ירושלים תחילה: טראמפ יצא נגד כל העולם – כדי לקיים את הבטחתו

אחרי עשרות שנים של נאומים משמימים, שבהם צוטטו מנהיגים בעלי רצון טוב, דיפלומטים משופשים, מתווכים המנסים את כוחם בפתרון הסכסוך וכולם מדברים על פתרון שתי המדינות, על שתי מדינות – ישראל בטוחה בגבולותיה ומדינה פלסטינית בת-קיימא זו לצד זו בשלום – הגיע נאומו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמש.

ניתן להיות ציניקן ולומר שנשיא ארצות בהברית בסופו של דבר דיבר על פתרון שתי המדינות, כמו כל קודמיו, כמו האו"ם, כמו הקוורטט. שהוא שב ואישרר החלטה אמריקנית בת 22 שנים המדברת על ירושלים כבירת ישראל, ובסופו של הנאום שב וחתם על המסמך הדוחה את מעבר השגרירות האמריקנית לירושלים – שוב, כמו שעשו כל קודמיו בעשרים השנים האחרונות, רפובליקנים ודמוקרטים. לכאורה סערה בכוס תה, שהרי דבר בשטח לא השתנה או אפילו ברמת ההצהרות.

למרות זאת, זה לא הסיפור כולו. יש משמעות לכך שנשיא ארצות הברית, במסיבת עיתונאים מיוחדת המשודרת ומצוטטת בעולם כולו בשידור ישיר, מכריז בפומבי שהוא מכיר במצב הקיים, שבו ירושלים היא בירת ישראל ומורה מידית להתחיל בהליך העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.

השמחה בירושלים, הן בעיר עצמה והן המטאפורה בממשלת ישראל, מובנת ומוצדקת. זו אכן תמיכה חשובה במעמד בירת ישראל, על אף שניתן לומר שמעמד בירת ישראל אינו תלוי כלל בהצהרות חיצוניות, בין אם תומכות ובין אם מבטלות, נניח שיבוא נשיא, אמריקני או אחר, ויאמר שאינו מכיר בירושלים כבירת ישראל, האם זה ישנה לישראל?.

גם השחקנים האחרים במיני דרמה הזו ממלאים כיאות את תפקידם – הגינויים באיחוד האירופי ובאו"ם, הזעם הפלסטיני ובעולם הערבי וכל השאר.

טראמפ אמר ירושלים. לא ירושלים המאוחדת, גם לא ירושלים המערבית. הוא הנשיא האמריקני הראשון האומר את המילים חראם א-שאריף ומאותת בכך - לא שזה מפיג את הזעם הערבי - שזו גם עיר המקודשת לאסלאם. הוא דיבר, בראשונה, על פתרון שתי המדינות. אבל בסופו של דבר אלה ניואנסים ומבחינת כל העולם, בצדק, הנאום הזה הוא נטיה מובהקת לצד הישראלי בעימות.

מעבר לכך שישראל היא בעלת ברית נאמנה לארצות הברית ולהיפך, מעבר ליחסים החמים בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל, מעבר לחתן היהודי והבת הגיורת, השאלה המתבקשת היא מדוע הנשיא נושא נאום, שהוא חייב לדעת שיעורר את זעמם של הפלסטינים והעולם האסלאמי - דווקא בזמן שבו יש מאמצים אמריקנים לחדש את תהליך השלום. אז אולי וושינגטון הגיעה למצב שאותו תיאר פעם אבא אבן את מדיניות החוץ הישראלית –אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.

אין ספק שטראמפ רגיש מאד לנושא קיום הבטחות הבחירות שלו, שמהן רק אחת – רפורמת המס –בדרך להגשמה, וגם זה אחרי שנה. סביבתו נתונה לחקירה בנושא הקשרים עם רוסיה במהלך מערכת הבחירות, וחשוב מכל – הבסיס הפוליטי הנאמן לו ביותר הוא הקהילה האוונגליסטית המגויסת ורבת ההשפעה, התומכת בישראל ממניעים דתיים ושחלקה לפחות חושב במונחים אפוקליפטיים ומלחמות דת וציוויליזציות. והצהרה כזו, על העיר המקודשת להם, העיר המוכרת ביותר בעולם כולו, מחזקת את הקשר בין הנשיא לתומכיו הנאמנים.

עם זאת, ביטוי אמריקני ידוע גורס כי אין דבר כזה ארוחת חינם. ודאי לא אצל אדם המתגאה בכך שהוא אמן העיסקאות. ולכן, ייתכן שישראל תתבקש לשלם מחיר מדיני על ההצהרה אתמול.

