מזל שמלחמת יום הכיפורים פרצה. מזל שישראל הזחוחה מצאה את עצמה מופתעת מול אויביה. מזל שהאתוס של גברים לבנים ועשירים בשנות 40-50 לחייהם שיודעים יותר טוב מכולם נופץ. מזל שלמדנו שכדאי להקשיב גם לחייל הקטן שנמצא על שפת התעלה ורואה את המצרים עושים את כל ההכנות לקרב, ולא רק להערכות המצב שניתנו בחדרי ישיבות ממוזגים.
חשבתי על כל המזל הטוב הזה כשדיברתי היום עם אחת מעובדות "טבע" (שישה ילדים, פחות מ-8,000 שקל לחודש). "ו?י??ש??מ?ן י?ש??רו?ן ו?י??ב?ע?ט", היא סיכמה יפה עם הפסוק המוכר מפרשת האזינו. השיחה שלנו התקיימה בצומת הכניסה למתחם הר חוצבים בירושלים. ברקע, צמיגים שחורים נשרפים ומאזני חשבונות פורחים באוויר. "כולנו הזהרנו מפני הרכישה של "אקטביס" (אותה רכישה שלה מיוחסת קריסת החברה א"ס). ככל שוויגודמן רכש יותר, הרגשנו שמשהו לא טוב קורה כאן", סיכמה לי את העניין, כשהיא מזכירה את שמו של המנכ"ל הקודם.
הנוסטלגיה הצבאית החזירה אותי גם לאריק שרון המנוח, גיבור צליחת התעלה. לימים, כשנהיה ראש ממשלה והוביל את ההתנתקות מגוש קטיף, הסביר את השינוי בעמדותיו בכך ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". אלוף השיריון לא למד את הלקח ממלחמת יום הכיפורים. הוא לא למד שהמשפט הזה נכון, אבל גם מהצד השני. אבא שלי, בוגר של המלחמה הנוראה הזו, תמיד סיפר שלכל החיילים בקו בר לב היה ברור שהקרבות עומדים לפרוץ. לפעמים גם חייל, סליחה, פועל פשוט ב"טבע" רואה מה שחברי הנהלה בכירים לא רואים.
השמש עמדה לשקוע על מתחם התעסוקה היוקרתי של ירושלים, זה שאמור להציל את העיר מטביעה סופית. נאמן להוראות שולחיי ניסיתי להיכנס למפעל עצמו ונדחיתי. מאות כלי רכב של עובדי "אינטל", "מובילאיי" וחברות אחרות עמדו בפקק ביציאה מהמתחם. כמה עשרות סקרנים חרדים מקריית צאנז הסמוכה הגיעו כדי להתעניין במחאה שנדמה שלא מטרידה איש מלבד עובדי "טבע" ואנשי תקשורת והון.
כמה עובדים ב"טבע" דיברו על המקום על זה כעל בית. אחת מהן אמרה לי "התחתנתי ב'טבע'". ניסיתי להבין אם היא התחתנה עם עובד החברה או שפשוט טקס הנישואים נערך במתחם המכוער בהר חוצבים, והיא ענתה שלא. בסוף הבנתי שהיא מתכוונת שהיא התחתנה בזמן העבודה שלה בחברה. עובדים אחרים דיברו על "בית" ועל "משפחה" - מילים שחזרו בלי הרף - ובהתייחסם להווה: על בגידתה של ההנהלה. "לא רק צמיגים צריך לשרוף כאן", אמרה במרמור אחת העובדות.
אני לא מבין דבר בכלכלה. מטבע היותי לוזר מנוסה, אני נמשך תמיד למצדדי הקפיטליזם ואוהד את מכבי תל אביב. מעריץ את האתוס של תחרות ושוק חופשיים ומתעב את התערבות הממשלה שלה לא הצבעתי ושעליה איני סומך. אבל לצד ההתרפקות על סיפורי הצלחות, יש בי משיכה עמוקה לסיפורי כישלונות. הבעיה שלי היא עם מצליחנים ששכחו מה זה להיכשל. מהמרים שלא יודעים לומר די.
"כישלון הוא המורה הטוב ביותר שלנו", אומר מאסטר יודה ללוק סקייווקר בסרטי "מלחמת הכוכבים". הסרט החדש בסדרה, שאני מחכה לו כבר יותר משנה, הוא דוגמה נוספת טובה ל"אידיאה פיקס" שמונחתת מלמעלה, מבלי להבין את הרחשים שבשטח. עוד יצירה מופרכת, חלולה ורדודה מבית היוצר של אולפני דיסני חשיבה בינארית ומסרים אינפנטיליים בע"מ. אבל המשפט הזה נכון, והוא מזכיר לנו את הצד השני של קפיטליזם: האפשרות להיכשל, בענק.
אז מותר להיכשל. המעז מנצח. No Guts - No Glory. שרון הפך לגיבור יום הכיפורים ונכשל בלבנון, רק בשביל לחזור 20 שנה אחרי זה כראש הממשלה. שבע יפול צדיק וקם כאתרוג. אבל בישראל של היום אין נכשלים. אין אחריות. איש ממנהלי "טבע" לא באמת מכה על חטא בגלל הרכישה. איש בממשלה לא מכה על חטא על הטבות המס. הכישלון נותר יתום.
אבל, כך מסתבר, משבר "טבע" מוליד מנצחים רבים. הנה יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן רכוב על טרקטור לבן, משבית את המדינה לשווא. הנה שר הרווחה חיים כץ המושיע, הנה ניר ברקת שיציל את עירו ירושלים, הנה אלי כהן שר הכלכלה האמיץ, הנה השר כחלון והנה ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנה הדיון הדחוף שכולם חיכו לו, שוב, באותו חדר ישיבות עם אותם כיסאות עור, שבו ידונו כיצד והאם ולמה ומתי.
ובסוף עם מה אנחנו נשארים? עם דימויים. על סולידריות בין עובדים, על קטר הקפיטליזם, על מעורבות ממשלתית ועל דאגה לאזרח. אסופת דימויים ושקרים שמאחוריהם מסתתרים אנשים בחליפות, שקיבלו את המושכות ומאז לא מביטים לאחור. לא חושבים שאולי "בוקסר", הסוס מחוות החיות, עומד לכרוע תחת מעמסת הסיסמאות. שאולי יש צורך לפעמים באנשים דוברי אמת, שאומרים "שברתי, אני מתנצל מכל הלב, אני מוכן לנסות לתקן". אולי יש אנשים שמוכנים להטות אוזן גם לשומר בשער, גם לחייל על שפת התעלה, וגם למחסנאי באחת מחברות התרופות הגנריות הגדולות בעולם. אולי יש אנשים שיודעים איך להיכשל.