פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שותק על אזריה, נלחם באהוד ברק: בנט מנסה להיבנות כימין ממלכתי

      כשרגב נלחמת ברעש בתאטרון יפו, בנט משנה בשקט את נהלי סל התרבות כך שהחומרים "השמאלנים" ייפלטו. כשהקשת הפוליטית מתרעמת על דיווחי ה"דיל" של טראמפ עם הפלסטינים, בנט שותק עד שהרשות תסרב. הרעש היחיד מכיוונו - הוא הרעש שממתג אותו כביטחוניסט

      שותק על אזריה, נלחם באהוד ברק: בנט מנסה להיבנות כימין ממלכתי
      עריכת וידאו: ניר חן

      ביום רביעי השבוע, שר החינוך נפתלי בנט הגיע לבית הנשיא, לטקס הענקת אות הנשיא לחינוך ושותפות. החיבה של הנשיא ראובן ריבלין לחינוך והיותו נושא מרכזי בפעילות בית הנשיא, הופכת את בנט למבקר די קבוע במשכן, ואחת לכמה שבועות או חודשים הם חולקים אירועים, כנסים וטקסים משותפים. כבכל האירועים, גם הפעם בנט וריבלין החליפו חיבוקים ונראו מאוד מיודדים, מבלי שיהיה אף רמז לחבטות הקשות שהנשיא חטף מהימין והמחנה הלאומי בתחילת השבוע, כשהודיע על החלטתו שלא להיענות לבקשת החנינה של אלאור אזריה.

      בתוך הרעש הגדול שחוללה החלטתו של ריבלין, השקט של בנט בלט במיוחד. השרה מירי רגב האשימה את הנשיא בכך ש"הפקיר את אלאור", יו"ר הקואליציה דוד ביטן הודיע שהוא ניתק איתו קשרים, ח"כ אורן חזן (הליכוד) קרא לו להתפטר, והשר אופיר אקוניס אמר שהליכוד לא היה בוחר בריבלין שוב לתפקיד. בנט, לעומת זאת, לא העלה פוסט בפייסבוק ובטוויטר, ולא פרסם הודעה לתקשורת הכללית. באתרים הימנים הופיע תדרוך על שיחת טלפון שקיים עם אמו של אלאור, אושרה, ובה אמר שהוא "מצר על ההחלטה" - מבלי להזכיר את שמו של הנשיא.

      העובדה שבנט לא השתתף בפסטיבל הגינויים לריבלין ראויה לציון בגלל שכל פרשת אזריה – בהיבט הפוליטי שלה – רשומה באופן כמעט בלעדי על שמו ועל שמו של שר הביטחון הנוכחי אביגדור ליברמן, שאז עדיין היה עמוק בספסלי האופוזיציה. באותן שעות דרמטיות שאחרי הירי בחברון במרץ 2016, ליברמן ובנט, בתנועת מלקחיים – הראשון מחוץ לממשלה והשני מבפנים - הגדירו את עמדת הימין כלפי האירוע, שהייתה מנוגדת לעמדה הראשונית שהציגו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון. בעוד אלו שבצמרת מיהרו להגיב ולהודיע ש"מה שהתרחש בחברון לא מייצג את ערכי צה"ל", ליברמן ובנט פרסמו פוסטים בפייסבוק בו קבעו ש"החייל אינו רוצח" וביקרו את נתניהו ויעלון על מה שכינו חריצת דין מוקדמת.

      ישיבת סייעת הבית היהודי 23 באוקטובר 2017 (מערכת וואלה! NEWS , נועם מושקוביץ')
      מבלי להזכיר את שם הנשיא - בנט שומר על ממלכתיות (צילום: נועם מושקוביץ)

