"הפרעה מסוימת של הסדר הציבורי", כך הגדיר ראש הממשלה יצחק שמיר ב-15 בדצמבר 1987 את מה שרק מאוחר יותר יתברר כשבוע הראשון בהתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה. האשליה כי "הסדר" ששרר בשטחים מזה עשרים שנה "יושב על כנו", כפי שנהגו לומר אז, התנפצה. בחודשים הבאים כבר תכונה אותה התקוממות במלה הערבית "אינתיפאדה", ואחרי התקוממות נוספת, באוקטובר 2000, נרשם גם סדר כרונולוגי טבעי: 1987 הביאה לנו את "האינתיפאדה הראשונה", ו-30 שנה אחר כך אנחנו עדיין מנסים להתאושש ממנה.
אותו שבוע של תחילת האינתיפאדה הראשונה מצא ממשלת אחדות לאומית מסוכסכת, שחבריה נהגו לתקוף זה את זה. מזכ"ל העבודה עוזי ברעם הגדיר את שמיר "המסרב הלאומי", וטען כי "ראש הממשלה אחוז פחד מחוסר מעשיו". שמיר מצדו אמר כי "המערך מנצל את המצב בשטחים כדי להטיל בהלת שווא", ושר הביטחון רבין בכלל היה בביקור בארצות הברית כשהשטח התחיל לבעור.
נקודת הציון לה נוהגים לייחס את תחילת האינתיפאדה הראשונה היא יום רביעי, 9 בדצמבר 1987, אז נערכה במחנה הפליטים ג'בליה שבצפון רצועת עזה הלוויה לארבעה תושבי המחנה שנהרגו בהתנגשות מכוניתם עם משאית נהוגה בידי ישראלי, בצומת ניסנית שברצועה.
השטח כבר בער בתקופה שקדמה לתאונה, והשטחים היו אז חזית משנית. צה"ל ישב אז ב"רצועת הביטחון" שבדרום לבנון, והחיזבאללה החל להרים ראש. ישראל כאבה את "ליל הגלשונים", שארע רק שבועיים קודם לכן, ובו נהרגו שישה חיילי צה"ל ביד מחבלים שנחתו למתקפה רצחנית באצבע הגליל. שלושה ימים לפני שפרצו המהומות, נרצח בכיכר המרכזית של עזה שלמה סקל, בן 45 מחולון, שעבד כמשווק של "כתר פלסטיק". קשה לתפוס זאת במציאות של היום, אולם אז קשרי מסחר כאלה היו עניין שבשגרה. כמה ימים קודם לכן, התפוצץ מטען חבלה קטן בקרון רכבת שנסעה מנהריה לתל אביב, אך באירוע זה איש לא נפגע. בגדה המערבית עצר שב"כ את המחבל ששמונה חודשים קודם לכן הבעיר בבקבוק תבערה את מכוניתה של משפחת מוזס. האם עופרה ובנה טל נהרגו. האב, אייבי, והילדים, עדי וניר, נפצעו קשה.
הלוויות הפלסטינים הובילה להתפרצות גדולה במחנה שבו חיו אנשים בצפיפות בלתי אפשרית ובתנאים עלובים, נוכח שמועה שפשטה כי מותם היה נקמה ישראלית על רצח סקל. ידיעה קטנה על אירועי אותו יום הופיעה בתחתית עמוד 3 ב"מעריב", ובה דווח על ירי של חיילי צה"ל לעבר קבוצת נערים בג'בליה. החיילים הותקפו באבנים, וכשפתחו במרדף אחרי המשליכים, הופתעו מבקבוקי תבערה שנזרקו על רכבם. הברזנט שחיפה על גג הרכב החל לבעור, ואחד החיילים ירה לעבר הנער שהשליך את בקבוק התבערה. חסן חאסם אפיפי בן 17, תלמיד בית הספר התיכון "פלוג'ה", נהרג ו-11 נערים אחרים נפצעו.
במקום התפתחה הפגנה גדולה, ומהומה נוספת החלה ברחוב תאלתין בעזה. משם הלבה הרותחת גלשה לרחבי הרצועה והגדה המערבית, ועשרים שנה אחרי שישראל כבשה אדמות אלו, יצאה לדרכה ההתקוממות הגדולה, שרק תלך ותגבר. מה שהיה עד אז, כבר לא יהיה אחר כך.
האזור שינה את פניו: "הסכם לונדון", שאליו הגיעו פרס והמלך חוסיין רק שמונה חודשים קודם לכן, נפח סופית את נשמתו. יחסי ישראל והפלסטינים עברו שינוי גדול. אש"ף חזר למשחק. חמאס צץ והתחזק. שלוש שנים לאחר שפרצה האינתיפאדה נערכה ועידת מדריד, ושנתיים נוספות קדימה הנחיתו את רבין במשרד ראש הממשלה, והובילו להסכמי אוסלו.
