אז מה אם ליברמן אמר: הנכבה השנייה היא לא בדיוק מה שחשבתם

שקט בגלריה לאמנות באום אל-פחם. קבוצת תלמידי כיתה ד' באחד מבתי הספר היסודיים בעיר חולפת על פניי חרישית ומסתדרת באחד האולמות סביב ארגז חול של היצירה "שולחן מלחמה". על מסך שעל הקיר, בווידאו, מסבירה שירין מחאג'נה על המשולש הגדול, המשולש הקטן והקו הירוק שנושק לעיר מדרום-מזרח, זה ששר הביטחון אביגדור ליברמן רוצה שישיק לעיר מצפון-מערב וכך יעביר את הריבונות עליה לרשות הפלסטינית. השבוע גם קרא לחרם על תושבי האזור, אך אלה פחות מתרגשים.

מחאג'נה, דוקטורנטית לארכיאולוגיה ומורת דרך מוסמכת בערבית ובעברית שמובילה טיולים חווייתיים בוואדי ערה, מודה כי להתרחשויות באזור בסוף השבוע הקודם יש השפעה ישירה על העסקים שלה. "לכל אירוע כזה יש השפעה שלילית על הרחוב התיירותי. אנשים מפחדים", היא אומרת, אך מוסיפה כי "גם למחרת ההכרזה של טראמפ על ירושלים, בטיול בכפר קרע ובסמטאות אום אל-פחם, טיילנו עם יהודים ממרכז הארץ. צר לי שדברים טובים לא מדווחים בתקשורת. הטיולים ממשיכים, והיום אפילו התקשרו שלוש קבוצות שרוצות לקבוע. אנשים שכבר מכירים את ואדי ערה מוכנים לבוא, ולא מעניין אותם בכלל מה ליברמן אומר".

המוזיאון הוא אי שלו בין רחובות העיר הרוגשת, אבל לא מנותק לגמרי מהקונפליקט שבחוץ. בקונטקסט האמנותי יאמרו בוודאי כי זו אחת מתכונותיה החזקות של הגלריה הלא מתפשרת הזו, שהקים ב-1996 סעיד אבו שקרה, המנהל אותה עד היום ומשמש בה אוצר ראשי. הוא מציג עבודות של אמנים ערבים ויהודים ישראלים, וכן עבודות של אמנים מהעולם הערבי. לא מסתירים פה את הזהות הפלסטינית, זו שבסוף השבוע האחרון הביאה להפגנה האלימה לא הרחק מכאן, נגד הכרזתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל.

"זה בא ממי שלא מבין את המורכבות הזו, שהערבים במדינת ישראל הם בו-זמנית גם ישראלים וגם פלסטינים", אומר אבו שקרה בפסקנות. "מה שצריך לקבוע כאן זו התוצאה הסופית. האם האנשים האלה שהניפו דגל פלסטין הפכו להיות מפגעים? האם העובדה שעמדו בכביש הראשי והניפו דגל הופכת אותם לאנטי-ישראלים?", תהה. לדבריו, הוא לא רואה הבדל גדול בין מפגין כזה לבין יהודי שעומד בשדרה החמישית בניו יורק ומניף את דגל ישראל, כשהוא רוצה להישאר גם אמריקני.

גלעד אופיר, אמן ואוצר, הגיע לגלריה כדי לעבוד על תערוכה חדשה שתוצג בה בקרוב. "אני מגיע לפה מהיום שהוקמה הגלריה הזו בשנות ה-90'. הבוקר הבן הצעיר שלי שאל: 'אבא, זה בסדר שאתה נוסע?'", סיפר. "כן, ליברמן מחדיר סוג של חשד, של חרדה. הוא פשוט מייצר את התנאים האלה, או לפחות פועל לשבש תנאים של נורמטיביות. בסופו של דבר הדברים ימהלו בתקשורת הרגילה, הטובה. דברי כאלה יוצרים איזו ויברציה שלילית, אבל אני אופטימי וחושב שבסוף זה יירגע", הוסיף.

"יכול להיות שיש יהודים שפוחדים לבוא לכאן עכשיו", אמר אבו שקרה, "אבל קיבלתי הרבה יותר טלפונים מכאלה שרוצים להגיע דווקא בגלל האירועים. תגיע בשבת ותראה. הרבה יבואו להסתובב בחנויות ולקנות, דווקא בגלל מה שאמר ליברמן".

אבו שקרה מכיר את הניואנסים שהפילו בפח את מי שלא מכיר את מחזור החיים השבועי בוואדי, ואץ לדווח מיד למחרת ההפגנה הסוערת על רחובות שוממים מקונים יהודיים. "בשבתות באים יהודים. באמצע השבוע מי שבא מגיע לעיסוקים מיוחדים. אום אל-פחם היא לא מרכז של יהודים כמו טירה, שנמצאת בין ערים יהודיות. מי שמגיע אלינו זה מיישובים קרובים כמו מי עמי, חריש, קציר. המספרים קטנים אבל היחסים מצוינים. הם יודעים שמה שהם שומעים הוא לוקש אחד גדול. לוקש של ליברמן ולוקש של התקשורת – זו שמביאה מדבריו ולא מציגה את הדברים האמתיים שקורים כאן".

