אם לא יהיו הפתעות גדולות בזירה וכאלה אינן נראות באופק, הרי שבסוף השבוע צפויים כמה ימים סוערים במיוחד. לא בגלל מזג האוויר, כי דווקא התבהרות השמיים צפויה להפוך את אירועי המחאה שמתכננים הפלסטינים בגדה המערבית, מזרח ירושלים ועזה, לסוערים עוד יותר. זה צפוי להתחיל היום בשעות הצהריים בעצרות שמארגן פתח. שביתה כללית הוכרזה בערים הפלסטיניות, כלומר גם שביתה במערכת החינוך, המוסדות הממשלתיים ומסחר. המשמעות ברורה: אלפי בני נוער יוכלו להשתתף בעצרות של הפתח במרכזי הערים ומשם ועד למחסומים אל מול הצד הישראלי, הדרך קצרה.
אמנם הרשות הפלסטינית, או פתח, מתכננת את העצרות בתוך מרכזי הערים, אך ישנו סימן שאלה גדול סביב נכונות מנגנוני הביטחון הפלסטינים לעצור את המשתתפים מהגעה לנקודות החיכוך. סביר יותר שלנוכח ההתפתחויות ב-24 השעות האחרונות, הקונצנזוס הפלסטיני-ערבי-מוסלמי נגד החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, המנגנונים יקבלו הוראה שלא להתערב או לעכב הפגנות בדרך למחסומים, למעט אולי השימוש בנשק חם.
מחר, יום שישי, 30 שנים בדיוק מאז אותה תאונת דרכים קשה במחנה הפליטים ג'בליה בעזה שנתנה את האות לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, היא "אינתיפאדת האבנים", המראות הללו צפויים לחזור על עצמם וביתר שאת. הפעם גם חמאס מצטרף להפגנות ולמחאה וצפויה מסה גדולה של משתתפים, גם לנוכח העובדה שמדובר ביום חופש שבו אין בתי ספר או עבודה בשירות הציבורי. לכך מצטרפות כמובן התפילות במסגדים, הקריאות הרגילות להגן על ירושלים והר הבית (או כפי שאומר הנשיא טראמפ "חראם א-שריף") ובסך הכול שידור חוזר של אירועים דומים שהיינו עדים להם בעבר סביב ירושלים.
המבחן האמיתי יהיה ביום שבת. האם המומנטום יימשך אז? כמה אנרגיה תהיה לציבור הפלסטיני שבע הקרבות שרובו כנראה יישאר בבית גם היום ומחר? הדבר כמובן תלוי גם בתגובה הישראלית וביכולת של הצבא להכיל את האירועים הללו ללא שפיכות דמים מיותרת. לכך צריך להוסיף את שאלת השאלת: מתי המנגנונים יתערבו ויעצרו את ההפגנות, אם בכלל, או במילים אחרות: כיצד יפעל יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בימים הקרובים?
כשצוללן מגיע לעומק מסוים מתחת למים, הוא עלול ללקות ב"שכרון מעמקים". חוש ההתמצאות במרחב אובד, שיקול הדעת מתערפל עם הירידה למצולות ולעתים אף לוקה בוורטיגו. כאשר אבו מאזן החל את הקמפיין הדיפלומטי שלו נגד החלטות טראמפ, ספק אם דמיין שיצליח כך: כל העולם הערבי, המוסלמי, כל אירופה, ולמעשה כל העולם מלבד וושינגטון, מביעים בו תמיכה ברורה. ההצלחה הזו הולידה לא מעט דרישות פלסטיניות מתוך הפתח בקרב יורשיו העתידיים: להודיע על ביטול הסכמי אוסלו, התנערות מהתהליך המדיני וחזרה לדפוס מאבק נוסח האינתיפאדה הראשונה. את המגמה הזו מובילים אנשיו של מרואן ברגותי, שנושא עונש מאסר.
במקביל, מנסה גם חמאס לגנוב את ההצגה ולהשתלט עליה. איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס קרא היום בנאום לפלסטינים לצאת לאינתיפאדה לשחרור ירושלים. למרות תהליך הפיוס לכאורה בין חמאס ופתח, הנייה וחבריו לתנועה מנסים להשתלט על הקמפיין שהחל דווקא בבית היוצר של אבו מאזן.
כעת על אבו מאזן מצד אחד להמשיך ולהוביל את כולם בקו הלוחמני נגד ארצות הברית וישראל, ומנגד - לא לשבור את הכלים לגמרי. הבעיה שככל שהמשבר הזה מעמיק, עלול אבו מאזן לחבב יותר ויותר את הקו הלעומתי ולהתאהב בדמות "לוחם החירות", נוסח זו שאימץ יאסר ערפאת. צריך לקוות שאבו מאזן ידע באיזה נקודה לעצור את הצלילה לעומק וימהר לצוף חזרה.
לדברי בכיר פלסטיני, הרושם שעולה הוא שבפתח וברשות לא התעמקו יותר מדי בפרטים של נאום טראמפ. התמיכה בפתרון שתי המדינות - על אף ההסתייגות של טראמפ - וההחלטה לדחות את העברת השגרירות, פחות עניינה אותו כמו גם שאינה מעניינת את עמיתיו. כאשר נשאל מה הלאה, הוא לא התאפק ומיהר לצטט בהומור מסוים את קריאתו המפורסמת של יאסר ערפאת: "ללקודס ראייחין שוהדא במלאיין". לירושלים צועדים מיליוני שהידים.
