מטרים ספורים מהכנרת הנסוגה, הגיעו ביום שני מאות בני אדם ללוות למנוחת עולמים את אברהם כנרתי בן 93 במותו. אברהם היה שמו בתעודת הזהות, אבל כולם הכירו אותו כ"אמקה". כינוי שדבק בו מילדות.
חבריו של כנרתי, החקלאים הוותיקים של המדינה, שוחחו ביניהם בלחישות על גידולי בננות, מיעוט הגשמים וכמות היבולים, בעוד ארונו הורד לאדמה. אותה אדמה שכנרתי, חש חיבור עז אליה כל חייו. הוא עבד כמומחה לקרקע ומים במרבית חייו הבוגרים, ועסק בתחום זה כמעט עד יום מותו. "אמקה תמיד אמר: 'קיבלנו את האדמה לעבדה ולשמרה', כלומר - אסור לנו לפגוע באדמה ולא לנצל אותה. עלינו לשמור על האדמה גם עבור הדורות הבאים", סיפר אחיינו, גל כנרתי.
אמקה כנרתי נולד בשנת 1924, בחצר כנרת, להוריו, שלמה וחנה. הם נמנו על "הקבוצה הוילנאית" שהצטרפה לכנרת בשנת 1922. "היה כתוב שאמקה נולד ב-12 בינואר 1924, אבל משום מה את ימי ההולדת חגגו לו תמיד ב-12 בפברואר", שיתף אחיינו.
הוא היה הבכור ואחריו נולדו אירה, דני ונח. דני נפצע אנוש בקרב צמח במאי 1948, והוא מת מפצעיו אחרי עשרה ימים בבית החולים, כשהוא רק בן 18. על שמו נקרא בנו הבכור של אמקה, דני. לאמקה גם שתי בנות לאה ואורית. חברי כנרת עברו לנקודת הקבע על הגבעה מדרום כשהיה בן חמש. בהגיעו הוא היה חלק מהמחזור השלישי של בית החינוך בדגניה א', שם למד מגיל שש עם ילדי כנרת, הדגניות ואפיקים.
במשעולים בין דגניה לכנרת צעדו ילדי הקיבוץ מדי בוקר לעברו השני של הירדן, ללא הסעות, ליווי או שמירה. "הלכנו כל בוקר לבית הספר בדגניה וחזרנו בסוף היום, בבוץ, בגשם, בחום. בימים של שרקיות (רוחות מזרחיות, א"א) הכנרת הייתה גלית ומים היו עולים על הגשר. היינו עומדים בצד אחד ורצים לצד השני בין גל לגל". סיפר כנרתי לוואלה! NEWS לפני שלוש שנים. "בחורף הנעליים שלנו, הכנרתים, היו מכוסות בוץ כהה, בעוד שהנעליים של הדגנייתים היו עם בוץ אפור בהיר. ההבדל נבע מכך שאצלנו בכנרת האדמה היא בזלתית", תיאר. "היינו מתווכחים למי אדמה טובה יותר".
"היה קשה, אבל לא פחדנו"
כשסיים את בית הספר היסודי המשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי "כדורי", שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי. הוא נמנה על תלמידי מחזור ז' בכדורי, כאשר כמה שנים מעליו למדו יגאל אלון, יצחק רבין וחיים גורי. זמן קצר לאחר שהגיע לפנימייה נקרא לפגישה שחיים גורי היה אחד ממשתתפיה. "סיפרו לנו שהוקם הפלמ"ח ושאלו אם נרצה להצטרף. שמחנו כי רצינו להיות שותפים בהגנה על היישובים והנה, הציעו לנו", נזכר אמקה בשנת 2014.
הנערים היו מעין כוח עתודה ושויכו לפלוגה א' של הפלמ"ח, שהורכבה מתושבי העמקים. בשבתות ובחופשים השתתפו במסעות, אימונים ומפגשים. בשנת 1943 גויס לשירות מלא בפלוגה א' של הפלמ"ח. הוא הוצב בתחילה בעמק הולדתו, ולאחר זמן קצר עברה הפלוגה לקיבוץ יגור. שם מונה להיות ה"סליקר", כלומר שהוא יחד עם חבר נוסף היו אחראים על הסליקים של הפלוגה, בהם גם סליק עם חומרי נפץ.
הסליקים של יגור נחשבו מהגדולים והחשובים של ארגון "ההגנה". בכנרת מספרים שבמשך שנים ארוכות המשיכו לשמור בסוד את מיקומם. ב-1945 עבר אמקה בג'וערה קורס מ"כים, בפיקודו של יצחק רבין. "היה קשה, אבל לא פחדנו מקושי. רצינו להיות מוכנים לכל תפקיד אליו נשלח", סיפר.
"מה שהחזיק אותנו היה האידאל שהמשק והמדינה יתקדמו ויצליחו"
באוקטובר אותה שנה השתתף אמקה במבצע הראשון של הפלמ"ח - שחרור 208 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית - כחלק מהכוח שעליו פיקד רבין. בפברואר 1946 נמנה עם חברי הכוח שפוצץ את תחנת הרדאר של הבריטים בכרמל הצרפתי וביוני אותה שנה השתתף במבצע "ליל הגשרים". יום אחר כך נעצר על ידי הבריטים ויחד עם חבריו שהה כמה שבועות בבית המעצר בעכו.
בסוף שנת 1947, כשהחלה מלחמת העצמאות, הוצב כנרתי בגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" שלחמה בגליל. הוא היה מ"כ במנרה הנצורה, כאשר נשלח באפריל 1948 עם עוד לוחמים להסיר את החסימות מהכביש העולה מטבריה. אחרי הצלחת המבצע נפתחה הדרך העולה מטבריה לגליל.
