דגלי ארצות הברית וישראל עיטרו את חומות העיר העתיקה אמש (רביעי), בעוד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, זכה רשמית, כנראה, בתואר מגן העיר ירושלים לעולמי עולמים.
ברוב הרחובות בעיר, לעומת זאת, קשה היה להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה: בכירי המערכת הפוליטית אמנם השוו את ההכרה בירושלים כבירת ישראל כאירוע נוסף בשרשרת של שיבת ציון וכ"ט בנובמבר, אבל אף אחד לא פצח במעגלי ריקודים בכיכרות אחרי שטראמפ בישר את הבשורה לעולם, כי מבחינת רוב הישראלים באמת שאין בכלל שאלה, וברור שירושלים היא הבירה, אפילו שיש כאלה שמתבלבלים עם תל אביב.
אבל יש רחוב אחד, בפאתי שכונת טלביה, שבו כנראה חלצו פקקי שמפניה. כמו המוני ישראלים, גם שם בוודאי עקבו בשידור חי בריתוק אחר כל מילה ומילה שיצאה מפיו של הנשיא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם היה מעורב כל הזמן, והוא ידע היטב מראש מה הנשיא הולך להגיד, אבל עדיין, מדובר בטראמפ, ובכל זאת - מדובר בהצהרה היסטורית. באופן די נדיר, הנשיא האמריקני נצמד לגמרי לטקסט שניתן לו וב-1,245 מילים הסביר את החלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהצהיר על התחלת הליכים להעברת השגרירות, אף שמיד אחרי הנאום חתם על הצו שמעכב את יישום המהלך, בדיוק כמו כל קודמיו.
בשמונה השנים של כהונת ברק אובמה, זה היה קצת אחרת, בלשון המעטה, אבל בעבר היו לא מעט ממשלים אמריקנים שעבדו בצמוד לראשי הממשלה בישראל ברמה של החלפה מוקדמת של נאומים בנושאים גורליים כל כך של מדיניות ואסטרטגיה. מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן, אכן הקרבה היא ברמה אחרת, ונתניהו ושגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר, היו מעורבים היטב במהלך שנרקם בשבועות האחרונים בין וושינגטון וירושלים.
אתמול הם סימנו "וי" ענק, בסיועם של סגן הנשיא, מייק פנס, שגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן והשגרירה באו"ם, ניקי היילי. פרידמן הוא בן בריתם של המתנחלים בישראל, ופנס והיילי - יקירי הנוצרים האוונגליסטים במפלגה הרפובליקנית. הם היו מחנה ה"כן" בחדר הסגלגל, שלחץ ודחף את הנשיא ללכת על מהלך שרוב העולם מתנגד לו.
בסופו של דבר, במבחן המעשה ובאיחור של כמה ימים, חתם טראמפ על הצו שמעכב את חקיקת הקונגרס המורה על העברת השגרירות לירושלים מ-1995, וכנראה שהוא ימשיך לעשות זאת, מדי חצי שנה, בשנים הקרובות. אבל במבחן הסמליות והנאומים, הוא עשה יותר ממה שעשו כל קודמיו, ועשה את מה שהיה צריך להיעשות מזמן.
"זה לא פחות ולא יותר מהכרה במציאות. וזה הדבר הנכון לעשות, משהו שצריך לעשות", אמר והודיע שהוא מתחיל לגייס אדריכלים, מהנדסים ומתכננים, כדי להתחיל לבנות מבנה לשגרירות שיהיה "מחווה מרהיבה לשלום". טראמפ הוא איש נדל"ן, וידוע בחיבתו למגדלים גבוהים ומבנים מרשימים, כך שאם יצליחו לו התוכניות להביא את "הדיל האולטימטיבי" בין ישראל לפלסטינים ייתכן שירושלים צריכה להתחיל להתכונן למגדל טראמפ, עם דגל אמריקני.
בכירים במערכת הפוליטית השוו את הצהרת טראמפ אתמול להצהרת כורש, שאפשרה את שיבתם של גולי בבל ואת בניין בית המקדש השני, אבל ייתכן שלנתניהו החילוני תקסם יותר ההשוואה להצהרת בלפור, שלא מכבר חגג לה בבריטניה מאה שנה. זו היתה הפעם הראשונה שמעצמה עולמית זרה הביעה תמיכה ברעיון הבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ונחשבת להישג המדיני המשמעותי הראשון בדרך להקמת המדינה. גם אז, בלפור הושווה לכורש, וגם אז, מי שדאג למהלך היה יהודי חזק, חיים ויצמן, שלימים יהפוך לנשיא, והיה מחובר ומקורב למקבלי ההחלטות הקשובים לבוחרים נוצרים דתיים.
כך או אחרת, טראמפ העניק לנתניהו מתנה לתפארת, והוכיח שהוא חבר אמת. גם אם מדובר בסמל בלבד או בהצהרה ללא כיסוי, טראמפ שלח מסר ברור לישראל, לפלסטינים ולעולם כולו, שיש שריף חדש בשכונה, הכללים השתנו, ויש עדיפות ל"משפוחה".
בשלב זה, כשהפלסטינים מתכוננים לימי זעם ובעולם הערבי נערכים למתקפה דיפלומטית על ההחלטה, יש סימן שאלה ענק מעל כל התוכניות של טראמפ לפתור את הסכסוך וחשש לא קטן להידרדרות לאלימות. אבל אם שליחיו, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, יצליחו לעבור את המשוכה, הגישה של טראמפ עשויה לגבות מחיר גם מישראל, כי אין מתנות חינם.
חלק מהפוליטיקאים בישראל אפילו לא המתינו עד סוף נאומו של טראמפ לפני שבישרו עליו כמשיח מודרני, אבל הניואנסים הקטנים שבו עשויים להיות קריטיים לגביהם בעתיד: ירושלים מאוחדת כן או לא (התשובה היא לא), ושאלת מיליון הדולר - שתי מדינות (התשובה היא כן, אבל בערך). לראשונה זה חודשים, טראמפ אמר "שתי מדינות", הוא אמנם הוסיף מיד אחר כך סיג, שזה רק בתנאי ששני הצדדים יסכימו לכך, אבל הוא גם הבהיר שירושלים על השולחן ושגבולות הריבונות הישראלית בעיר ייקבעו כחלק ממשא ומתן בעתיד. עבור הפלסטינים מדובר בזוטי זוטות, אבל בשביל הימין בישראל, אלה בשורות לא טובות.
הלימבו האזורי והעולמי בעקבות המהלך של טראמפ הוא עדיין אירוע מתגלגל, כך שייתכן שטראמפ לא יראה את חלום השלום מתגשם כל כך מהר, וכך שבינתיים הממשלה יכולה להמשיך בחגיגות, ובראשן ניצב נתניהו. הנשיא נתן לו הישג מדיני משמעותי וחיבוק אמריקני חם אחרי שנים של קור וצינה, בטיימינג לא פחות ממושלם. השבוע שהתחיל בחקירות של יו"ר הקואליציה דוד ביטן ובהתקפלות מפוארת מחוק ההמלצות, עומד להסתיים בניתוחים היסטוריים על שינוי המדיניות ובדיבורים על נתניהו המדינאי. אלא אם כן האיומים הפלסטינים והערביים יצאו מכלל שליטה, ואז יתברר שהמתנה של טראמפ - קצת פחות מבורכת.
