם אליי וכך נכנסתי למשרדה של טטיאנה סצ'קו, מנהלת המרכז לתרבות הסאמית. יבגני קירילוב, עיתונאי וחבר הפרלמנט הסאמי, הצטרף אלינו, וסצ'קו גיחכה. "יהודיה, חצי יהודיה ורבע יהודי יושבים ומדברים ברוסיה על הזהות הסאמית", תיארה באירוניה מדויקת.
מעט ידוע על הסאמים הרוסים 1,700 בני אדם מתוך כ-80 אלף אנשים שמרכיבים את הפזורה כולה. הם חיים במחוז קולה, הצד הרוסי של לפלנד, ומספרם הנמוך אינו תוצאה של הגירה, התבוללות או היכחדות. כך הם חיים כבר אלפי שנים, מתפרנסים ושורדים מדיג ומאילי הצפון, ונודדים ברחבי הטונדרה. נסיבות היסטוריות הפרידו אותם משאר הסאמים, ומסך הברזל ניתק אותם סופית. אחר כך הגיע מכבש הרוסיפיקציה והקולחוזים, שלא הותיר הרבה סיכוי לשבטים הארקטיים של רוסיה, ואלו מנסים לשקם את ההריסות עד היום.
מעמדם של הסאמים השתנה תכופות, לפי נסיבות התקופה. בעבר, נמנע הצבא האדום מלגייס אותם, בגלל שלא ידעו רוסית, אך כשהנאצים הגיעו לנורבגיה והחזית הצפונית דיממה, הבינו הרוסים שהסאמים הם היחידים שיכולים לסייע להם בלוחמה הארקטית. כך הוקמה בריגדת איילי הצפון, שהעבירה נשק וחיילים רוסים לחזית ובחזרה, והצליחה היכן שהטנקים הוגבלו. המפקדים הרוסים הבינו שהם זקוקים להם, אך התקשו להתמודד איתם. הבדלי התרבות היו גדולים, והחיכוכים תדירים. הסאמים תויגו כחיות, ואילו הרוסים סומנו כבורים וחסרי כישורי הישרדות. בצד השני של הגבול, לא היססו הנאצים להשתמש בסאמים הנורבגיים לצרכיהם, ובכפייה. וכך, מיעוט קטן שלא הבין מהו גבול אולץ לבחור צד ולהילחם.
הצבא הרוסי היה לא מוכן, לא מצויד וחסר מוטיבציה, אך מפקדים אחדים התגברו על הנסיבות המוזרות, מצאו עניין בתרבות הסאמית, ואף למדו את השפה. הם הפכו לחוליה שקישרה בין הצדדים, ותרומת הסאמים הובילה להוראה של סטלין להגן על איילי הצפון, פרנסתם.
אבל אצל סטלין כמו אצל סטלין, כל מצב היה הפיך. וכך, משנות ה-30 ועד שנות ה-60 של המאה הקודמת, נעקרו הסאמים מכפריהם ועברו ללובוזרה כדי לפנות מקום לבסיס צבאי. "בשלב מסוים, בין אם רצית בכך או לא, החיים בטונדרה הפכו למשימה קשה", סיפר איוון גולובין, מקימו של הכפר הסאמי סאמסוט, שמשפחתו איבדה את רוב העדר הענק שלה בעת המעבר. "כל שירותי הבריאות והחינוך עברו ללובוזרה, והנסיבות ההיסטוריות הפכו את החיים בטבע למסובכים יותר".
לובוזרה נראית כמו כל עיירה פוסט-סובייטית: מקבץ של מגדלי בטון אפורים בלב הטונדרה, מוקפים במאות קילומטרים של עשבים, נהרות ויערות, שנמשכים עד לים הצפוני. יש רק שני כפרים נוספים ברדיוס של 100 ק"מ, ועד לים ברנץ לא נתקלים בשום יישוב נוסף. אבטלה גבוהה, אלכוהוליזם, מעט ימי שמש, תחבורה מוגבלת ושעמום מכותיה של רוסיה הנידחת חלות גם עליה.
"תקופת המעבר הייתה קשה", מתארת סצ'קו. "אנשים שהתרגלו למרחבים נאלצו לדחוס את העדרים שלהם לעיירה הזו, וכמובן שלא היה להם מקום. רובם נשחטו, ויש סיפורים על איילים בודדים שנדחסו לדירות הסובייטיות עם בעליהם. אנשים איבדו את משלחי ידם המסורתיים, באזור שגם ככה אין בו הרבה עבודה. הם לא מצאו את עצמם, וחלקם פנו לאלכוהול. זו היתה הסטיגמה של הסאמים - שיכורים ומובטלים. אולי בגלל זה, כשהמורה בבית הספר שאלה מי מהתלמידים סאמים, רק אני הצבעתי. 80% מהכיתה היו סאמים, אבל הם התביישו בזהותם. למרות זאת, הם טרחו להזכיר לי שאני 'חצי סאמית', או 'לא סאמית אמיתית'".
