אולי פדופיל, אבל משלנו: רעל הניצחון האמריקני יוצא מהבית הלבן

בשנת 1991 התקיימה מערכת בחירות סוערת ודרמטית למשרת מושל לאויזיאנה, שעוררה עניין עצום בארצות הברית. העיתון המרכזי במדינה כתב שהדרך היחידה שבה המועמד הדמוקרטי יוכל לנצח היא אם יתמודד מול אדולף היטלר. מילים כמעט נבואיות: ההתמודדות היתה בין המושל לשעבר אדווין אדוארדס, דמוקרט, אחרון הסנטורים הליברלים מעידן הניו-דיל ומושחת שלימים ריצה מאסר ארוך בכלא הפדרלי, ובין דייוויד דיוק, מי שהיה האשף הגדול של הקו קלוקס קלאן, גזען, אנטישמי, שונא שחורים או כל מי שאינו לבן ונוצרי וגזען כמותו, שלאחרונה הביע תמיכה בפוסטים אנטישמיים שפורסמו בישראל. אחד הסטיקרים הפופולאריים אז היה: "הצביעו עבור המושחת, זה חשוב". ואחר אמר: "הצביעו ללטאה, לא לאשף" (vote for the lizard, not the wizard). המחשבה על איש קו קלוקס קלאן מוצהר הגעילה את הפוליטיקאים, כולל ממפלגתו שלו, ונשיא ארצות הברית אז, ג'ורג' בוש האב, קרא לבוחרים בפומבי שלא לבחור בדיוק, איש מפלגתו.

26 שנים קדימה, והנשיא דונלד טראמפ קורא במשתמע לבוחרים באלבמה להצביע עבור אדם החשוד בפדופיליה. נכון, לכל אחד עומדת זכות החפות, גם לשופט רוי מור, אבל מספר הנשים שהעידו שהוא תקף אותן בהיותן קטינות, והוא גבר בן שלושים פלוס, רק עולה – ובימים שבהם קריירות רבות מסתיימות ברגע שבו צצה תלונה ראשונה, מדוע מור נהנה מחסינות? מדוע הנשיא זועם על בתו ועל אישים אחרים היוצאים נגד מור, מדוע הוא מסרב לנקוט עמדה מוסרית וממשיך לתקוף שוב ושוב את יריבו הדמוקרט של מור, ולהתעלם מהפיל העצום בחדר, ממש מול פניו?

לא, זה לא רק ההבדל העצום בין האישיות ועולם הערכים של בוש האב ודורו לטראמפ. זה גם הפער הפוליטי – בארצות הברית בראש ובראשונה, וגם בבת דמותה הכחולה-לבנה מעבר לים.

זה לא שלא היו ימים של זדון בפוליטיקה האמריקנית בעבר, ודמותו של ג'ו מקארתי ממשיכה להטיל צל ענק מעל הקפיטול. אבל זקני המפלגות, אלה שנבחרו פעם אחר פעם במחוזות שבהם התוצאות היו ברורות עוד לפני שהוטל הפתק הראשון, שיתפו בדרך כלל פעולה לטובת המדינה. הם התפשרו, לעתים מדי, הם גם חוקקו חוקים והעבירו בקריצת עין תקציבים כשבדרך משומנים בעלי אינטרסים. היו שיתופי פעולה אד-הוק בנושאים שונים - אך הזמנים האלה נגמרו.

הסתערות אנשי מסיבת התה הביאה לכך שהיום כל שיתוף פעולה עם המפלגה השנייה נחשב כמעט אוטומטית לבגידה – במפלגה, בבוחרים. נוסיף על כך את ספר ניהול הפוליטיקה המלוכלכת שגורס - ובצדק – הפוך הכול לפוליטי, ונקבל שנאה, זעם וטינה ברמות בלתי נתפסות. יש טענות נגד הנשיא? הן פוליטיות. יש טענות לשחיתות? להטרדות מיניות? לשקרים? הכול פוליטי, ומי שמעלה אותן הוא אף פעם לא עיתונאי ישר, או חוקר נטול פניות מהבולשת הפדרלית לשעבר, ובטח לא בית המשפט – אלא משרתים עלומים "של האויב", במקרה זה הדמוקרטים. כל שאלה, ללא יוצא מן הכלל, נלקחת אל המגרש הפוליטי. אין מתיחת ביקורת עניינית, וכתוצאה מכך - מותחי הביקורת עצמם הם כמובן בוגדים ברצון העם ובמדינה. הם יכולים להיות דמוקרטים ליברלים או רפובליקנים מסורים מהימים שבהם טראמפ לא ידע כלל מהו המצע הרפובליקני, והם עדיין יהיו בוגדים.

נכון, הרוב הרפובליקני בסנאט מצומצם, ואם הם יאבדו את אלבמה, הוא יהפוך למזערי. ובעוד שנה יש בחירות לבית הנבחרים ולשליש הסנאט, ואם הרפובלביקנים יאבדו את הרוב בסנאט – ביי ביי לרבות מתוכניות טראמפ, אז לא מדובר כאן רק בבחירות מקומיות במדינה דרומית.

נכון. אבל אף נשיא קודם לא היה מעלה בדעתו לתמוך באדם שיש כלפיו חשדות כה חמורים, ועוד בפדופיליה. וכאן אנו מגיעים למחלה נוספת השולחת גרורות סרטניות מארצות הברית עד ישראל ועד בכלל – מחלת ה-ומה עם...?. או באמריקנית – whataboutism.