      בעוד ליברמן חימם את הספסלים מבחוץ, בנט הפך לאופוזיציה מבפנים, והוא נחשב לגורם המחולל העיקרי לשינוי העמדה של נתניהו כמה ימים אחרי הירי. אחרי עימות סוער בין השניים בחדר ישיבות הממשלה, שכמובן הודלף לתקשורת, ובו בנט תקף את מערכת הביטחון ונתניהו גער בו "אתה לא תטיף לי מוסר", ראש הממשלה פרסם פוסט מרוכך בפייסבוק ובו כתב ש"חיילי צהל ראויים לכל גיבוי". מאז, בכל שלבי החקירה, המשפט ובקשות החנינה, בנט שב ועמד בראש המחנה הקורא לחנינה מידית לאזריה, וטען בעקביות שהאמירות של נתניהו ויעלון זיהמו את התהליך מתחילתו וגרמו לאזריה נזק בלתי הפיך. השבוע, הוא הסתפק בלהפציר במשפחה "להרים את הראש ולהיות חזקים".

      הווליום הנמוך של התגובה לאזריה הוא חלק מקו אסטרטגי שבנט מנסה להוביל בחודשים האחרונים, בניסיון לבנות את עצמו כימין שקול, ממלכתי ואחראי, במיוחד בנושאי ביטחון. כך, מצד אחד, הוא היה השבוע השר הבכיר הראשון שהגיב למהלך של לריסה טרימבובלר לקביעת משפט חוזר לרוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר, וקבע בנחרצות ש"רוצח ראש הממשלה צריך לסיים את חייו בכלא". מצד שני, כדי שאף אחד לא ישכח את כיוון השבשבת שמניעה אותו, הוא ניצל את הגל הפופולרי והפופוליסטי של סערת "שוברים שתיקה" התורנית כדי למנף מהלך שאוסר על כניסת הארגון לבתי הספר. את ההשתלחות וההתלהמות שמנע מריבלין - הוא הקדיש לדובר הארגון דין יששכרוף, אותו כינה "שקרן" וקרא לו: "תשחרר אותנו מנוכחותך הציבורית הנאלחת".

      מירי רגב (AP)
      כשבנט מעדיף לקדם אג'נדות בשקט, יש מי שמקים קול זעקה (צילום: AP)

      בזמן ש"צמד הדודים" ובכירי הליכוד מרעישים ומפגיזים ומקדמים בכוחניות ורעשנות את חבילת חוקי המשטרה והחקירות, בנט – וחברתו לסיעה שרת המשפטים איילת שקד – הולכים על סטייל אחר, רועש פחות אבל חד ומסוכן אולי יותר. הם מתרחקים מפיצוצים מכוונים, אבל עובדים לייצר תוצאות עם אפקט שיהיו להן משמעות לבייס הימני בבחירות הבאות.

      בזמן שמירי רגב מנהלת בתקשורת מלחמת חורמה בתיאטרון יפו, בנט שינה בשקט את נהלי סל התרבות במשרד החינוך, בתקווה שאט אט ייפלטו מהם כל החומרים "השמאלנים". בזמן ששרי הממשלה מנהלים ויכוחים קולניים על שינוי שיטת המינויים, בנט ושקד משתמשים בשיטה הקיימת כדי למנות את אנשי מחנם ולקבע את תפיסות עולמם – במערכת המשפט ובמערכת החינוך. המנגנון היעיל של שקד בוועדה למינוי שופטים נחשף השבוע ב"עובדה", ובנט מוביל מהלך דומה של השתלטות של הציונות הדתית על תפקידי מפתח במערכת החינוך; ועוד לא דיברנו על ספרי הלימוד, הקוד האתי, וכמובן, תלונות ההורים החילוניים על שטיפת מוח ההדתה.

      לא רק לגבי החנינה של אזריה נקט בנט השבוע דממת אלחוט. תותחי התגובות ומחוללי הפוסטים של הימין ירו בצרורות אחרי הדיווח של דנה וייס מ"חברת החדשות" על המתווה המתגבש של נשיא ארצות הבאית דונלד טראמפ להשגת "הדיל האולטימטיבי" בין ישראל והפלסטינים, שכולל, לפי הדיווח, הסכמה להקמה של מדינה פלסטינית.

