"ברכה, אני חב לך את חיי, אילולא התעוזה שלך לא היינו כאן היום" - כך מספר בהתרגשות דוד בר עקיבא, אחד מהניצולים ששרדו לפני 50 שנה בדיוק את טביעת משחתת חיל הים הישראלי - אח"י אילת, מול חופי פורט סעיד במצרים. במסגרת אירועי יום ההוקרה לנכי צה"ל, נערך השבוע מפגש מרגש בסימן 50 שנה להטבעת המשחתת.
במפגש, שארגן אגף השיקום במשרד הביטחון, נפגשו לראשונה שישה מניצולי המשחתת: ברוך אשד, דוד בר עקיבא, משה גבע, משה פרידמן, שמואל שורצמן, ואמיל שרביט, עם ברכה ליכטנברג (אטינגר) - סמלת המבצעים התורנית שהייתה אז בבסיס באל עריש. היא הקימה בכוחות עצמה, מכל הבא ליד, "בית חולים שדה" מאולתר במוסך המטוסים, וניהלה לבדה את מבצע החילוץ של הניצולים מההתקפה המצרית.
השמונה התיישבו למפגש מרגש עם "הרב"טית הצעירה" שהצילה אותם, כיום אמנית -פסיכואנליטיקאית. לפני מספר שנים, חוותה ברכה את תסמיני הלם הקרב, ומאז הקדישה רבות מיצירותיה ומאמריה לקשר שבין טראומה, זיכרון ואמנות.
"מאוד התרגשתי כשראיתי את יומן המבצעים שברכה שימרה בהצלחה מימי החילוץ", אמר בהתרגשות אמיל שרביט. "דבר ראשון שביקשתי מברכה הוא לראות את הרישום בנוגע לשעה 03:35". כמו סמלת מבצעים מסודרת, ברכה פותחת מיד את יומן המבצעים ההוא ומקריאה בקול לשרביט. "03:35 הליקופוטר 455 יוצא מהים לחוף עם 11 פצועים". שרביט עוצר ברעד את ברכה: "זו נקודת הזמן שמשו אותי מהמים. אני זוכר שהתעלפתי בהליקופוטר, ורק אחרי שהוטסתי ללוד, העברתי סוף סוף מסר ראשון לבני המשפחה שלי ששרדתי ואני חי".
הימים הם ימי האופוריה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. בהוראת הפיקוד, יוצאת המשחתת אח"י אילת לעוד משימת "הפגנת ריבונות" באופן גלוי מול חופי מצרים. המשחתת בפיקודו של סא"ל יצחק שושן יצאה לעוד הפלגה באזור פורט סעיד, כשעל סיפונה 199 אנשי צוות וחניכי קורס קציני גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר). המשחתת שמרה על מרחק מהחוף ולא נכנסה למים הטריטוריאליים המצריים, אולם המחשבה שהמצרים יכבדו את הכישלון הצורב במלחמה ואת החוק הימי, עלו בתוהו.
יממה לאחר שיצאו להפלגה, פתחו המצרים באש כבדה נגד המשחתת, בשעות אחר הצהריים (17:25), ולאחר שביצעו מספר הטעיות למודיעין הישראלי, כשהמשחתת במרחק של 13.5 מייל ימי מפורט סעיד, יצאה ספינת טורפדו מסוג קומאר 504 לכיוון המשחתת הישראלית, תוך שהיא יורה שני טילי סטיקס. הטילים פגעו במרכז המשחתת, והפיצוצים העזים (חצי טון חומר נפץ כל אחד) שיתקו לחלוטין את מערכות ההנעה והקשר של הספינה, כשבבסיס התורן פרצה שריפה והמשחתת נוטה על צידה.
כשלוש שעות לאחר מכן (19:44) יצאה "קומאר" 501 מנמל פורט וירתה שני טילי "סטיקס" לעבר ה"אילת", הטילים שפגעו בירכתיים גרמו לבעירה והתלקחות גדולה, ארגזי תחמושת שהיו על הסיפון החלו מתפוצצים וסיכנו את חייהם של 36 הניצולים שנלכדו בירכתיים. בשלב זה הודיע מפקד האוניה סא"ל שושן על נטישת המשחתת, אולם הטיל הרביעי שנורה על ידי המצרים התפוצץ במים במרחק של עשרות מטרים מירכתיי המשחתת הטובעת ורבים מהניצולים שכבר נטשו את הספינה וקפצו למים, נפגעו ממכות הדף קשות.
