פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היכונו לאינתיפאדת טראמפ: הסיבה האמיתית להכרזת ירושלים

      עבור כיסא אחד פנוי בסנאט, ובשביל המועמד שהסתבך בחשדות פדופיליה, מוכן נשיא ארצות הברית לשפוך דמים במזרח התיכון הרחוק ממנו, וכל חללי החינם יתגמדו מול דונלד. פרשנות

      היכונו לאינתיפאדת טראמפ: הסיבה האמיתית להכרזת ירושלים
      צילום: רויטרס, עריכה: יוסי אלטר

      מלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל ירושלים. לא חסרו למלחמה סיבות ונסיבות, כמובן, אבל כשאנואר סאדאת התלבט אם יש בכוחו לצאת למהלך צבאי מוגבל שיזעזע את הקיפאון המדיני, החוליה החסרה בשרשרת שלו הייתה סעודיה. הוא נזקק לתמיכת המלך פייסל בהפעלת לחץ, אמברגו נפט, על הממשל האמריקני. באביב 1973 עדיין נרתע פייסל מלהעניק לסאדאת הבטחה חשאית לשימוש במנוף כבד כל כך, לעת מלחמה. דעתו השתנתה לאחר המצעד הצבאי בירושלים, ביום העצמאות ה-25 – אחרון מצעדי צה"ל, כי מאז השבר הקטלני ביום הכיפורים תם החשק לתהלוכות ניצחון וראווה. בלי מלחמה, הסכים פייסל, תשמור ישראל על כיבושיה – ומכולם עניינה אותו רק ירושלים המזרחית, להבדיל מהגדה המערבית, בין שתחזור לידי ממלכת ירדן ובין שתוקם בה ישות פלשתינית.

      הכרת דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל לא תחולל מלחמה בסדר גודל של אוקטובר 1973 ולא תגרום לאלפי חללים, אבל יהיה לה מחיר דמים, בין של אינתיפאדת טראמפ ובין בסדרת פיגועים. כל חלל חינם בעקבות גחמה ילדותית זו – קודמיו דיברו ונכשלו, רק הוא מבטיח ומקיים - דמו בראשו של טראמפ, ובעקיפין גם בראשי מי שעודדו אותו, במעשה או במחדל.

      בהערכות המצב בקריית הביטחון בתל אביב, למחרת הנאום, הודגשו ההבדלים בין מחמוד עבאס, שאינו רוצה באלימות, לבין מנהיג חמאס איסמעיל הנייה, המעוניין בה. המבחן, בעיני מערכת הביטחון, יהיה בימים הקרובים בשלושה מדדים - עוצמת ההפגנות במרכזי הערים בגדה, נכונות חמאס להתיר לג'יהאד האיסלאמי ולאירגונים סוררים נוספים לשגר רקטות מעזה ומידת הצלחתם של פיגועים קשים המתוכננים נגד יעדים ישראלים.

      אם יימנע הרג רב, יהיה זה בזכות כושרם של כוחות הביטחון להתאפק ולהכיל את ההתפרצות ללא תגובת יתר. זה לא יהיה הודות לטראמפ, ששיווק את ההכרה בירושלים כיזם נדל"ן המנסה להרוויח מהצגת נכס כמפואר הרבה מעבר לשוויו ואינו רגיש לגורל הקונים.

      אנואר סאדאת (AP)
      המצעד ששיכנע את סעודיה. אנואר סאדאת

      ירושלים פרנסה לאורך הדורות אנשים עם אגו בנפח של בית מקדש. דוד המלך, הורדוס, הסולטן סולימן. כולם מתגמדים מול דונלד הענק, שהבל פיו מחיה (את תרנגול ההודו הנבחר בחג ההודיה) וממית. טראמפ הוא טרומפלדור החדש. טוב למות בעד טראמפנו.

      טראמפ מנסה לומר דבר והיפוכו, לצבוע את הכרזתו באפור בוהק. שום דבר מיוחד, רק הכרה במציאות, אין ממה להתרגש, ובאותה נשימה, הבקעת המאה, או האלף, ובעצם שניים – מאז צליבת ישו.

      לא היהודים ולא המוסלמים מעניינים את מצביעי טראמפ. תיקון: היהודים מעניינים, אך רק במסגרת התוכנית האלוהית להחזיר את ישו. המשיחיים האדוקים, המתקראים אוונגליסטים, הם תומכי הבסיס המוצק של טראמפ. בלעדיהם, אין לו נשיאות ואף לא מפלגה. פחות מארבעה מכל עשרה אמריקנים מרוצים ממנו, אבל בתוך אותה רביעייה-מינוס, כשלושה הם אוונגליסטים. להם הוא קורץ. כל האחרים יכולים לקפוץ לו.

