נתניהו נכנע, משרד החוץ משקר: מדוע הוקרבה שגרירת ישראל בירדן?

משרד החוץ משקר. זה לא מזעזע, לא מרעיש, כמעט צפוי. הרי זה אמור להיות תפקידם של דיפלומטים, להתכחש, לקמץ באמת. ירושלים אינה שונה בעניין זה מכל בירה אחרת. לא יותר טמאה, לא פחות טהורה. שיגרה של משרדי חוץ.

אבל משרד החוץ אינו רוצה שיתייחסו אליו כאל שקרן מועד. אפשר לקבל השתהות באמירת האמת, כדי להרוויח זמן יקר, מציל חיים, בעיצומו של מבצע. יש. כמובן, נוסחאות מילוליות העוקפות את העובדות בלי לסתור אותן. אסור להשלים עם שקר לשם שקר, רק כדי לגונן על אדון פוליטי. אמינות היא מטבע העובר לסוחר. פיחות עצמי מוציא את השקרן מהשוק. גם כשיאמר אמת, לא יאמינו לו.

מאז ימי דוד בן-גוריון כראש ממשלה המחזיק גם בתיק הביטחון התקבע מעמדו המשני של משרד החוץ, במערכת הישראלית ולכן גם כלפי זרים. עוצמתם הפוליטית המסויימת של השרים הראשונים, שכיהנו שמונה שנים (משה שרת) וכמעט עשור (גולדה מאיר), והמצויינות שאיפיינה את הדור הראשון של אנשי שירות החוץ, בעיקר בשגרירויות החשובות ולעתים גם במטה המשרד, היו קרום דק מעל לריקנות גוברת. זה לא תמיד השתקף בדיווחים העיתונאיים, כי גם כשלא הייתה למשרד החוץ השפעה, היה בו מידע.

במשרד, משמע בלשכות השר והמנכ"ל – אלה המיכלים שלתוכם נשפכים כל המברקים מהנציגויות. השגרירים, הצירים והיועצים מלקטים נתונים ומספקים תובנות. לקוחותיהם נמצאים באגפי המשרד ובמערכת הביטחון, במיוחד באמ"ן ובמוסד. זרועות אלה של קהילת המודיעין נוטות להפקיע לעצמן את הקניין הרוחני ששליחי שירות החוץ השיגו בעמל ובשכל. לעתים הן מנסות להשתלט גם על המקורות.

אין שוני עקרוני בין מקורות מודיעיניים, מקורות עיתונאיים ומקורות דיפלומטיים. כולם יעדי דיבוב, כולם – אם הם מבינים שהם מקורות – מסתכנים בחשיפה. לא תמיד הם מבטיחים בלעדיות. לעתים הם נמצאים במוקד תחרות סמויה. שגריר אמריקאי בדימוס, ותיק הצבות חוזרות ונישנות בפאריס, סיפר בזכרונותיו על בכיר צרפתי שהיה מקור נדיב שלו ושל עמיתיו, 20 שנה, מתוך ידידותו איתם ואהדתו לארצם, אך נעלב קשות כשנציג הסי-איי-אי ניסה לגייס אותו כמודיע בתשלום. הגיוס הגס כמעט ושיתק את המקור הפורה.

כשאין למשרדי החוץ יכולת להשפיע על מדיניות ממשלותיהם, הם מסתפקים בייצור מידע על עצמם. גם זה מידע המתרכז בשתי הלשכות הבכירות (לסגן-שר אקראי, או כרגע לסגנית-שר, אין חשיבות).

שר החוץ בנימין נתניהו מינה למנכ"ל המשרד את יובל רותם. מה חייב נתניהו לרותם, מתקופות שונות במסלולו של נתניהו, רק שניהם יודעים בוודאות; אחרים יכולים רק לחשוד. אחת ממשימותיו של רותם היא הצגת הבוס שלו באור חיובי והסתרת צלליו. למשל, הפגיעה ביחסים עם ירדן. זאת כבר מסורת אצל נתניהו, אחת ל-20 שנה.