"היינו ממש כמו ברווזים במטווח", אמר משה פרידמן. "ידענו שתהיה לנו בעיה ברגע שראינו מהספינה את העגורנים של פורט סעיד, זה קרוב מדי ואם הם יעשו משהו עם הטילים, לא נוכל להתמודד איתם". פרידמן הצליח לשרוד את ההתקפה וסבל ממספר פציעות, בין היתר הוא קרע עור תוף, ועם שובו נדרש לאשפוז ארוך בבית החולים רמב"ם בחיפה.
"אמרו שלקחתי פטריות הזיה"
באותו ערב גורלי, התורנית בחדר המבצעים של יחידת חיל האוויר באל עריש הייתה רב"ט ברכה ליכטנברג, שקלטה בשידורי הקשר של האו"ם מידע אודות טיבוע של משחתת ישראלית. היא הצליחה לקלוט את שידורי המצוקה של אנשי הסיפון שנותרו על הספינה המותקפת, בנחישות ובתושייה יוצאת דופן, כשהיא לבדה בסיס, היא לקחה יוזמה ליצור קשר עם "הבור" בקריה אולם זכתה לזלזול מצד הקצינים.
"אמרו לי שאני הוזה, שלקחתי פטריות הזיה בסיני", היא נזכרת. "שאני ילדה ומה אני יודעת בכלל, ושאלו איפה נמצא המפקד שלי". ללא קצין מבצעים וללא מפקד בסיס, היא החלה בפעולות תיאום והצלה שכללו בין היתר הקפצה של טייסי מסוקים שהכירה אישית ונתנה לחיילים שבבסיס הוראה להקים בית חולים שדה. ליכטנברג אף הזניקה בעצמה מטוסי מיראז' שהיו מצוידים בנורי תאורה, מסוקי חילוץ ומטוס תובלי נושאי אסדות הצלה מתנפחות, וניהלה את הקשר בשטח בין טייסי ההליקופטרים ובתי חולים בישראל, תוך שהיא מארגנת צוותים רפואיים והעברתם, כולל כלי רכב וציוד, אל נקודת איסוף בחוף רומני ואת העברת הפצועים לבתי החולים בישראל בטיסה ישירות או דרך שדה התעופה אל עריש.
"השתמשתי בכל מה שברכה שלחה לנו", אמר דוד בר עקיבא, אחד הניצולים. "דבר ראשון הנורים שהגיעו, אח"כ הצטופפתי על ספינת גומי שהגיעה מהאוויר, משם הועלתי לסירת טורפדו של חיל הים, שם המתין לי ולשאר הניצולים רופא של חיל האוויר שאבחן אותי, העלה אותי להליקופטר, משם הגעתי לתאג"ד באל-עריש. משם הועברתי ע"י אמבולנס, התעוררתי סמוך לשדרת העצים של תל-השומר, ואז ישר לחדר במיון, גם יצא מזה משהו טוב בחדר המיון הכרתי את אשתי בתוך חדר המיון, ש'ניצלה את מצבי'".
לדברי בר עקיבא, "על סיפון הספינה לא קרה לי שום דבר, קיבלנו פקודה לנטוש, אז קפצנו למים, והתחלנו להתרחק מהספינה. ואז אירע הפיצוץ התת מימי, נפצעתי ממנו, לא ידעתי את זה, חיצונית הכל נראה בסדר, אבל הפגיעות היו פנימיות, גם בריאות וגם במעיים. כשהגעתי לבית החולים, גיליתי שסוג הפציעה הזה לא היה מוכר בבית החולים, עברנו סדרת ניתוחים, 'תיקון מחדש'. סה"כ הייתי מאושפז במשך שישה חודשים".