בחורף 1987, עם זאת, אף אחד לא חשב על תהליכים. ישראל ביקשה להשיב את השד לבקבוק והאמינה כי מדובר בעניין של זמן, אך הרחוב הפלסטיני בער בעוצמה אדירה. הייתי אז מש"ק מודיעין ביחידת מגלן, חייל סדיר במאהל מדכא שהוקם בשולי מחנה הפליטים שבו פרצה האש. בתוך אוהל מבצעים מטפטף מים, קבור בין רשימות האזנה לתורניות שמירה ומטבח, כל מה שעניין אותי היה לצאת שבת ולחגוג את תחילת השנה האזרחית, אך הקור רק גבר, העימותים התעצמו וצה"ל לא ידע מה לעשות.
הפתרון: להרביץ
שר הביטחון רבין כבר שב מביקורו בארצות הברית והפתרון היה מכות. לחיילים היה אז רק נשק חם, ובצה"ל הבינו שצריך למצוא משהו שלא הורג. חיילים שאומנו להילחם בשדה הקרב צוידו באלות עץ, מגני פלסטיק וקסדות, ונשלחו להתעמת עם המתפרעים. "ממכות לא מתים. אנו מפעילים כוח בלי חוכמות", אמר רבין בסיור שערך בשטחים בינואר 1988.
לרבין מיוחסת עד היום האמירה ולפיה הורה "לשבור להם את הידיים והרגליים". אין אסמכתא למילים המפורשות הללו, אולם הדברים נאמרו כך או אחרת, ובאופן שאינו ניתן לפרשנות. באותו סיור צוטט רבין כמי שאמר כי "חיילי צה"ל המוצבים בשטחים נצטוו לדכא בכוח ובכלל זה במכות כל ניסיון להפרת הסדר, תוך הימנעות משימוש באש חיה כדי למנוע פגיעות בנפש".
מספר ימים אחר כך, הבהיר כי "המדיניות היא לא לשבור עצמות, אלא לשבור הפגנות", וגיבה את החיילים ומפקדיהם כשאמר כי הוא "נוטל אחריות על ההסתערות בכוח על המתסיסים, כולל מכות". עם זאת, הבהיר, "רק פתרון מדיני יפתור את הבעיה".
רבין ידע כי גם יד קשה נגד "המתסיסים" לא תצליח לדכא את ההתקוממות. "האינתיפאדה נמשלה למעין אבוקדו ענק, שהגרעין שלו מחליק כל הזמן בין האצבעות", כתב דורון רוזנבלום בטור השבועי שלו בעיתון "הארץ". "נדמה לך שתפסת את 'הגרעין הקשה של המסיתים', אבל מסתבר שזוהי רק הקליפה הריקה, משום ש'הגרעין הקשה של המבצעים בשטח' חמק בינתיים לכיוון אחר".
ההוראות היו עמומות, ובמקרים רבים "מדיניות המכות" יצאה מכלל שליטה. שפי גבאי, כתב "מעריב" ששב מיום בשטחים, כתב ש"אנו מנחיתים אלות לא רק על מיידי אבנים ומסיתים, שליחי ארגוני החבלה, אלא על גם על סתם עוברי אורח".
לשמחתי, לא יצאתי ממחנה האוהלים בשולי ג'בליה. שורות יומן המבצעים התמלאו בקצב מסחרר, סיר הקפה הנצחי מעל להבת הגז התמלא והתרוקן והתמלא, ולוחמי היחידה יצאו עם אלות חדשות ושבו עם אלות שבורות. לעתים הצטרפו אליהם גם חיילי מפקדה שששו אלי מכות.
לחיילים ניתנה הוראה להימנע מירי. בכותרת הראשית של "מעריב" צוטט דרור, מפקד פלוגה ב"מגלן": "פעמים רבות נאלצו חיילים לברוח, עכשיו אנו שוברים להם את העצמות". כשהוא פצוע בידו מלבנה שהושלכה עליו, סיפר דרור על מצבים קשים מאוד, ובהם חיילים בודדים שהוקפו בכ-1,500 בני אדם שהשליכו עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, תוך שהם משתדלים לנצור את רוביהם. הוא עצמו נקלע לאירוע כזה, הסביר, ובו נאלץ לירות לרגלי שלושה מתוקפיו. "החילוץ הגיע ממש ברגע האחרון והציל אותנו", סיפר אז.
"סרן דרור נרגש", תואר הקצין בכתבה. "הוא אומר שיש כעת מדיניות חדשה. מילת המפתח עכשיו היא אגרסיביות. שימוש באלה ובאגרוף, כדי שלא יהיה צורך בכדור הרובה. 'המדיניות עכשיו היא להיכנס בהם ולשבור להם את העצמות. לא משנאה, אלא כדי להימנע מלפתוח באש. חיילים שבחיים שלהם לא הרגו זבוב עושים את זה. מכים חזק. הם לא למדו את זה ברמת גן או בתל אביב, אלא כאן, בג'בליה. עכשיו אנחנו מרגישים שפוחדים מאתנו. העוצר נשמר. אם מישהו מוציא את האף החוצה ורואה ג'יפ צבאי הוא בורח".