ב-1997 הוא השתטה להורות על ההתנקשות בחאלד משעל בעמאן. התוצאה, בנוסף לכישלון המיבצעי, היתה סטירה צורבת בלחיו של המלך חוסיין, שלוש שנים בלבד לאחר חתימת הסכם השלום, וקביעת תקדים – מחיר הנכונות הירדנית להתיר לאנשי המוסד לשוב הביתה היה שיחרור מנהיג חמאס אחמד יאסין, שחזר לנצח על פיגועים קטלניים עד שנקטל בעצמו. בנו של חוסיין, עבדאללה, ירש את הכתר ואת זכרונות אביו, אך נתניהו לא למד את הלקח. הוא ירק בפרצופו של המלך כשהעניק קבלת פני גיבורים פדויי שבי למאבטח זיו מויאל, שהרג שני ירדנים בספק פיגוע ספק קטטה, ולשגרירה בעמאן עינת שלאין. מימוש ההתחייבות לחקירת האירוע מתמהמה, כאילו ישראל חוששת מהאמת. לעבדאללה נמאס. הוא אסר על שלאין לחזור לשגרירות, לפי שעה, אך השעה מתארכת, שעון קיץ היה לשעון חורף, ומוצא אין.

שלא באשמת העובדים בהן, ואף לא רק בגלל דאגות אבטחה, השגרירויות בשתי בירות השלום, עמאן וקאהיר, אינן מצליחות למלא את התקוות שניתלו בהסכמים שהביאו לפתיחתן. ישראל חתרה לשלום נפרד עם מצרים ולאחר מכן עם ירדן. נפרד, משמע לא כתקדים שיחול גם על סוריה, ובעיקר לא בזירה הפלסטינית. מצרים וירדן עשו את חשבונן הקר, חרקו שיניים וחתמו, אך השלום נותר ביטחוני במהותו, עד לפתרון המחלוקת הישראלית-פלסטינית. במישטרים הסמכותיים בשתי המדינות, הקובעים מדיניות כרצונם ובה בעת נזהרים שלא לקומם עליהם את ההמון, אין לשגרירויות מנופי השפעה באמצעות הקהילה הפוליטית והחברה האזרחית. המגעים המהותיים עם גורמי השלטון מתנהלים בערוצי צה"ל (פיקוד המרכז, אגף התיכנון במטכ"ל) והמוסד והתמריץ הנוסף לאיחוי הקרע, בעיני ירדן הצמאה, הוא המיזם המשולש – בשיתוף שתי המדינות והרשות הפלסטינית – להובלת מים ולהתפלתם. לנוכחות המושבות הישראליות, המתרוקנות לקראת כל שבת וחג, משמעות סימלית. גם בה אין להקל ראש; על כן נחוץ להחזיר את השגריר(ה) למקום מושבו, לפחות לימות החול.

זה הרקע למתרחש בין ישראל לירדן ב-100 הימים האחרונים. בשבוע שעבר הגיעה הבשורה: נתניהו נכנע. "נמצאה הנוסחה ליישוב המשבר", דיווח מקור הידוע למי שידוע בטיב מקורותיו, "השגרירה תוקרב. היא לא תשוב לעמאן. מחפשים לה כעת תפקיד אחר, שיוצג כקידום, כדי שלא להודות בכניעה ישראלית לתכתיב הירדני". למעלה מן הצורך הוסיף המקור, כתו תקן, "זה בדוק".

ביום ראשון, השבוע, התבקש דובר משרד החוץ להגיב על המידע. הדובר הכחיש. הוצע לו, טרם מיסמור ההכחשה, לשאול שוב את המנכ"ל שלו, רותם. שאל, נענה והשיב, "נושא העברת עינת שלאין אינו מוכר לנו. מבחינתנו, זו שמועה חסרת בסיס".

חלפו שלושה ימים, ולפתע, שלשום, התגלה הבסיס הסודי ונעלמה השמועה. עכשיו כבר נמנע משרד החוץ מהכחשה. המלל הרשמי החדש הוא "אנחנו עובדים על פתרון שיחזיר את מערכת היחסים למסלולה". כמה עדין, כמה מלוטש. לא נכנעים, חלילה, בטח לא ביבי. עובדים, יפתרו, מערכת יחסים, יחזירו למסלול.