במאי 1948 נלחם בקרבות בעין זיתון שבדרך לצפת ובקרבות לשחרור העיר. בצפת גם נפצע מרסיסים בעיניו ובידו. הוא איבד את אחד מעיניו והרסיס נותר נעוץ בראשו, סמוך לעין השנייה. מחשש כי ניתוח יחמיר את המצב, הרסיס נותר במקומו.
לידו נפצעו קשה בראשיהם מפגזי המרגמה, דוד כרמלי - לימים פרופסור להנדסת מים וקרקע בטכניון ויוסף ברנדס - לימים פרופסור לרפואה ומנהל בבית החולים רמב"ם. בטרם החלים מפציעתו שב לשרת, הפעם כנהג ג'יפ בחזית הדרום. עם סיום המלחמה השתחרר ושב לביתו בכנרת.
"אני זוכר את העבר לטובה", אמר אמקה, "אבל זה היה קיום במצוקה. מה שהחזיק אותנו היה האידיאל שהמשק והמדינה יתקדמו ויצליחו. עכשיו אנשים חושבים יותר על הפרטי והעצמי, אבל אני סומך על הדור הצעיר".
במשך כעשר שנים עבד אמקה בענף הנוי וכן במפעל שאיבת מים מהירמוך והסטתם לתעלה הפתוחה, "האקוודוקט", שחילקה מים לשדות עמק הירדן. ב-1958 עבר למשרד החקלאות, ל"שירות השדה" של עמק הירדן. מאז ועד לפני מספר חודשים עסק בתחומי הקרקע והמים ועם השנים הפך למומחה מוביל בתחומים אלו. תפקידו היה לבצע הערכות וסקרי קרקע.
"משק בא אלי ואומר: 'יש לי חלקה ואני רוצה לטעת בננות'", נזכר אמקה. "הייתי בא לשדה עם מכוש, נכנס לבורות שנחפרו, מגלה את הקרקע ומתאר אותה - מבנה, צבע, שכבות, אבנים, שורשים, ואוסף דגימות לבדיקות מעבדה. אחר כך כותב דו"ח וממליץ. הייתי מאוד קפדן. היו קרקעות שפסלתי לגידולים מסוימים", תאר את עבודתו במשך כ-60 שנה.
במהלך השנים המעבדה בצמח היתה לארכיון קרקעות עצום; במקום מצויות 27 אלף דגימות קרקע ששמורות בקופסאות קטנות. מאגר ייחודי שאין שני לו בישראל. אמקה היה שותף בשנים האחרונות לפרויקט הכנסתו של כל המידע העצום למחשב, תחת ניהולה של נורית בן הגיא, מנהלת המעבדה. פרויקט זה כלל הכנת תיק מסודר לכל משק עם כל סקרי הקרקע שנערכו עבורו במשך השנים.
"גורל שובב הפגיש בינינו ועל כך אני אומרת תודה", סיפרה בן הגיא. "בכיסיו היו תמיד סכין שנשא עוד מימיו בפלמ"ח, כדי שיוכל לקלף פרי הדר, אם יזדמן לידיו, וחולץ פקקים, אם במקרה יפגוש חבר עם בקבוק יין".
"החריש העמוק להקמת המדינה אפשר את נטיעתה באדמה"
כנרתי פיתח את טעמו הייחודי ביין וכן את תחביבו כמכין יין עוד מימיו כתלמיד ב"כדורי". "הוא אף פעם לא זרק יין. גם כשהיה ביגור ויצא לו יין גרוע, היה מכין ממנו פונץ' או חומץ", סיפר אחיינו, גל. "הוא דגל בחוק שימור החומר, ולפיו לא זורקים דבר. לכל דבר יש שימוש ואין דבר כזה 'פג תוקף'. כך גם החל להכין גראפה, כי לא זורקים את קליפות הענבים. ואז כשהייתה גראפה הוא היה אומר שיש בעיה - גראפה מושכת איתה גבינה והגבינה מושכת איתה את הגראפה".
בכנרת גם מספרים כי הוא נותר "סליקר" ומדי פעם התגלו אצלו בקבוקי יין ישנים, אפילו משנות ה-70'. נכדיו אמרו כי לא יתפלאו אם ימצא בדירתו סליק עם גראפה מובחרת. כילד היה גל זוכה לדרוך על הענבים בתוך המעבדה של אמקה. לפני 18 שנים הפכו השניים את התחביב למשהו מסודר יותר והחלו לייצר את יין "כנרתי". למרות המחמאות שבהן זכו, אמקה תמיד חיפש את "המוסקט של 1934". לדברי גל "בפה שלו נצרב טעם מסויים וחיפשנו את המוסקט הזה בכל הארץ, הגענו לגדרה ולזכרון יעקב, אבל לא מצאנו את המוסקט של 34'".
אמקה מעולם לא עזב את קיבוצו וקיבל בהבנה את תהליכי השינוי שהקיבוץ עבר. הוא היה אדם אופטימי, חייכן, צנוע ומסתפק במועט, שנהג לצטט את בן ציון ישראלי, האב המייסד של כנרת, שאמר: "שנדע לעמוד ברווחה כמו במצוקה".
בראיון לרדיו "קול הכנרת" לפני שלוש שנים הקביל את הכנת הקרקע לתקופה של טרום המדינה: "לפני שנוטעים בננות בעמק הירדן, צריך לעשות חריש עמוק כדי לפורר את הקרקע, במטרה שהאדמה תתאוורר. רק אחר כך נוטעים. בשנות ה-40' נעשה החריש העמוק של המאבק להקמת המדינה וזה אפשר את נטיעתה באדמה".