עם העולם הערבי מאחוריו, דווקא אבו מאזן גורף רווח מסערת ירושלים

בשעות הבוקר (רביעי) נרשמו כמה הפגנות ועימותים בין כוחות צה"ל לפלסטינים במחנה הפליטים אל-ערוב שמצפון לחברון ובסמוך לקבר רחל שמצפון לבית לחם. העצרת המרכזית שמתכנן פתח למחר במסגרת אירועי "יום הזעם" שלו צפויה להתקיים בשעות הצהריים במרכז רמאללה. כלומר, לא בפאתיה הצפוניים או הדרומיים של העיר, בואכה מחסומי צה"ל, אלא במרחק בטיחות מהם באופן שיאפשר למנגנוני הביטחון הפלסטינים להכיל ולשלוט בקיטור שצפוי לצאת מהן.

ואכן, על פי שיחות עם הצד הפלסטיני, זו המגמה שאליה שואפים בכירי הרשות - זעם כן, אך זעם נשלט. מעין מסר מדיני ברור לארצות הברית, לישראל ולשאר העולם ללא גלישה לאינתיפאדה או הסלמה אלימה, בוודאי שלא פיגועי ירי נוסח האינתיפאדה השנייה.

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הצליח השבוע ללמד את ראש הממשלה ,בנימין נתניהו, דבר או שניים על רזי הדיפלומטיה. כן, דווקא זה שהולך "לחטוף" מטראמפ הכרה בירושלים כבירת ישראל, הצליח באמצעות סדרה של שיחות טלפון ופגישות לייצר קונצנזוס ערבי ומוסלמי נדיר סביב ירושלים באופן שאמור היה להבהיר לנשיא האמריקני את העלות של מהלך שכזה. אולם את טראמפ העלות פחות מדאיגה - את זה הוא משאיר לישראלים.

כאשר מלך סעודיה סלמאן מתייצב לצד הפלסטינים, יחד עם עבדאללה מלך ירדן, נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן ומי לא, התקווה של נתניהו לנורמליזציה עם מדינות ערב ללא הפלסטינים, הופכת לפנטזיה רחוקה.

אבו מאזן מצטייר כאן כאחד המרוויחים הגדולים מההתפתחויות של השבוע החולף. נכון, אולי תהיה הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל, אך יו"ר הרשות נתפס בעיני הציבור שלו כמנהיג שהצליח לאחד את העולם המוסלמי כולו סביב הסוגיה הפלסטינית.

מדובר באותו מנהיג שעד לפני רגע ממש, הואשם על ידי פלסטינים רבים בהכשלת מאמצי האחדות הלאומיים. לראיית אבו מאזן, מסר מדיני תקיף, לצדן של הפגנות בשליטה בתוך הערים הפלסטיניות, עשויות לשרת את מטרתו מול שאר העולם באופן טוב הרבה יותר מאשר אינתיפאדה אלימה חמושה.

יש כאן לא מעט גורמים שישפיעו מחר ומחרתיים על היקף ואופי ההפגנות בגדה המערבית. ראשית, מזג האוויר. באופן מסורתי למדי פחות מפגינים יוצאים בימי גשם להפגין. וזה כבר מחבר אותנו לנקודה הבאה - סוגיית הציבור הפלסטיני. תושבי הערים בגדה הפכו בשנים האחרונות למה שנהוג לתאר בצד הישראלי, "תל אביבים".

כלומר מפונקים קצת, אדישים יותר, כאלה שקשה להוציאם לרחובות אלא אם מדובר באירוע יוצא דופן, דוגמת הפגנת רוטשילד בשבת שעברה. והשאלה אם נאום הכרה של טראמפ בירושלים כבירה הוא אכן אירוע כל כך דרמטי מבחינת הפלסטינים. אם לעקוב אחר הצהרות בכירי הרשות הרי שמדובר כאן בדרמת ענק, אסון לאומי לא פחות. השאלה אם הציבור שלהם קונה את הנרטיב הזה בוודאי כאשר הוא מבין שהרשות ובכיריה נזהרים מלגלוש להסלמה רבתי.

אלמנט נוסף שעל אבו מאזן ועל ישראל לקחת בחשבון הוא התנזים - אותם פעילי פתח, חברי "הסניפים" (אל-אקאלים) שידעו בעבר להוביל את האינתיפאדה השנייה והראשונה, שמחרתיים ימלאו לה 30 שנים בדיוק. זהו אלמנט לא ידוע ולא צפוי.

רובו אמנם נשלט על ידי אבו מאזן ואנשיו, אך יש לא מעטים, תושבי מחנות הפליטים, שאינם סרים למרותו של הראיס בהכרח. אלה עלולים לקחת צעד קדימה את אופי המאבק שמתכנן אבו מאזן ולהוציא את הנשקים מה"בוידעם".

אבו מאזן אולי אינו רוצה בכך, אך כל גל הפגנות ואלימות נושא עמו פוטנציאל עצום לאיבוד שליטה אפילו בגלל פעילי פתח סוררים. אבו מאזן כנראה שכח את הלקח של ערפאת מאוקטובר 2000, שניסה אז לרכוב על גב הנמר וגילה שהאירוע כולו מזמן אינו בשליטתו.