והאמינות, מה יהיה עליה? רק פתי יאמין עכשיו ליובל רותם. אחת משתיים: אם מנכ"ל משרד החוץ לא ידע לפני שבוע מה שנודע לעיתונות, משקלו אפסי ומותר לרחם עליו ולהתעלם ממנו; ואם ידע ושיקר, כדי להגן על מיטיבו נתניהו ולתת לו עוד יומיים וחצי של חסד, מומלץ גם לדיפלומטים המואמנים בישראל לפקפק בדבריו להם. כך או כך, הוא נכשל, בין בסעיף המיומנות ובין (סביר יותר) בסעיף המהימנות.

השקר של משרד החוץ לא יגרום לו נזק רב. יוקרתו בשפל והוא אינו מתמודד עם גירסה סותרת של גורם רשמי אחר. לא כך במאבק בין שני אירגונים חזקים, אמ"ן והשב"כ, בסוגיית הכנות חמאס למיבצע "צוק איתן", בקיץ 2014. אמנם פג הלהט שאיפיין מאבק זה בתקופת מי שעמדו אז בראש צה"ל, שירות הביטחון הכללי ואגף המודיעין במטכ"ל – רב אלוף בני גנץ, יורם כהן ואלוף אביב כוכבי – אך עדיין יש טעם בבירור האמת, שלוש שנים וחצי לאחר מעשה.

תמצית טענת השב"כ: ידענו והתרענו על תוכנית חמאס לפתוח במערכה. תמצית טענת אמ"ן: לא ידעתם, ומכל מקום לא הודעתם. תמצית טענת הרמטכ"ל: אילו ידעתי ולא נגעתי, הייתי אשם בשאננות רשלנית – וזאת השמצה פרועה ומקוממת. זה דומה לטענת המוסד ב-1973, כאילו הוא הצליח להתריע מפני התקפה מצרית, ולכישלון אחראים הערכת אמ"ן והיערכות

הרמטכ"ל ואמ"ן בצד אחד של המיתרס, השב"כ בצידו האחר, ועכשיו בא שלישי ומכריע ביניהם. זהו מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, אחרון הבכירים בדרג המקצועי שכיהנו בתפקידיהם עוד ב"צוק איתן".

יחד עם היועץ לעניינים פלסטיניים במתפ"ש, אל"מ מיכאל מילשטיין, פירסם מרדכי החודש בכתב-העת הצבאי "מערכות" מאמר מאלף, שכותרתו מעוטרת בסימן שאלה ההופך בהכרח לסימן קריאה: "שש חטיבות (חמאס) או שני מיליון בני אדם? כיצד שינה 'צוק איתן' את דרך ההתבוננות של ישראל על רצועת עזה".

לדעתם המנומקת ועתירת הנסיון של מרדכי (לשעבר, בין השאר, ראש מינהלת התיאום והקישור מול עזה) ומילשטיין, רק בעקבות המיבצע הובן היטב בישראל עד כמה סבוך לבלי התר "הקשר הקיים בין המצב האזרחי-כלכלי ברצועת עזה למציאות הביטחונית באזור. התפישה הזאת, שלא שלטה בישראל לפני המערכה, הפכה כיום למסגרת ההתייחסות המרכזית בגיבוש המדיניות כלפי הרצועה, הן של הדרג הצבאי והן של דרג קברניטי המדינה. מאז תום המיבצע שוב אין ההתייחסות הישראלית ממוקדת רק בשש החטיבות המרחביות של חמאס (ושבע החטיבות של הג'יהאד האיסלאמי), אלא גם בשני מיליון הפלסטינים החיים באותו תא שטח צפוף, כי למצבם ולהתנהגותם השפעה ישירה על המציאות הביטחונית באזור".

עניינו העיקרי של המתאם מרדכי הוא בעתיד, אך כדי להתוות את המגמות הוא מאתר את שורשיהן בתקופה שלקראת "צוק איתן". לא דומה ויכוח לפני אירוע, או בעיצומו, למחקר המבוסס על מידע שנצבר מאז, פוענח ונותח. לפי מידע זה, ובמנותק מהמחלוקת הייצרית של אז, קובע מרדכי שהעימות בקיץ 14' "לא היה תוצר של תיכנון, של היערכות ושל כוונות סדורות משני הצדדים, אלא של הידרדרות לעימות רחב היקף, שבו אף צד לא רצה ולקראתו אף צד לא נערך".