"בתיכון למדתי על הצעדים שננקטו נגד היהודים בגרמניה בתקופת השואה", כתב השבוע בכאב אבו שקרה בטיוטת מכתב לשר ליברמן, שעליה שקד כשהגעתי למשרד שלו בקומה השלישית של הגלריה. "בין השאר, היהודים סומנו והוחרמו במקומות העבודה שלהם ובשכונות מגוריהם. לדאבוני, אנשים שיוצאים באמירות כמו דברים האחרונים בנוגע לוואדי ערה, נוקטים שיטות דומות: מתגרים, משסים, מלהיטים את הרוחות ומלבים את היצרים האפלים ואת השנאה בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית".

בשנת 1945 התגוררו באום אל-פחם 5,490 תושבים. מאז גדלה אוכלוסיית העיר פי עשרה, ולדברי אבו שקרה, 95% מהתושבים רוצים להישאר בריבונות ישראלית. "זה הוכח בסקר", אמר. "תבין שאם שמים אותי ברשות הפלסטינית זו תהיה נכבה שנייה עבורי", הוסיף. את המוטיב הזה שמעתי לאורך היום בגרסה זו או אחרת, לא רק ממנו.

בחוץ, ברחוב הראשי, תנועה ערה של צהריים. האימהות אוספות את הילדים מבתי הספר. בנות ובנים מהמשפחות האמידות יוצאים מהתיכון הפרטי בקפוצ'ונים סגולים של תלבושת אחידה. סניף מקדונלד'ס בקניון עבד אל-לטיף מפוצץ. אף אחד לא מחרים את המותג האמריקני המוכר בגלל הכרזות בבית הלבן. אני נכנס לאכול במסעדת "המנגל והטאבון" הפופולרית. "ליברמן לא יגיד לנו מה לעשות. אנחנו פה מאז ומתמיד", אמר לי חאלד אגברייה, הבעלים. "הוא יכול להסית נגדנו כי הוא בממשלה. הם מסיתים כאילו אנחנו מדינה אחרת. אנחנו לא יודעים מה התכניות שלהם, אבל אנחנו פה מאז קום המדינה. את המסעדה יש לי כמעט 20 שנה. כשיש את ההסתות האלה, באים אלינו מכל המגזר הערבי, מהצפון ומכל הארץ. במקום לחדרה הם באים לאום אל-פחם".

לדברי אגברייה, "אם ערבים לא ייכנסו לעפולה, היא תפשוט את הרגל". ולקוחות מהמגזר היהודי? "מגיעים אלינו, ברוך השם. אום אל-פחם בעלייה ועסקים פה משגשגים". מסביב באמת ניכרת תנופת בנייה. יש שפע חנויות מהודרות ומרכזים מסחריים מצוחצחים. במרכז שממול סניף של "קסטרו", בית קפה מרשת "קקאו", בנק מזרחי-טפחות, ומרפאות כללית ומכבי. כמאה מטרים משם ניצבת תחנת כבאות לצד תחנת המשטרה. זה לא שאין פה איכות חיים להפסיד.

גם אגברייה מודה כי "כשיש אירועים או פיגועים, אנשים לא באים לפה", אבל מוסיף את הכמעט-מתחייב: "יש אנשים שלא חוששים ורואים שאום אל-פחם היא הבית שלהם. חברי מי עמי, הקיבוץ שלידנו, תמיד אוכלים אצלנו". הוא מבקש להדגיש: "שמעת פעם שמישהו נכנס לאום אל-פחם ומישהו נגע בו? זה יכול לקרות בתל אביב, אבל פה זה לא יכול לקרות". "ובהפגנות?", הקשיתי. "אני לא מדבר על הפגנות. בירושלים הדתיים לא מפגינים ופוצעים שוטרים?".

ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת, שבחר גם הוא באותו היום לסעוד ב"המנגל והטאבון", מסכים: "זו לא המסורת שלנו. המנהג שלנו זה לכבד את מי שמתארח אצלנו בבית או בכפר". אחרי שכולם לוחצים לו את היד ומברכים אותו, הוא מצטרף אליי לשולחן עם לאפה משלו. הוא אחרי פגישה בנצרת ולפני נסיעה לירושלים, לכנסת. אחר כך אראה אותו בחדשות גם בתל אביב, בהפגנה נגד הצהרת טראמפ מול שגרירות ארצות הברית.

על דבריו של ליברמן אמר לי ג'בארין: "הוא לא רוצה מסה של ערבים בתוך ישראל. הוא רוצה להחליש את הנוכחות שלהם ושיהיו פחות אזרחים ערבים. לכן המוטיבציה שלו היא מוטיבציה גזענית. יש בעיה קשה בתפיסת האזרחות כשאתה נתקל בשר שמדבר ככה. הוא רואה אותך לא כאזרח שווה זכויות אלא כאזרח על תנאי. כאילו אתה כלי במשחק שחמט והוא מחליט איפה לשים אותך. זה כאשר בעולם מקובל שכל שיח כזה עובר קודם כל להסכמת התושבים עצמם. לכן, גם אם יש היגיון באמירה 'אם אתם מזדהים כפלסטינים אולי תגורו בפלסטין', זה משהו שהאוכלוסייה אמורה להחליט".