      ומכאן העיתוי: אלבמהו אכבר. ביום שלישי ייערכו הבחירות המיוחדות לכהונת אחד משני הסנאטורים של אלבמה, למושב שהתפנה כשטראמפ מינה את ג'ף סשנס לשר המשפטים. מהלך אומלל, העלול להתברר כמינוי-פינוי. סשנס אכזב מרה את אדונו בהשתמטו ממעורבות בפיקוח על חקירת קשרי טראמפ עם רוסיה – והרי אם כך, מי זקוק לו כממונה הפוליטי על ה-FBI – והרפובליקאים עומדים על סף אובדן המושב. אם המועמד הדמוקרטי דאג ג'ונס ינצח, הרוב הרפובליקני בסנאט יהיה מזערי, 51:49. קול בודד אחד יותר מתיקו המחייב את סגן הנשיא מייק פנס לשמש שובר שוויון. תלות מתמדת באויבי טראמפ במפלגה, סנאטורים כמו ג'ון מקיין, בוב קורקר וג'ף פלייק, נעלביו שואפי הנקם, שלא רק ישמחו לאידו, אלא יחפשו הזדמנויות לייצר לו איד ועוד איד.

      את האסון הזה מוכרח טראמפ למנוע. לכן התגייס לתמוך במועמד הרפובליקני רוי מור, אף שבבחירות המקדימות השפיל את טראמפ כשניצח את המועמד המועדף עליו; וסיכויי מור האוונגליסטי, חובב הקטינות, לגבור על ג'ונס תלויים במידת ההתלהבות של תומכיו לנהור למענו לקלפיות. טראמפ סיפק להם תמריץ לכך. למען ירושלים, למען תחיית בן האלוהים. הערבים והישראלים יהרגו אלה את אלה. התוצאה? בעיה שלהם.

      רוי מור (עיבוד תמונה)
      תלוי במידת ההתלהבות בקלפיות. רוי מור

      טענת ההכרה במציאות היא בדיחה. עד לשלהי תקופת ברק אובמה, ארבעה עשורים וחצי, סירבו הממשלים האמריקנים, לדעת טראמפ בצדק, להכיר במציאות שליטתם של האחים קסטרו בקובה. קלף ההכרה במציאות השלטון הקומוניסטי בסין, ובהקרבת טאיוואן, נזרק על השולחן רק בתוך הקשר אסטרטגי, כשריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר חיפשו להרחיב את הצמד האמריקני-סובייטי למשולש.

      המציאות הירושלמית שעליה מדובר גם אינה שייכת כלל לחלקי העיר שמעבר לקו הירוק. היא קשורה אך ורק לתוצאות מלחמת 1948. בהכרזת טראמפ אף מובלעת ההתנגדות האמריקנית המסורתית, שאותה לא שינה, לסיפוח מזרח העיר ב-1967. טראמפ הכיר השבוע במציאות של 1949-67, לא של 1967-2017.

      הממשלים האמריקנים אינם מזלזלים באו"ם. הם למדו את לקח כישלונו של חבר הלאומים בין שתי מלחמות העולם, במידה רבה משום שהרוב הבדלני של הרפובליקנים בסנאט סיכל חברות אמריקנית בארגון. וושינגטון עמדה ליד ערש הולדתו של האו"ם ומחשיבה את החלטותיו, כמשקפות הכשר עולמי ומצדיקות אכיפה. כך גם ישראל – כשנוח לה. אם האיראנים מפרים החלטה של מועצת הביטחון, ישראל מזדעקת. התעלמות ישראלית מהחלטה נעטפת תמיד בצדקנות.

      דונלד טראמפ (רויטרס)
      שום דבר מרגש, וגם הבקעת המאה. טראמפ

      החלטת החלוקה של האו"ם, 181, היא התשתית הדיפלומטית להקמת המדינה. מלחמת 1948 הסתיימה בהסכמי שביתת-נשק, שהמרתם בהסכמי שלום התמהמהה. לכן דבקו האמריקנים בהמתנה לסיום המיקוח ולהסדרים בין הצדדים. אמנם יצירת ירושלים בהחלטת החלוקה כיישות נפרדת ומבונאמת, שלישית לצד ישראל ופלסטין, נותרה אות מתה, בדיוק כמו החוקה שלא ניתן לכפות על ישראל, אבל המסגרת המשפטית נותרה. אילו ירדן (שסיפחה את הגדה המערבית, אך השאירה את בירתה בעמאן ולא העבירה אותה למזרח ירושלים) וישראל היו חותמות על הסכם שלום לפני מלחמת ששת הימים, סביר שהיה מתקבל ללא התנגדות חיצונית – למעט זו של מצרים, סעודיה ומדינות ערביות נוספות.