לכל טענה יש טענת נגד. ושוב, סוג הטענה הראשונית אינו משנה, כמו גם סוג טענת הנגד. רוי מור פדופיל? ומה עם קלינטון הנואף? ומה לגבי הסנטור פרנקן? ו-וויינשטיין מפיק העל שתרם לדמוקרטים?

אתם טוענים שצריך לחקור את קשרי מטה טראמפ עם רוסיה? ומה לגבי עסקת האורניום עם הרוסים? ומה עם המיילים של הילרי? וקשרי התובע המיוחד מולר עם ראש הבולשת הפדרלית קומי, שהודח בידי טראמפ? כן תרבות הפייק ניוז שולחת גרורות ותת-סיווגים, וכעת יש פייק האשמות והאשמות שווא, הפרחת כל כך הרבה דברים לחלל האוויר עד שמשהו יידבק או יישאר בזיכרון העמום. כן, היה משהו.

ונכון, יש האשמות לגבי פרנקן, שלא לדבר על וויינשטיין, והם נצלבים בראש חוצות וכמובן לא מקבלים גיבוי מהנשיא, אך יש דבר נוסף: אנו מתעבים גברים כוחניים שמשתמשים בכוחם להטריד נשים, שלא לדבר על לאנוס. אבל בכל תרבות, בכל מקום, פדופילים נתעבים יותר מכל. איוונקה אמרה זאת במפורש – יש מקום מיוחד בגיהנום לתוקפי ילדות. אביה מחה נגדה.

וכשהכול כה רעיל, כשהמלחמה הפוליטית-תקשורתית אלימה ובזויה מאי פעם, כל האמצעים כשרים. וכך, מנסה גוף שמרני לטמון מלכודת ל"וושינגטון פוסט", ושולח אישה הטוענת שמור הכניס אותה להריון והכריח אותה לעבור הפלה. היא לא עברה תחקיר, ובבדיקה הפשוטה ביותר התגלו סתירות בעדותה, והתברר אחר כך שהיא נשלחה כדי להכפיש את העיתון – ובמשתמע להכפיש את כל העיתונות הליברלית, ואת כל מי שטוען נגד מור, או בנון, או טראמפ.

זה לא הצליח, אבל זה מראה את כוחה, השמור עדיין, של העיתונות המסורתית. קמפיין #metoo החל עם תחקירים של העיתונות הליברלית נגד אנשים התומכים במטרותיה, נגד הוליוווד. על כך הרפובליקנים התנפלו כמוצאי שלל רב. מוצדק, לגיטימי. אבל כשההאשמות מגיעות לאנשיהם – כאן מצופפים שורות. כאן מגונן הבית הלבן, אתר ברייטבארט ואחרים בחירוף נפש על מור, והחשוד בפדופיליה עלול להיות סנטור.

מילא טראמפ, אבל איפה השמרנים? איפה המפלגה הרפובליקנית, או חלקה? האוונגליסטים, אלה שטוענים בשם ערכי המשפחה, הברית הישנה והחדשה? הרי שמרנות אינה רק תמיכה בתכניות קיצוץ מיסים או זכות לנשק חם, היא גם ערכים אתיים, דתיים, מונותאיסטים. איפה המטיפים? שדרי הרדיו המתלהמים הקוצפים נגד הוליווד וניו יורק האתאיסטיות, על כך שהן זנחו את הדת?

הם שותקים, כמובן. יהיו ערכיו האישיים של טראמפ אשר יהיו, הוא הכלי לביצוע תכניתם: שופטים שמרנים בבתי המשפט, המשך כירסום בזכות הנשים על גופן, הגנה על התיקון השני לחוקה. המדיניות חשובה בהרבה מהאדם. ועל כן גם מור יולבן. הם היו מעדיפים אדם אחר, בהחלט, אבל בנון ואנשיו העדיפו את מור על היריב מהזרם המתון במפלגה – וניצחו, וכעת מגוננים עליו. המוסר האישי פחות חשוב מהאידיאולוגיה.

מאבק העבר בין אדוארדס לדיוק, שבו ניצח הראשון ברוב עצום, העלה שאלה משמעותית: מתי אנו סולחים למנהיג, ועל מה? הרבה ביטויים ייבאנו מהפוליטיקה האמריקנית בשנה האחרונה, ואולי הגיע הזמן לייצא אחד – לאתרג. האם אנו סולחים למנהיג דגול, מוכשר, כריזמטי, על כך שהוא רודף נשים? כן. מטריד מינית? עובדה. מה אם הוא נהנתן, מושחת, ככה, בקטנה? מושחת מאוד? אם הוא דכאוני? מכור לתרופות? שקרן? שם אינטרסים אישיים לפני לאומיים? מפלגתיים לפני לאומיים?

כל המקרים האלה ורבים אחרים כבר היו. על מה נסלח? מתברר שאנו, והאמריקנים, מוכנים לסלוח על הרבה - כל עוד זה האיש "שלנו". גם ערכים יצוקים מברזל, לכאורה, של אנשים דתיים או מנהיגים רוחניים, מתמוססים מול סכנה שנשקפת למפעל הגדול אם ייבחר אדם שהוא אולי טהור אישית, אך ליברלי. וזה מכשיר הכול.

הפוליטיקה הפכה להיות לא רק צינית, אלא גם נטולת ערכים לחלוטין, למעט אחד - ניצחון. ומה יישאר בסופו של דבר, אחרי (ובואו נדייק קצת יותר: אם) שיתפזרו ענני הרעל והשנאה שמפזרים פוליטיקאים, יועצים אסטרטגים, מגיבים ברשתות חברתיות? זו שאלה אחרת.