התגובות בעולם צפויות. עוד לפני הנאום בשיחות טלפון הבהירו מנהיגים בעולם כולו שהם מתנגדים למהלך, כשאת הקונצנזוס הבינלאומי ביטא מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שאמר כי ירושלים היא סוגיית ליבה שתידון במשא ומתן הסופי הישיר בין הצדדים. זו העמדה המוצהרת של הקהילה הבינלאומית, והיא לא השתנתה. מדינות האיחוד האירופי, במפגן אחדות נדיר – גרמניה, בריטניה, צרפת -הודיעו לטראמפ שהן מתנגדות למהלך.

בישראל הייתה שמחה גלויה על הצהרת צ'כיה, המדינה הראשונה שהודיעה מיד אחרי הנאום שגם היא מכירה בירושלים כבירת ישראל, עם הסתייגות קטנה ומשמעותית. פראג הזדרזה להבהיר שהיא לא תעביר בינתיים את שגרירותה לבירת ישראל, ההכרה הצ'כית מדברת על ירושלים בגבולות '67. ירושלים המערבית. מתוך ה-כן ברור ה-לא: צ'כיה לא מכירה רשמית באיחוד ירושלים. וזו המדינה האירופית הקרובה ביותר, הידידה הטובה ביותר של ישראל באיחוד האירופי.

מועצת הביטחון של האו"ם תתכנס היום, במונחי האו"ם מדובר בזריזות מפתיעה. ושוב יישמעו את ההצהרות הידועות מכל הצדדים – בעצם גינוי מקיר לקיר להצהרה האמריקנית וקריאה לכל הצדדים לחדש את תהליך השלום.

דבר אחד נוסף עשתה ההצהרה של טראמפ, היא מחזירה למרכז הבמה העולמית את הסוגייה הפלסטינית ואת תהליך השלום. אחרי שנים שבהן הפלסטינים נדחקו לקרן זווית מרוחקת, בשולי בעיות העולם או אף האזור, כאשר סוריה, דאעש, מלחמת האזרחים בתימן וכל השאר היו הבעיות הבוערות. ובצדק. כעת שוב ירושלים והעימות הישראלי–פלסטיני נמצא על שולחן הדיונים. אז ייתכן שהצהרת טראמפ תתניע במעין שוק חשמלי את תהליך השלום הגוסס.

לצד זאת, יש להניח שבעקבות ההצרה הזו תבוא מחווה לפלסטינים, או אם לא להם לפחות למנהיגים באזור החשובים לוושינגטון ושחייבים להראות לעמיהם שהם לא זנחו את אל-קודס לחסדי הציונים. מלכי ערב הסעודית וירדן, נשיאי מצרים וטורקיה, ראש ממשלת עיראק. אולי המחווה, או ההצהרה לא תבוא מטראמפ אלא משר החוץ רקס טילרסון או סגן הנשיא מייק פנס אבל, איזושהי הבטחה, מעורפלת או מוחשית, תהיה בצנרת.

במוסקבה, קיבל ולדימיר פוטין היושב במצודה האדומה מתנה אסטרטגית מהבית הלבן לאחר שהכריז רשמית כי הוא יתמודד שוב בבחירות לנשיאות במרץ. ארצות הברית הוכתמה בעיני הפלסטינים וחלק ניכר מהעולם המוסלמי כמתווך בלתי-הוגן במזרח התיכון, ומכיוון שבפוליטיקה אין ריק – מוסקבה מוכנה להציע את שירותיה הטובים – כתומכת בפתרון שתי המדינות, תומכת במשא ומתן וכמעצמה שהמזרח התיכון חשוב לה.

מעבר לרוסיה נמצאת סין, מעצמה נוספת, מתנגדת אף היא לנאום טראמפ ואחרי מאות שנים של הסתגרות מתחילה למתוח את שריריה – ואת אינטרסיה – ברחבי העולם. כולל במזרח התיכון.

בישראל, וזאת אנו יודעים הרי, אין מתינות. ואין המתנה. בכל אירוע סקנדל או פסטיבל. מדובר בנאום, מדובר במחווה. חשובה לישראל, מכה מורלית ופוליטית לפלסטינים. אבל ייקח זמן כדי שנראה את השלכותיו, אם הזעם יוכל בכמה הפגנות או יתפרץ ברחבי העולם האסלאמי, אם יופנה אל ישראל או ארצות הברית, ואם מדינות נוספות ילכו בעקבות ההצהרה של טראמפ ואם כן אילו.

ואולי השאלה החשובה יותר מכל היא אם אחרי נאום טראמפ יותנע מחדש תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ובין העולם הערבי הסוני – בעיקר מדינות המפרץ -שבסופו אכן ייחתם הסכם. חלום רחוק. בלתי סביר, אבל לא בלתי אפשרי.

(עדכון ראשון: 19:17)