דרור דיבר ברוח "יורים ובוכים", והודה כי הוא מודאג כי "אף אחד מאתנו לא רגיל להתפרץ לבית, להכות נשים וילדים", ובשטח הלוחמים אכן עמדו בפני משימה בלתי אפשרית. טובי המוחות של רפא"ל, האנשים שפיתחו אמצעי לחימה ברמת סרטי ג'יימס בונד, סיפקו לחיילים את ה"חצצית", קומנדקר שעליו מיכל היורה אבני חצץ לעבר מפגינים. "חצציות אוויר" גיבו ממסוקים והפילו מלמעלה אבנים, ו"תותח ג'ולות" עשה, ובכן, את מה ששמו אומר. הרמטכ"ל, דן שומרון, ש-12 שנים קודם הוביל את "מבצע אנטבה" נאלץ כעת לדבר על "החצצית" והודה כי "איש בצה"ל אינו משלה את עצמו שאמצעים אלו יפתרו את הבעיה בשטחים".
צה"ל, ששלט עד אז בכוחות קטנים יחסית על השטחים, החל להזרים עוד ועוד חיילים בניסיון להתמודד עם ההפגנות האלימות. על יחידת מגלן שהופקדה על ג'בליה פיקד אז סגן אלוף מוטי יוגב, היום ח"כ ב"בית היהודי". הוא זוכר את הקושי הגדול שבפניו עמדו החיילים, ומודה ש"ככל שהתארכה שהותנו שם, התסכול הלך וגדל".
יוגב הסביר שההכשרה הגבוהה של חייליו סייעה להם להתמודד עם מצבים שהיו יכולים להיגמר בירי ובהידרדרות, ומספר על צעדים שונים שנקט, לדבריו בגיבוי מנדי אור, מפקד רצועת עזה. "לדוגמה, הבהרנו שכל אחד אחראי לצמיג שבוער ליד הבית שלו, וכך ירד מספר הצמיגים שהובערו", תיאר.
על פי יוגב, לעתים גם חש שהוא אינו מקבל גיבוי מהפיקוד שמעליו. כך היה לדבריו כשאלוף הפיקוד יצחק מרדכי הורה לו כי לפני כניסה למסגד שעלה החשד כי בתוכו מוחזקים אמצעי לחימה, כי החיילים יורידו נעליים, כדי לכבד את קדושת המקום. "כשמסגד הופך למעוז לחימה הוא מאבד את היותו מקום קדוש ואתה לא חולץ נעליים כשאתה נכנס פנימה לפעילות מבצעית", הדגיש יוגב. "אם מישהו בא לתקוף אותנו, אנחנו צריכים להיות נחרצים".
רוח דבריו של יוגב לא חילחלה לכל החייל בשטח, ורבים מהם לא אהבו את היד הקשה והנחרצות המבוקשת. ויכוחים רבים וסוערים התעוררו במהלך החודשים הארוכים בג'בליה. "עלו שאלות מוסריות", נזכר יוגב ומספר על קצינים שחלקו עליו. הוא זוכר את קצין הקשר המבריק, עמירם גולדשטיין, בן קיבוץ רמות מנשה שהתווכח אתו על מדיניות היד הקשה. "לפתע, כשהסמטה ריקה ורק מבין המעברים הצרים, בין הבתים, נראות עיניים צעירות ושונאות של הנוער המקומי, המטר המוכר מגיע", כתב גולדשטיין, ששנתיים אחר כך נהרג בטיול בזוויתן. "רעש נורא של אבנים מכות בפח הג'יפ. עיני החיילים מופנות ספק אל מיידי האבנים, ספק אל מפקדיהם, לקבל הוראות, תשובות", תאר הקצין הצעיר אירוע שהיה שיגרה יומיומית.
האובך הצהוב מצטבר
חודשיים ארוכים שהתה היחידה במאהל, עד שהשתחררה בערב פסח, לא לפני שיוגב וכמה מחייליו תרמו את חלקם בפיתוח החצצית ואחיותיה.
אותם ויכוחים סוערים הולידו שנתיים אחר כך מכתב של קציני "מגלן", שסיימו שירות מילואים בג'בליה המוכרת. גם הפעם עמד במוקד התסיסה קצין שמאוחר יותר נבחר להיות חבר כנסת. מוסי רז וקצינים רבים נוספים קראו לנסיגה חד-צדדית מעזה. את החיילים הפשוטים הם לא החתימו, אבל רבים הסכימו איתם.
שמונה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה, כתב הסופר דוד גרוסמן טקסט שחזה את הצפוי לקרות. "הזמן הצהוב" כונה המסע שערך אז בשטחים, ושכונס לגיליון מיוחד של השבועון "כותרת ראשית". "מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי-משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה", כתב גרוסמן באפריל 1987.
שלושים שנה עברו. שכבת האובך הצהובה כבר כיסתה את העצים ובני האדם, הצטברה על האדמה והוסיפה עוד שכבות רבות לכאב שנע במסלול מעגלי ועלול להוסיף לפרק הבא גם את האינתיפאדה השלישית.
(עדכון ראשון 7.12, 17:00)