לא מפתיע, אם גם מוצדק, שמרדכי מזכה את ישראל מאשמת ייזום העימות. החידוש הוא בפירוט מצוקות חמאס וחרדותיו, שהן – ולא התוכנית ההתקפית שהתיימר השב"כ לחשוף – הובילו להסלמה. "בחמאס התפתחה דאגה מפני האיום החיצוני, שהתמזגה עם החשש מהרעת המצב מבית. התמשכות התקיפות הישראליות, לאחר מציאת גופות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי חוליית חמאס מחברון, עוררה בחמאס חשש עמוק שמדובר בשלב של ריכוך לקראת הנחתת מהלומה. לכן הצטרפה חמאס לירי הרקטות של פלגי הטרור הקטנים, הסוררים, ככל הנראה כמהלך הרתעה שכוון כלפי ישראל. במקביל נערכה חמאס לבצע פיגוע באמצעות מנהרות התקפיות, כנראה כתגובת נגד למתקפה ישראלית אפשרית. כאשר ששה מפעילי הזרוע הצבאית של חמאס נהרגו בקריסת מנהרה שצה"ל תקף, היה האירוע לעילה המיידית להסלמת הירי הרקטי של חמאס, בעיקר במטחים נרחבים לעבר אשדוד. ישראל הגיבה בעזה בחריפות והתפתחה מערכה צבאית רחבת היקף, כמו בתחילת מלחמת העולם הראשונה – שני הצדדים התגלגלו למערכה שנבעה ביסודה מחישוב מוטעה ומאי-בהירות אסטרטגית הדדית".

זהו, בעצם, ניגוח מעודן, מתוך מנהרה מילולית, של השקפת-העולם החד-ממדית של השב"כ, השוקלת הכל בסיכול פיגוע ממשמש ובא (או לא) – יעד חיובי ואף חיוני, בוודאי, אלא אם מחירו נמדד במהרה במכפלה של נפגעים במערכה גדולה ומיותרת. משמעות מיוחדת יש לסמכותו המקצועית של האומר, אלוף ותיק בצה"ל, שאינו מעוניין בתפקידים נוספים במערכת הביטחון, כולל ראשות השב"כ.

לראייה הביטחונית הצרה, בהקשרי הצבא והאבטחה, ראוי לייחס מקום נכבד אך לא עליון, במערכת השיקולים של הביטחון העולמי. 40 שנה לאחר ביקור אנואר סאדאת בירושלים, ברור שצדקו תומכי הנסיגה מסיני תמורת שלום עם מצרים ושטעו המתריעים מפני נחיתות קרקעית במלחמה הבאה, המיותרת כקודמתה. שליטה ישראלית בסיני, אפילו התאפקו המצרים – כמו הסורים – ארבעה עשורים נוספים, לא היתה מונעת את עליית דאעש והקצנת האוכלוסייה בסיני. אילו נבנתה העיר ימית ולצדה נשארו עוד התנחלויות, האמנם היו חסינות מפיגועי חמאס, ג'יהאד ודאעש? כמה אוגדות, כמה מיליארדי שקלים, כמה מיליוני ימי מילואים לשנה היו מושקעים בחולות המדבר?

כדי לעכל במונחים ישראלים את היקפו האנושי של הפיגוע לפני שבוע במסגד א-ראודה, 305 הרוגים, נכון לציין שבשלושת האסונות הגדולים ביותר בתולדות צה"ל גם יחד – התנגשות היסעורים, אובדן "דקר" וטיבוע "אילת" – נהרגו כמעט 200 חיילים. זה, בערך, מספר חללי צה"ל במיבצע "קדש". בכיבוש סיני ועזה במלחמת ששת הימים נהרגו כ-330 ישראלים. מצרים, בקושי, עומדת במחירו של פיגוע-על, בסדר-גודל של מטוס נוסעים המופל בחבלה או בטיל. ישראל לא היתה מתאוששת מהתנכלות כזו, גם אילו שר החוץ שלה ומנכ"ל משרדו היו המרהיבים שבלהטוטני האמת.