      לאחר שהמלך חוסיין נואש מישראל והודיע על ניתוק מגע מהגדה, מרכז הכובד עבר למגעי ישראל עם אש"ף – תהליך אוסלו – אך העיקרון לא נגנז. ירושלים המזרחית תוחזר, כך או אחרת, לצד ערבי. אם לא ירדני, כי אז פלסטיני. הרוב הרפובליקאי בקונגרס ב-1995, בניצוחו של ניוט גינגריץ', חקק את צו העתקת השגרירות בזכות שלושה גורמים: הסכם אוסלו 1993, השלום עם ירדן 1994 והחופש המוחלט של הפוליטיקאים בבית-הנבחרים ובסנאט לתרגל סמכות ללא אחריות. הם הטובים, בעיני המצביעים (והתורמים) היהודים, והנשיא שיחתום משיקולי חוץ וביטחון על עיכוב ביצוע לששה חודשים יהיה הרשע התורן. האנגלית של חברי הקונגרס ברחבי היבשת שבין פורטלנד, מיין, לפורטלנד, אורגון, אינה צריכה להטעות. גם הם ביטנים, אמסלמים ואורן חזנים.

      אבו מאזן (רויטרס)
      הושגה התביעה הפלסטינית. אבו מאזן

      ביובל השנים שמאז נובמבר 1967 מרחפת מעל לכל התהליכים המדיניים החלטה 242, שטחים תמורת שלום – איסור רכישת שטח, כולל ירושלים, בכוח צבאי. טראמפ לא הכיר במציאות הסיפוח. עיון באתר הסי-איי-אי, הבוקר, מגלה שלא השתנה דבר במסמכים הרשמיים. הישראלים המתגוררים במזרח ירושלים מוגדרים עדיין כמתנחלים הנמצאים בשטח כבוש.

      כשטראמפ מציין שכל מדינה ריבונית יכולה לקבוע לעצמה את מיקום בירתה, הוא מניח לישראל מוקש עטוף במובן מאליו. ברור שהאמריקנים היו חופשיים לנייד את בירתם מניו יורק לפילדלפיה ולבסוף לוושינגטון. איש מבחוץ לא התערב בהחלטות להעתיק בירות מסנט פטרסבורג למוסקבה, מריו דה ז'נרו לברזיליה, מלאגוס לאבוג'ה, מקראצ'י לרוואלפינדי לאיסלמבאד, מבון לברלין (רק לאחר איחודה מחדש). אבל לפי הגיון זה, אם טראמפ תומך מעתה בהקמת מדינה פלסטינית – ואין משמעות אחרת למונח "פתרון שתי המדינות", ולו גם בהסכמה הדדית – משמע שזכותה הריבונית של אותה מדינה, עם הקמתה, לקבוע את בירתה באותו נתח של ירושלים שיהיה בידיה. כלומר, הושגה התביעה הפלסטינית הבסיסית להקמת מדינה עצמאית שבירתה ירושלים.

      למעשה, יש כבר שגרירות אמריקנית לפלסטין המזרחית, הלא היא הגדה המערבית - הקונסוליה הכללית בירושלים. לא ברור מה מייעד לה טראמפ, כאשר השגרירות - שטיפלה בשעתה בעזה, עד להשתלטות חמאס - תעקור מתל אביב. על המרחק שבין הכרזות למימוש יכולה להעיד המכללה לביטחון לאומי, שהעברתה מגלילות לבירה הוצהרה חגיגית פעמים רבות אך איכשהו טרם זזה ממקומה.

      גדי איזנקוט (עיבוד תמונה)
      דריכת כוחות. איזנקוט

      כשטראמפ מחליט לשבור את הכלים סתם כך, בגלל יצרים אישיים ושיקולים פוליטיים, הוא פועל כמו פוליטיקאי אחר בן גילו לפני 17 שנה. אריאל שרון, בעלותו על הר הבית – כשהוא מצניע בכך את החלטת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לסגור מחוסר ראיות מספיקות את תיק החקירה נגד בנימין ושרה נתניהו – ניצל את חולשתו של ראש הממשלה אהוד ברק, שלא רצה לחסום אותו. כראש ממשלה, נתניהו ידע שגורמי הביטחון מזהירים מפני מה שיתחולל בעקבות נאום טראמפ, אך לא העז להפציר בו להימנע מכך.

      בשעות שלקראת הנאום שהה הרמטכ"ל גדי איזנקוט באוגדת יהודה ושומרון, שעליה פיקד בשנים 2003-05, לאחר שביקור שרון התגלגל לכדי האלימות הפלסטינית שהרגה אלף ישראלים, הביאה למבצע "חומת מגן" וגבתה מהנשיא בוש תמיכה תקדימית בהקמת מדינה פלסטינית. איזנקוט דרך השבוע את הכוחות לקראת הממשמש ובא. כששרון הופיע בהר, איזנקוט היה מזכירו הצבאי של ברק. חלק מההמשך נכתב בדו"ח ועדת השופט אור לאירועי אוקטובר 2000.