סבה של סצ'קו היה יהודי שהגיע מבלרוס בשנות העשרים, תחילת ימיה של ברית המועצות. זו היתה תקופה שבה מורים נשלחו לקהילות נידחות שלא ידעו קרוא וכתוב, ושבטים ילידים נתפסו כסוציאליסטים טובים אך פרימיטביים, שיש לעשות ככל האפשר כדי לקדם אותם. בתי ספר ומרפאות הוקמו ברחבי הפדרציה וגם בכפרי הסאמים. "הוא פשוט התאהב בקהילה ובמנהגים שלה, ונשאר", אמרה סצ'קו. "הסאמים ראו בו אחד משלהם, ובסוף הוא התחתן עם אחת מהם, סבתי". סיפורה של סצ'קו דומה למקרים אחרים בקהילה, שהתרגלה לנישואי תערובת, ואולי משום כך שרדה. "קהילות סאמיות אחרות התחתנו בתוך עצמן ומתמודדות עם ההשלכות", הסבירה סצ'קו, "בנורבגיה הם כבר מאמצים תינוקות מאפריקה כי נשים רבות נושאות גן שאחת מהשלכותיו היא עקרות".
כיום, מפוזרים הצעירים הסאמים ברחבי המחוז. חלקם עברו למוסקבה, ורבים נשואים לרוסים שאינם סאמים. ילדיהם יכולים להירשם בתעודות כסאמים, והם זכאים לזכויות מסוימות, המוענקות לבני "מיעוטים מוגנים" - קבוצות אתניות שמספרן נמוך מ-40 אלף. מלבד תעודת הזהות, שום דבר לא מבדיל בינם לבין רוסים אחרים. הם לומדים בבתי ספר רגילים ושומעים מוסיקה רוסית. רובם אינם דוברים את השפה הסאמית, ולא מקפידים על עקרונות הדת שלה.
כשהעיתונאית טטיאנה מטרחינה נשאלת מה מגדיר אותה כסאמית, היא עונה: "זו הרגשה. אנחנו קוראים לזה 'כשהדם קורא לך'". מטרחינה לא גדלה בקהילה, אך תמיד ידעה על מוצאה. "בגיל 15 הרגשתי שמשהו חסר לי, והתחלתי להתעניין בתרבות של הסאמים. השתתפתי במפגשים של 'אובשינות', קבוצות של פעילים סאמים, ועבדתי בתחנת הרדיו שלהם".
בחגים הסאמים, מטרחינה ובעלה (שאינו סאמי) מוציאים את התחפושות המסורתיות מהארון ומסיעים את ילדיהם לפסטיבלים. אחד מהם, פסטיבל הקיץ, נחגג השנה בלופרסקיה, כפר ובו 173 תושבים. ביום החגיגי מתעורר הכפר לחיים, ומציע דוכני מזכרות ומופעים. על הבמה שרות מקהלות, וילדות שרוקדות לצלילי מוזיקה רוסית. למסתכל מבחוץ, זה נראה כמו אירוע רגיל מטעם העירייה, אך עבור המשתתפים זו החייאה של מסורת ישנה, שנפסקה וחזרה בגרסה מוזרה מעט, רחוקה מאוד מהפסטיבלים הסאמיים במדינות הסקנדינביות, שכבר הפכו לאטרקציה תיירותית.
נושא התיירות הסאמית כואב במיוחד. בפינלנד מתחזים צעירים לסאמים ומתפרנסים מערבי פולקלור, שכוללים "טקס רוחני" בעל בסיס מסורתי לא ברור של "חציית החוג הארקטי". ברוסיה, עם פריחת הניאו-שמאניזם, קמו גם "שמאנים סאמים" שהרוויחו כסף מ"כוחות מיוחדים". כל קשר בינם לבין הקהילה הסאמית מקרי בהחלט.
זו אחת הסיבות לכך שבקהילה בירכו על הקמתו של הכפר הסאמי סמסוט, אם תרצו, התשובה הרוסית למזחלות האיילים של לפנלנד הסקנדינבית, אך בפיגור של כמה עשורים, ובמחוז שבו איש לא חשב ששורשיו הם אטרקציה תיירותית. הכפר אינו קיים למעשה בשום אתר או מפה, ונגיש רק ברכב פרטי ובטרמפים. מייסדו איון גולובין חי רוב חייו בלובוזרה, והחליט לשחזר את העדרים שאיבדו הוריו, ולהיכנס לתחום התיירות. הוא אינו יודע מילה באנגלית, ומביע תקווה "שהאפליקציות השפתיות יתפתחו בעתיד". בינתיים, מסתמכים אנשיו על מדריכי קבוצות התיירים, שמשמשים מתורגמנים לעת מצוא. הם לוקחים את התיירים לטיולי מזחלות ומצלמים אותם עם איילי הצפון.