      שדולת ארץ ישראל בכנסת הודיע על "התנגדות נחרצת" ואורי אריאל הודיע שהאיחוד הלאומי לא ישב בממשלה שתכיר במדינה פלסטינית, ובישיבת שרי הליכוד זאב אלקין התענין אצל נתניהו מה מהות הדיווח; אבל בנט – פשוט לא הגיב. למי ששאל אותו על מהות ההבלגה, הסביר שהוא רוצה לאפשר לפלסטינים להיות הסרבנים ולא מעוניין בעימות פומבי עם ממשל טראמפ הידידותי. "אבו מאזן יסרב בכל מקרה, אז למה אני צריך להיות האיש הרע?", אמר בשיחות סגורות.

      אהוד ברק לראיון אישי אחד על אחד עם יעקב אילון באולפן וואלה ניוז (ראובן קסטרו)
      האיש שמשתלם אסטרטגית לריב איתו בקול. ברק (צילום: ראובן קסטרו)

      אבל אם טראמפ אכן יציג, כמצופה, תוכנית שלום בשבועות הקרובים, לא תהיה לו ברירה, ובממשל יודעים שהוא זה ש"calls the shots", (סלנג אמריקני למי שקובע, ט"ש) לגבי היכולת הפוליטית של נתניהו להגיד כן – או לא – לתוכנית שתוצג על השולחן. אבל גם בזירה הזו, בשקט האופייני, בנט בעצם כבר קבע גבולות גזרה וחישק את המסגרת העתידית של המשא ומתן. ביחד עם השר זאב אלקין, הוא הוביל את החלטת הקבינט מהחודש שעבר שקבעה כי ישראל לא תנהל משא ומתן עם ממשלה הנתמכת על ידי חמאס, מה שמקשה על התוכנית האמריקנית לשלב בין תהליך שלום לתהליך פיוס פנים פלסטיני ולחדש את המשא ומתן. אבל גם בסוף הדרך מחכה מוקש תוצרת בנט והימין: חוק משאל עם, שקודם על ידי הבית היהודי ואושר בכנסת ב-2014, יחייב משאל עם על כל הסכם מדיני במסגרתו ישראל תוותר על שטחים.

      אז על מה בכל זאת בנט עושה רעש בימים אלה ומה אפשר ללמוד מכך על תכניותיו לעתיד? הריב הפומבי העיקרי שאליו בחר להיכנס השבוע, היה עם ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק. בצורה לא אופיינית ואף מעוררת חשד במידה, בנט התייצב להגנתו של נתניהו אל מול התקפות הטוויטר של ברק, שמתח ביקורת על מדיניות הממשלה וטען כי פגישת אסד-פוטין השבוע היא "כישלון חרוץ" של נתניהו. "שלום לצייצן הלאומי", בנט השיב. "תמשיך לצייץ, אנחנו נמשיך לנהל". ברק, כהרגלו, ביטל את בנט כ"ליצן לאומי שמתחזה למומחה ביטחוני", אבל העלייה למגרש מולו מסמנת את המטרה שבנט מכוון אליה בממשלה הבאה: שר הביטחון, והוויכוח איתו ממצב אותו כמועמד לגיטימי.

      ההכלאה הימנית-ממלכתית מבית היוצר של בנט היא הכלי שנועד להביא אותו לקומה ה-14 במשרד הביטחון, והוא מתכנן ליישם אותה הלכה למעשה ברשימת הבית היהודי לבחירות הבאות. הוא מדבר על "אוהל רחב", שכוללת יתד ימנית של אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' ויתד מתונה וממלכתית של שקד ודמויות חדשות נוספות שהוא מנסה לגייס בימים אלה. במשך זמן מה, הוא השתעשע ברעיון של היפרדות מאורי אריאל וסמוטריץ', אבל הוא ריכך באחרונה את דרישתו שנציגי המפלגה יתמודדו בפריימריז, מה שיסלול ככל הנראה את הדרך להמשך הריצה המשותפת של הבית היהודי במבנה הנוכחי. הכיוון אולי ממלכתי ממלכתי, אבל לא להתבלבל, בנט מתכוון להישאר מאוד, מאוד ימני.