      בשיחותיו עם אלוף פיקוד המרכז רוני נומה, מתאם הפעולות בשטחים יואב (פולי) מרדכי, מפקד האוגדה ערן ניב, ראש המרחב בשב"כ ומפקדי החטיבות נמנע איזנקוט מאזכור אותה פרשה של שרון בהר הבית, שבארכיון הפרטי במוחו של הרמטכ"ל כבר נערמו עליה עוד דפים רבים. זה עתה השלים שנתיים מוצלחות של דיכוי טרור הסכינים, השטח נרגע – וטראמפ בא להבהיר ויוצא מבעיר.

      נדב ארגמן (עיבוד תמונה)
      יעיל, בעיקר בתקופת שגרה. נדב ארגמן

      זו בוודאי התפתחות מתסכלת גם לנדב ארגמן, ראש השב"כ זה שנה וחצי. ארגמן, ראשון אנשי המבצעים (להבדיל מיוצאי מסלול רכזי השטח הערבי) שהגיע לראשות השירות זה 30 שנה, מאז אברהם שלום, השקיע מרץ רב בעדכון מהותי ואירגוני של עבודת השב"כ. בדרבונו, התקדם מערך הטכנולוגיה והסייבר של השב"כ, מה שמציב את הארגון בשורה אחת עם ארגוני הביון הטובים בעולם.

      בין הגורמים לכך: הניסיון המצטבר והטרי גם יחד, החיכוך המתמיד בטרור ובריגול, הפלת המחיצות בין המערכים הפנימיים בשירות ובינו לבין אמ"ן – שאתו נחתם מזכר הבנה להתוויית גבולות גזרה והובלת משימות – ושאר גופי הקהילה הביטחונית ושירותים זרים. ניכר בו הרקע שלו, כמי שבשלושת תפקידיו הקודמים היה ראש אגף המבצעים – התפקיד שאליו נשא עיניו במוצהר מרגע גיוסו, לאחר שירות צבאי בסיירת מטכ"ל ובמערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן – וראש מוקד הביטחון בצפון אמריקה ומרכזה וסגן ראש השירות.

      ארגמן הצליח להגדיל את ההשקעות בפיתוח, בהצטיידות ובעילויים בעלי כישורים מיוחדים, פחות מתריסר המשתכרים ללא שיקולי ותק וגיל יותר מראשי החטיבות שלהם ומורשים גם לשמור על דריסת רגל בעולם האזרחי של מלחמת המוחות והמחשבים. שבירת התבניות המחשבתיות הישנות איפשרה הישג סיכולי כפול, הן של עשרות פיגועי התאבדות והקרבה (כולל המוניים, באוטובוסים) בהנחיית אירגוני טרור והן של יחידים. המונח "זאבים בודדים", בהקשר אחרון זה, מטעה. כשהזאבים קולטים ופולטים, חיים בסביבה תקשורתית ומשתפים בתחושותיהם חברים ללהקה, שוב אינם בודדים, וניתן לעמוד בעוד מועד על כוונות העלולות להבשיל לכדי מעשים.

      זה יעיל להפליא, אבל רק בתקופות שגרה, לכל היותר של מתיחות גוברת אך לא קיצונית. כדי לזהות סטיות תקן, מוכרח להיות תקן. אין אנומליה בלי נורמליות תחילה. משבר גדול, עם מאות ואלפים שיתעוררו לקום ולפעול, עלול להקהות את עוקצן של השיטות ההולמות כל כך את הטיפול המונע נגד הקומץ, בין השאר באמצעות דרבון הורי הזוממים להשגיח על בניהם ובנותיהם בטרם פורענות. לא הרי זרזיף כשיטפון, מבצעים נקודתיים כהרי מערכה גדולה. זה כבר עניין לצבא.

      בכל זאת איש השנה

      הדקויות בנאום טראמפ אינן חשובות לשטח. חשובים הרושם הכללי ומה שיתחולל בעקבותיו. בשבוע שעבר כעס טראמפ כשהתבשר שהוא רק אחד המועמדים הסופיים של "טיים" לתואר איש השנה. זכייה מובטחת, או לא כלום, גזר טראמפ, לפי ציוצו. חלומו הנושן, המזדקר מהשערים המדומים שהזמין לקישוט מועדוני הגולף שלו, נגוז. כתחליף, העניק לעצמו תהילה מרשימה עוד יותר מתוצר של ישיבת מערכת בכתב עת. עכשיו הוא איש השנה, איש העשורים, של ירושלים. הגיבור החדש של הבירה, המאפיל אף על הגיבור הקודם, מהפגנות החרדים בסמוך לתחנה המרכזית – הבואש.

      (עדכון ראשון, 7.12, 17:00)