ערב ארוך של כדורסל

לא בכל יום אפשר לראות בפעולה את שתי נבחרות הכדורסל הבוגרות שלנו. ערב חגיגי מאורגן למופת, שני משחקים וארבע שעות של כדורסל ייצוגי. חוויתי את הערב לכל אורכו, ולהלן כמה הערות והארות.

אני מחשיב את עצמי כאוהד של כדורסל הנשים בארץ. הישגי הקבוצות בשנים האחרונות וההתעניינות הגוברת בקרב הקהל בארץ, עוררו בי שימחה רבה ולכן אני מאוכזב לקבוע כי הדרך ליום בו יהיה אפשר להשוות את הענף הנשי לזה הגברי, עדיין ארוכה. מאוד. מילא המשחק החלש וההפסד, אבל העיניים הכבויות על הספסל בעשר בדקות האחרונות, אמרו יותר מכל נתון סטטיסטי.

מאז פרישתה של ענת דרייגור, שתי הכדורסלניות הנ"ל הן נושאות הדגל של כדורסל הנשים. שתי גארדיות עם רקע, אופי וסגנון שונה, שהדברים היחידים המשותפים ביניהן הן הכריזמה על המגרש והאהבה למשחק במגרש פתוח. לימור בת 30, אלומה בת 31, אוהבות את המשחק מכל הלב וסביר שישחקו עוד כמה שנים, אבל גם מבט יסודי בסגל הנבחרת או בקבוצות הליגה לא מגלה פוטנציאל ממשי ליורשות. מנהרה בלי אור בקצה הופכת בדרך כלל לחשוכה במיוחד.

שוב חוזרים לדרייגור. לנבחרת שלנו אין משחק פנים, אין שחקנית שיכולה לתת מסה מתחת לסל בהגנה. לא פחות חמור מזה, ללא אופציה התקפית מתחת לסל קשה מאוד להניע את משחק ההתקפה. אם להוסיף את זה לקושי המסורתי של מזרחי וגורן במשחק עומד, לא פלא שהנבחרת קלעה ב-38% מהשדה. נקודת האור בהקשר זה הייתה ליעד סואץ. הפורוורדית בת ה-19 (1.84 מטר) של רמה"ש אמנם לא עשויה מחומר של כוכבות, אך האש שדולקת לה בעיניים על המגרש והתנועה הנהדרת שלה לכוון הסל, היו הסיבות היחידות לאופטימיות מה אצל הנשים.

נערי הנבחרת הצעירה-בוגרת הוכיחו הערב שהם ראויים לכותרת שבראש הפסקה. אחרי המבוכה מול הולנד, שנבעה מקשיי ההסתגלות לסגל החדש ומקשיי ההתמודדות עם ענקי האורנג', נראה כי המשחק מול בוסניה ירק למספידי הכדורסל הישראלי בפנים.

המקום בטורקיה הובטח מעשית ועכשיו יש לקצורין זמן לחשל את הבסיס לנבחרת, שנראה בריא מאוד ולהכין אותו להצטרפותו של קטש. בנושא הקו האחורי, גם ללא שפר, מצבינו לא רע בכלל והפוטנציאל של בורשטיין, שהולך ומתממש, צריך להדאיג אולי רק את ליאור ליובין. נקודת האור האמיתית היום הייתה מתחת לסל.

הילד (זה ילד זה?) נתן לדעתי תשובה מוחצת לשאלת זהותו של סנטר העתיד של הנבחרת. הבחור רק בן 20 והוא כבר (ואני לא מגזים) אחד משחקני הפנים הטובים שגדלו פה בעשרים השנים האחרונות. ליניב יש הרבה - מסה, כשרון, יד לא רעה בצבע, רגליים מהירות ואולי הכי חשוב - יכולת ורצון לעבוד קשה. העובדה שיש לו עוד שנה-שנתיים לחלוק את האחריות בצבע עם שטיינהאור רק תעזור לו בהמשך.

השחקן שמאייש עמדה זו כבר שנים ארוכות וגם נושא על גבו את אותה סיפרה, סיפק לעצמו הערב את התשובה, איך זה שב-15 שנה בנבחרת אי אפשר לוותר עליו לשני משחקים, גם כשהגב צועק מכאב. 3 וחצי דקות לסיום הרבע השלישי, ירד הנפלד לנוח בפעם הראשונה במשחק. תוך דקה וחצי קלעו הבוסנים 9 נקודות רצופות. הקפטן הוזעק חזרה לפרקט והסדר שב על כנו.

הנפלד כבר בן 32 והגב שלו כנראה ייתן לו עוד שנתיים מקסימום. מכיוון שקשה לבנות על כך שאיציק אוחנון יצבור מסה ויצליח לגבש סגנון משחק בפרק הזמן הזה, צריכים מאמני הנבחרת להכין כבר את היורש. בעיניי כרגע יש רק מועמד אחד - יואב ספר. אם רק יצליחו למצוא אצלו את החיבור הנכון בלוח הבקרה, אז האתלטיות המדהימה שלו והיד הטובה ממרחק יכולה לתת לנו תחליף, שונה אמנם, אך לא רע בכלל להנפלד.

אי אפשר בלי מכבי. החמישייה שניצחה הערב את המשחק כללה את בורשטיין, שארפ, שלף, הנפלד וגרין. על גרין כבר דיברנו, כל היתר באים ממכבי ת"א. אם לקחת בחשבון ששלושה מתוך הארבעה הם שחקני ספסל, אז כל מי שחושב שלגליל או לירושלים יש סיכוי ממשי ללכת עד הסוף העונה, כדאי להרהר בעניין עוד כמה דקות.



ולסיום, מילה טובה לאיגוד הכדורסל, שבימים בהם הפופולריות של הכדורסל נמצאת בדעיכה מתמדת, הצליח למלא את ההיכל כמעט במלואו, בקהל צופים מכל רחבי הארץ, בעיקר ילדים, ולארגן ערב למופת. גם המחווה למדליסטים מאולימפיאדת הנכים חיממה את הלב.

להתראות בטורקיה.