גולובין אינו היחיד. אנדריי דובובטסב העביר את רוב חייו בעיר ולמד באקדמיה, אך בשנות העשרים לחייו הוא החליט לחזור למסורת, וכיום הוא חבר הנהלה ב"חוות הטונדרה". "זה מקצוע קשה מאד", הסביר, "הרוב לא יעמדו בזה". דובובטסב בילה בילדותו בחוות האיילים של סבו וסבתו, ובמהלך לימודיו, נהג לחזור הביתה בחופשות הקיץ כדי לסייע להם ברעיית האיילים, אך הוא עדיין בפיגור משמעותי של למידת המסורת. היום, הוא חוצה את הנהר עם איילי הצפון בנתיב הנדידה שלהם אחר מזון, ושוהה איתם בטונדרה הקפואה תקופות ארוכות, ללא קשר קשר עם העולם החיצון. בעיניו, אילי הצפון אינם רק חזרה לעבר, אלא תחילת העתיד, והאפשרויות בתחום רבות. רק לאחרונה, החלה החווה לייצא עורות איילים בשביל תופים הנמכרים לפינלנד, והוא חולם להרחיב את תעשיית אילי הצפון ולהכניס אותה לעידן חדש.
זוהי משימה קשה. שינויי האקלים שיבשו את הרוטינה ובעקבותיהם התקשו האיילים לחצות את הנהר, שלא קפא מספיק, והשחיטה התעכבה. המסים הממשלתיים המוטלים על עסקים ברוסיה ממשיכים לתפוח, וציד-יתר שנמשך דורות מקטין את מספר האיילים. "בעבר אלה היו חיילים מהבסיסים, שצדו כדי להשלים ארוחות", אמר ויקטור סארצב, יושב ראש חוות הטונדרה. "כיום, מדובר באנשים המתחזים לסוכנויות תיירות, ומארגנים 'טיולי ציד'".
מעל הכול, מטילות החברות הגדולות של רוסיה צל גדול. אלו חברות ענק הנשלטות על ידי אוליגרכים, שגורפות הון מהמשאבים הטבעיים במדינה. חלק קטן מהרווחים מגיע למוסקבה, וחלק קטן עוד יותר מפוזר לתושבי המחוזות. פעילותן מזהמת ומכלה משאבים, והמרחב שבו פעלו הסאמים במשך אלפי שנים מצטמצם באופן תמידי. החוק מעניק לסאמים זכויות אחדות, כמו להפעיל את שיטת הדיג ההמוני (שאסורה על שאר הרוסים), או להחזיק באדמות מרעה, אך בפועל האכיפה חלשה, החברות עושות כרצונן, והסאמים עצמם נתקלים בקשיים ביורוקרטיים בניסיון לממש את זכויות הקרקע שלהם.
גם מעל לחוות הקואופרטיביות מרחפת סכנת הניצול. "כבר קרה שחווה נמכרה לאוליגרך", הסביר דובובטסב, "שכרם של החברים קוצץ משמעותית, והם כנראה יצטרכו לוותר על עיסוקם". "כשאנחנו פונים לגורמים השונים, נאמר לנו שהכל נעשה בצורה חוקית", הוסיף יבגני קירילוב, עיתונאי וחבר בפרלמנט הסאמי. "למשל, כשחברת תיירות לוקחת לעצמה חלק מסוים בנהר, שבו הסאמים דגו במשך דורות, היא מקבלת את האישור מכל הרשויות, שבהן יש לה מקורבים. המקום נסגר לתיירים, ועל מקומיים, כולל הסאמים, נאסר לדוג שם. כרגע יש חברה שמנסה לנכס לעצמה את אגם סיידוזרו הקדוש לסאמים, שזה כמו להקים עסק בכותל המערבי".
הפרלמנט הסאמי, שבו חבר קירילוב, הוא הגוף המאגד את הקהילות הסאמיות בארצות השונות, ונאבק על זכויותיהן. "מזל שאנחנו מפוזרים על פני 4 ארצות", אמר קירילוב. "כך אנו מצליחים להפעיל לחץ בינלאומי, שבמידה מסוימת עדיין משפיע על רוסיה". עם זאת, הודה, גם הסאמים הרוסים שואלים את עצמם למה מישהו צריך להתחשב בקהילה של 1,700 בני אדם על חשבון ההזדמנות להרוויח. זו אותה שאלה שעולה במוחם של מיעוטים אחרים בעולם, החיים מהטבע, ועד שתהיה לה תשובה ערכית, אמתית, המשלבת לב ושכל, יחצה שוב דובובטסב את השלג עם איילי הצפון, וינסה לשמור על אופטימיות.
(עדכון ראשון: 17:00, 11/1)