"מישהו השמיד את היומן"
בשורה האחרונה שכתבה ברכה ביומן המבצעים נכתב על מה שהתרחש סמוך לשעה 07:00 בבוקר. "מטוס סופר פרלון, יוצא מאל-עריש עם פצועים לבאר שבע", שחזרה בסערת הרגשות שאחזה בה לאחר המבצע המתיש. "הייתי עם אדרנלין בכל הגוף - ששלושה ימים שלא ישנתי ולא הרגשתי שכואב, רק אחרי יומיים, הבנתי שנפצעתי בגב". לדבריה, מישהו דאג להעלים את יומן המבצעים המקורי של הטייסת, ולמעשה המסמכים שהיא קוראת מהם היום הם דפים אישיים שלה ששמרה בטייסת. "באופן מפתיע יומן המבצעים נעלם. בעבר נאמר בארכיון לי שמישהו לא קיים פקודה בדיוק, ובמקום לגנוז את היומן הוא גרס אותו".
היא נזכרת איך המפקד שלה איים עליה, על כך שאסור שייודע שהיא זאת שניהלה את המבצע והוא נעדר מחדר המבצעים. "אל תשכחי שאני המפקד", אמר לה. "כל מה שקרה כאן את מדווחת לי ואני מדווח הלאה. הוא אמר לי 'אם תדווחי בעצמך על קורות הלילה, הלך עליך. אם אלך לכלא, את תהיי גמורה, ביטחון שדה ירדוף אחרייך שנים', כל הזמן נאחזתי בתחושה הזאת שלא יכול להיות שלא יבוא מישהו להתעניין ולשאול היכן היו המפקדים באותו לילה, ואיך אני החיילת הצעירה ניהלתי בעצמי את המבצע המורכב".
45 שנה אחרי המבצע ההוא, ברכה החלה לסבול מתסמיני הלם הקרב. "עד היום אני רואה בעיניים שלי את הפצועים", סיפרה בגילוי לב. "רואה אותם לובשים את הבגדים שלי, נותנת להם את המגבות את המכנסיים והגרביים, זה מופיע לי כתמונה ולא כזיכרון ישן". את אותו שריד של יומן המבצעים שחיברה בליל המבצע, היא מצאה לפני מספר חודשים בבית הוריה. "בכלל לא ידעתי שיש לי את זה".
סיפורה של אח"י אילת הוא למעשה האירוע היחיד שבמהלכו הוטבע כלי שיט של חיל הים הישראלי מירי של צבאות אויב. המתקפה על ה"אילת" הייתה מתקפת טילי ים-ים הראשונה בעולם, שלקחיה נלמדו והשפיעו רבות על כוחות ימיים מסביב לעולם. כתוצאה מההתקפה נהרגו 47 אנשים שהיו על הסיפון, 15 נעדרו ועשרות פצועים באחד האירועים שהכי זכורים בהיסטוריה של חיל הים הישראלי. "כנראה שהיום מי שרוצה לנהל מבצע כזה, צריך קודם להיעזר בשירותיהם של עורכי דין", טענו חברי הפאנל.
57,257 נכי צה"ל מוכרים כיום ומטופלים באגף השיקום של משרד הביטחון. מתחילת 2017 הוכרו כ- 1,824 נכי צה"ל (בדרגות נכות של 0%-100%) מתוכם 378 בדרגת נכות של 20% ומעלה. מאז שנת 2010 הביא אגף השיקום להשמתם בעבודה של יותר מ-2,000 נכי צה"ל. "תפקידיו ומטרותיו המרכזיים של אגף השיקום הינם לקיים תכניות שיקום רב תחומיות לנכי צה"ל על מנת להביא לעצמאותם, לשילובם בחברה, בתעסוקה ובקהילה לצד חיים מלאים ופוריים, יצירתיים ואיכותיים", הסביר תא"ל (מיל') חזי משיטה, סמנכ"ל וראש אגף השיקום במשרד הביטחון. למשרד הביטחון ולאגף השיקום ארגז כלים רחב המאפשר טיפול בעשרות אלפי נכי צה"ל למען שיקומם המיטבי, זוהי חובתנו המוסרית והערכית".