ג'בארין, בעל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, שמתמחה בזכויות אדם וזכויות מיעוטים, אומר כי "ליברמן סובל מבורות בהבנת האזרחים הערבים, ובמיוחד אלה של אום אל-פחם והסביבה. הוא חושב שהקשר שלהם למדינה זה הקשר עם ביטוח לאומי או החינוך, אך הוא מתעלם, למשל, מהקשר שלנו עם ערבים במקומות אחרים בארץ, ומקשרי המסחר שהתפתחו עם מקומות אחרים". לדבריו, מעבר היפותטי אל מעבר לקו הירוק אינו דבר אפשרי. "הרי אין לך מדינה פלסטינית שמתחיל עכשיו משא ומתן אם לעבור אליה. זה תוהו ובוהו שם. זה כאילו מישהו מציע לך לעבור ממצב שיש לך אזרחות ישראל למצב של חיים תחת כיבוש. מי יקבל את זה? הוא בכלל לא רוצה שתקום מדינה פלסטינית, אז אני שואל את עצמי למה הוא בעצם מתכוון. בשבילו זו תהיה עוד מובלעת עם אוטונומיה מקומית – כמו ג'נין, כמו רמאללה. על מדינה הוא לא חושב".

"תופתע לשמוע שלאנשים יש חששות ופחד", אמר ג'בארין. "כי הם יודעים שהוא גזען ויודעים שיש לו את הכוח. התושבים עדיין לא בטוחים שהנכבה לא יכולה לחזור על עצמה. עד כדי כך. זה מנתק אותם מהרצף הטריטוריאלי, מהקרקע המקורית שממנה נעקרו, ויש רבים כאלה. אחרי 70 שנה רוצים להעביר אותם למקום לא ברור", הוסיף. "אני אפתיע אותך ואומר שבתנאים אידיאליים, כשיש מדינה פלסטינית והיא משגשגת, אלפים יכולים לחשוב על זה".

"להצהרת של ליברמן אין השפעה עלינו. כבר התרגלו אליהן פה", אמר העיתונאי נדאל אגברייה, שמארח אותי לכוס קפה בביתו שבמעלה הרחוב הראשי. "זו סתם הצהרה פוליטית. אולי בפעם הראשונה היא הייתה מעניינת, אבל היום לא כל כך. סתם פוליטיקה, פוליטיקה ותקשורת", הוסיף. "אני לא חושב שיעביר את הגבול, אבל יש כאלה שפוחדים מזה. השכבות החלשות מפחדות שיאבדו הכנסה, אבל לשאר האנשים זה לא מפריע. גם לא לסוחרים. יש ירידה בעסקים רק בתקופה של מהומות, ומהר שוכחים מזה. כבר התרגלנו, זה יחזיק שבוע-שבועיים או חודש. תסתכל מסביב, רואים שכבר נרגע".

לקראת השקיעה מתחילים הפקקים בוואדי ערה, וכל התושבים שמתפרנסים במרכז הארץ חוזרים הביתה. הפקקים האלה מעידים כי ההכנסה האמתית של תושבי הכפר מגיעה מבחוץ. הכלכלה המקומית משגשגת בזכות המשכורת שמרוויחים בתל אביב, ולא מהיהודים שמגיעים או לא מגיעים בשבת, לפי המלצת שר הביטחון, לרדת על חומוס בכפר או על ארוחה משודרגת יותר ב"אל באבור" המשקיפה על צומת אום אל-פחם.

את השבים לעיר מקדמת בצומת הזו הפגנה מסוג אחר. כמאה שוחרי שלום ודו-קיום, יהודים וערבים, מניפים שם שלטים וקוראים כי הם לא רוצים להיות אויבים. "מולנו ניצבים אנשים, כמו ליברמן, שהדרך שלהם הפוכה לשלנו: הסתה נגד הציבור הערבי, תכניות טרנספר, ועכשיו גם קריאה לחרם על כל תושבי הוואדי", אומרים המארגנים. "הם רוצים שנשנא זה את זה, שנילחם זה בזה, אבל גם הם יודעים שאם נעמוד יחד לא יהיה להם סיכוי, וזה מפחיד אותם. זו התשובה שלנו: אנחנו נמשיך לעמוד יחד – ערבים ויהודים – ובסוף הדרך שלנו היא זו שתנצח".

הצעירה במפגינים, תאלה אבו בכר בת ה-11 מהכפר הקטן זלפה, תלמידת בית הספר הדו-לשוני "גשר על הוואדי" בכפר קרע, הגיעה עם דודתה. "אני כאן בגלל מה שאומרים", היא אומרת. "אני פוחדת שמישהו שהוא נגד השלום, יהודי או ערבי, יכעס ויעשה משהו רע".